למרות שזה יכול היה להיות נחמד, "וינו ורדה", שזה בעברית: יין ירוק, הוא לא רק יין ולא רק ירוק. וינו ורדה, לפני הכל, הוא אזור היין הגדול ביותר בפורטוגל...
באזור וינו ורדה שבפורטוגל גדלים למעלה מעשרים וחמישה אלף דונם של כרמים, מהם מייצרים בסביבות שמונים וחמישה מיליון ליטר יין בשנה. יותר משש-מאות יקבים פועלים באזור שמפיק בעיקר יינות לבנים וגם קצת אדומים, וורודים ומבעבעים. את השם הירקרק שלו קיבל האזור, ככל הנראה, בגלל שהיינות שנעשים בו נכנסים לבקבוקים כשהם צעירים מאוד. המיקום שלו בצפון-מערב חצי האי האיברי, לחוף האוקיאנוס האטלנטי, גורם לו להזכיר בכמה מובנים את צפון-מערב אמריקה. הוא ירוק, עשיר במים, הטמפרטורות בו נעות בין שמונה מעלות בחורף לעשרים בקיץ וממוצע המשקעים עומד על 1200 מילימטר בשנה. לא מפתיע שהוא חביב במיוחד על הגפנים, על מי שמגדל אותם ועל אלה שעושים מהם יין.
אזור "וינו ורדה" חביב במיוחד על הגפנים, על מי שמגדל אותם וגם על אלה שעושים מהם יין... (צילומים: יח"צ)
הראשונים שהתיישבו באזור, לפני כ-2500 שנה היו שבטים קלטיים שהגיעו מהאיים הבריטיים, ושמזג-האוויר הקריר והקרבה לאוקיאנוס הזכירו להם כנראה את הבית. הוא הופיע לראשונה בכתבים של פילוסופים וחוקרי טבע רומאים מהמאה הראשונה לספירה, ועם הזמן עבר לשליטתן של הממלכה המורית והממלכה הוויזיגותית. טקס ההכתרה של אלפונסו הנריקז, השליט הראשון של ממלכת פורטוגל, התקיים בתחילת המאה ה-12, בעיר גימיארייש, שנמצאת באזור.
תתחילו להצטייד לקיץ
בימי הביניים רוב גידול הענבים וייצור היין באזור נעשה בידי נזירים, והיינות מוינו ורדה החלו להגיע בכמויות קטנות לאנגליה, לארצות השפלה ולגרמניה. במאה השש-עשרה חויבו האיכרים באזור לגדל תירס ולצורך זה הם נאלצו לצמצם את שטחי הכרמים. כדי להתגבר על המגבלה פותחה שיטת הדלייה שגרמה לגפנים לטפס לגובה, על עצים או רשתות. כמה מגדלים עדיין משתמשים בשיטה הזו, אבל רובם עבר מזמן לשיטות מודרניות.
בתחילת המאה התשע-עשרה, החלה התמקדות בשיפור איכות וברגולציה של עשיית היין באזור. בשנת 1908 הוא הוכרז לראשונה כאזור יין רשמי, וב-1984 הוא קיבל מעמד של אזור מקור DOC, שמפוקח על-ידי מועצת היין של וינו ורדה. הצטרפותה של פורטוגל לאיחוד האירופי הביאה לשדרוג התשתיות, הכרמים והיקבים ופרצה ליינות וינו ורדה, שהיו מוכרים עד אז בעיקר בקרב קהילות פורטוגליות, את הדרך לשווקים חדשים.
כיום נמכרים יינות האזור ביותר ממאה מדינות, ביניהן גם ישראל. יינות וינו ורדה מתאפיינים בטעמי פרי מלאי חיים, אחוזי אלכוהול נמוכים ורעננות גבוהה. אם גם לכם נראה שהקיץ הקרוב יהיה קשה במיוחד, שימו כמה בקבוקים במקרר כבר עכשיו.
בווינו ורדה גדלים ארבעים וחמישה זנים מקומיים, שתשעה מהם נחשבים למומלצים: שישה לבנים ושלושה אדומים. ליין שנעשה מארבעה זנים לבנים: Trajadura, Loureiro, Arinto ו-Azal, יש צבע זהוב בהיר, טיפה ירקרק בשוליים, וריחות רעננים של הדרים, פירות לבנים ועשב קצור שעושים חשק לארוז כמה דברים טובים, שמיכה וספר ולמצוא חתיכת דשא פנויה מתחת לאיזה עץ. המבנה הקליל, הטעמים העסיסיים והתסיסה הקלה, הופכים אותו ליין שקשה מאוד לא לחבב.
מחיר: 40 ₪
זהו אחד מיינות הווינו ורדה הראשונים שבהם נתקלתי אי-פעם, בזכותו של אייל מרמלשטיין, מחלוצי יבוא היין הפורטוגלי לישראל. הוא נעשה מענבי Trajadura, Loureiro, ו-Arinto, שגדלו בתת-האזור Sousa, אחד מתשעת תתי-האזורים שמרכיבים את וינו ורדה, שנמצא בדרום-מערב האזור. בעיקרון זהו יין רענן מאוד שמציע ריחות טובים של אננס, ופירות כתומים, ומגע חד ואלגנטי עם החך. הבקבוק מבציר 2015 החל לגלות סימני התבגרות, עם ריחות מינרליים גופריתיים. עשו לעצמכם טוב ונסו להשיג בציר עדכני יותר.
מחיר: 62 ₪
אלבריניו, שנחשב לזן הלבן האיכותי ביותר של וינו ורדה, גדל בעיקר בתת-האזור הצפוני Monção e Melgaço, ומזוהה גם עם אזור ריאס ביישאס בספרד. הפרופיל הארומטי שלו הוא מבושם, פרחוני ומזכיר פירות כתומים, קצת כמו ויונייה, בעוד המינרליות והחומציות שלו מזכירות ריזלינג. ליין, שהושק לראשונה בסוף שנות התשעים, יש ריחות מורכבים של פירות לבנים בשלים, פירות יבשים, ריבת תפוזים, לדר, תבלינים ומינרלים, מבנה עשיר, מרקם חלקלק שנתמך בחמיצות טובה וסיומת ארוכה. הווינו ורדה הרציני ביותר ברשימה.
מחיר: 75 ₪
יין חצי יבש חביב להפליא שנעשה מענבי Loureiro, Pedernã, Trajadura ו-Azal ומציע ריחות נקיים, ישירים ומלאי חיים של פירות לבנים מתוקים, ופרחים. המתיקות שלו וטעמי הפרי העשירים מאוזנים היטב במרירות קלה וחמיצות נעימה, והמגע שלו עם החך כולל בעבוע קליל ועוקצני. יין מסחרי, פשוט ומהנה שאין מה לדבר עליו יותר מדי, רק לקרר כמו שצריך, לפתוח ביום חם ולא לפחד למזוג אותו גם לאנשים שלא באמת אוהבים יין.
מחיר: 40 ₪