יאיר גת חושב שמי שרוצה ללכת על בטוח - ימצא בקלות את מבוקשו בתוך מבחר היינות של יקב רמת-הגולן, ומי שמחפש הרפתקאות שיחפש במקום אחר...
'זהירות חזירי בר חוצים', הזהירו השלטים הצהובים-שחורים בדרך לחוף הים של ראשון-לציון. לא הייתי בטוח אם השלט הזה נמצא שם תמיד, או שמא הציבו אותו לכבודנו - חברי מועצת סנהדרינק, שבדיוק חצו את הגבול הדרומי של תל-אביב, לרגל טעימת יינות בציר 2012 מסדרת 'ירדן', של יקב רמת-הגולן. יינות מאוזנים ומדויקים שמתיישנים נהדר, וגם כשהם צעירים - אף אחד לא יזרוק אותם מהשולחן... (צילום: סנהדרינק) אחרי הכל, כשמדובר ביין, רובנו די חזירים, ולשם שינוי אני לא מדבר על יכולות השתייה שלנו. אנשי תקשורת, עיתונאים ובלוגרים הם חזירים של שינויים. חיות פרא שנועצות שיניים בכל יצרן מעניין, זן חדש או פילוסופיית עשייה שלא היתה כאן קודם, מחסלים אותם במהירות ורומסים את השאריות המעוכלות בדרך להתרגשות הבאה, בלי להביט לאחור. יקב רמת-הגולן, הוא אחד הנפגעים העיקריים מהדינמיקה הזו. בשנות השמונים והתשעים הוא היה היקב הישראלי הלוהט ביותר, וכיום, לאחר שמילא את תפקידו ההיסטורי והוכיח, לגמרי לבדו כמעט, שאפשר לעשות יין איכותי בישראל וגם למכור אותו, יותר מדי אנשים מתייחסים אליו כאל יקב מן העבר. חזירי הבר חוצים בלי שמץ של זהירות, לעבר יצרנים צעירים ועסיסיים או יצרנים וותיקים יותר, אלה שמרימים ראש אחרי שנים של יובש. כל האחרים, קצת פחות מעניינים אותנו. על היינות של יקב רמת-הגולן אנחנו אוהבים לומר שהם טכניים ובשלים ודומים יותר מדי אחד לשני. בחלק מהמקרים אנחנו צודקים, אבל בואו לא נשכח שגם יינות טכניים צריך לדעת לעשות. יינות מאוזנים ומדויקים שמתיישנים נהדר, וגם כשהם צעירים - אף אחד לא יזרוק אותם מהשולחן. נכון, אותנו, חזירי הבר של השינויים, זה לא מאוד מעניין, אבל תחשבו רגע על מי שצריכת היין השנתית שלו עומדת על בקבוק או שניים לנפש. הוא לא מחפש הרפתקאות, וכשמדובר ביינות של יקב רמת-הגולן, סביר להניח שהוא לא ימצא אותן. אם לא הייתי מספיק ברור: אני חושב שזה ממש בסדר. סדרת ירדן של היקב כוללת שישה-עשר יינות, לפני שסופרים את יינות 'ירדן כרם יחיד' ו'ירדן קצרין'. זו הסדרה הגבוהה של יקב רמת-הגולן ואחת היציבות בישראל בכל מה שקשור לאיכות ולסגנון. על בציר 2012 שמענו מהיקב כי הוא 'התגלה כבעל מאפיינים ממוצעים נהדרים', וכי הוא הסתכם ביבול נמוך מהממוצע ובאיכות טובה מאוד. פצחנו בטעימה עם שרדונה אודם 2012. הצבע הצהבהב-כהה שלו העיד על תחילתה של התבגרות, וגם ריחות הפרי הבשלים שבו התעטפו בלא מעט ריחות וניל ותבלינים. בפה התברר שהוא מתבגר יפה, עם מרקם מרשים, נוכחות בולטת של חבית וסיומת ארוכה ומתובלת. מי שאוהב את הסגנון, ואני מכיר לא מעט אנשים כאלה, ייהנה ממנו מאוד. ואז עברנו לאדומים. היינות הצעירים הציגו לא מעט מאפיינים אחידים, עניין של סגנון, למרות זאת, כשטעמתי אותם זה לצד זה, קשה היה שלא לשים לב להבדלים ביניהם. היו שם 2T בשרני ומתובל, מלבק מאופק וירקרק, מרלו שעוד נחזור אליו, סירה עסיסי ורך, פטי ורדו מאובק וקשוח וירדן קברנה סוביניון מוצק ובשל. אבל אני רוצה לדבר דווקא על המרלו, כי באמצע הטעימה, כשכתבתי לעצמי שזה היין הכי טעים ומהנה, נזכרתי שזה בדיוק מה שכתבתי עליו בטעימה הקודמת וגם בזו שלפניה. אם אני לא טועה, גם אז זו לא היתה הפעם הראשונה. כנראה שבזמן שדהרתי בחזירות אל ההתרגשות הבאה, פשוט לא שמתי לב שמצאתי את הירדן שאני הכי אוהב.