רוחות של תשוקה: לני רקנאטי

טליה לוין פגשה את לני רקנאטי ושמעה ממנו למה מי שנכנס לענף היין רק כדי לעשות כסף כדאי שיחשוב שוב. ריאיון חגיגי ליום העצמאות וביקורת לא כל-כך מחמיאה על המדינה...

הרבה יין זרם בח"י השנים האחרונות מאז שפתח לני רקנאטי, יחד עם אורי שקד, את מה שהפך לאחד היקבים המובילים בישראל - יקב 'רקנאטי'. על אף שנוטים אולי לטעות, ההתחלה דווקא לא היתה קלה. השם רקנאטי, מסתבר, לא תמיד פתח דלתות, אלא בעיקר הפחיד את המתחרים שעיקמו את פרצופם כשנכנס בשנת 2000 השחקן החדש לשוק.

"היו יקבים שלא קיבלו אותנו באהבה", מספר לי לני רקנאטי, ממש כמה שעות אחרי שחזר מלוס אנג'לס. "שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להתחרות בהם ואיימו על כורמים שלא ימכרו לנו ענבים, עד שפניתי לממונה על ההגבלים העסקיים ולמחרת זה נפסק. לא ייאמן שהגורמים הגדולים בשוק ראו איום ביקב של מאה אלף בקבוקים".

אולמרט נתן כסף

אני מניחה שהחשש היה מכיוון שאי-אפשר להתעלם מהשם רקנאטי. ובכל זאת, התקופה אז היתה די "שכונה" בעולם היין, לא היתה כאן תרבות יין...

ניסיתי בהתחלה לגרום לכך שיקבים ישתפו פעולה, בעיקר בייצוא, כדי לעזור ולבנות את תדמיתה של ישראל כמעצמת יין, היה לנו מיזם נהדר שאולמרט כבר נתן לו כסף, הכל היה מוכן ואז זה התפוצץ.

הטענה היתה שהיקבים הגדולים מפחדים לשתף פעולה כי זה יקדם את היקבים הקטנים. וזה חבל. כשכל אחד הולך בדרך הזאת לבד, קשה מאד לבנות תדמית ישראלית טובה בחוץ. שלא תביני לא נכון, יש כל-כך הרבה יקבים טובים בארץ. אני אמנם לא מכיר את כולם, מחלקם שתיתי ועל חלקם רק שמעתי, אבל יש הרבה טובים. את יקב רמת-הגולן, למשל, אני מאד מעריך".

אתם עושים השוואות?

"תמיד עושים השוואות וטעימות עיוורות כדי לראות מה עושים. כל הזמן. זה שוק מטורף, שוק שניזון הרבה מאד מהכלכליות שלו ולא בהכרח קשור לאיכויות".

יקב 'שאטו מרגלית'

פניך היו מועדות מלכתחילה לחו"ל?

את האהבה ליין ינק לני רקנאטי עוד מהבית. אביו, יעקב רקנאטי, היה חובב יין ובחצר ביתם בחיפה הם גידלו גפנים לצרכים ביתיים. "תמיד ידעתי שאתעסק מתי שהוא בתחום הזה", מספר לני, "היה לנו בחור פורטוגזי שעבד אצלנו שהגיע לכאן מאזור יין בפורטוגל והוא הציע לנו שבמקום לזרוק את הענבים שנעשה מהן יין. זה היה יין לבן, וגרנו אז ברחוב מרגלית אז קראנו ליין 'שאטו מרגלית'. במשך השנים אספתי הרבה מאד יינות: יש לי יינות מקרואטיה, גרמניה, יפן, וכמעט מכל מדינה. בסוף החלטתי לעסוק בזה באופן מסודר".

יכולת לעשות הרבה דברים אחרים ובחרת דווקא בזה. זה תחום לא קל...

"אני יכול ואני עושה הרבה דברים אחרים. צריך למצוא את המינון הנכון בכל דבר. אני מתעסק בהיי-טק ונדל"ן, אבל מבחינת זמן והשקעה בודדת אני משקיע ביקב יותר מבכל דבר אחר. לא כי אני צריך, אלא כי אני ממש אוהב את זה".

עניין של תדמית

עד כמה אתה מעורב ביקב?

"אני מעורב קודם כל בבחירת הכיוון, בסגנון שהיקב מוביל. המטרה שלנו היא לייצר יינות יותר נגישים לשתייה עם פחות אלכוהול, לא יינות בומבסטיים נוסח נאפה ואלי, כאלה שאי-אפשר לגמור את הבקבוק. כאן באה לידי ביטוי המעורבות שלי, את היתר אני משאיר לאנשי מקצוע. יין זה לא מדע מדויק, זו תעשייה מאד חיה ומשתנה. את הצד הטכני של לייצר יין כולם יודעים - זו כימיה, אבל איך לעשות את הכוונון הנכון, מתי לבצור כדי לקבל תכונות אופטימליות מהענבים, למצוא את האיזון ועוד, זו כבר מומחיות".

לדעתך אנחנו יכולים להיות מעצמת יין?

הבעיה של ישראל זו התדמית הכללית של מדינה שאינה מזוהה כמדינת יין. לך תשכנע מישהו שנכנס לחנות שמציגה מבחר יינות מצרפת וספרד שירכוש דווקא יין מישראל. מה יגרום לו ללכת דווקא על היין הישראלי?

תמיד היינות הישראליים מונחים בסוף החנות או במחלקת היין הכשר, תמיד במקום צנוע ולא בחזית. אני חושב שזה ייקח זמן, אך זה אפשרי. ובעניין הכשרות, בארץ אין ברירה אלא לייצר יין כשר וזה מייקר את העלויות. זה לא פוגע בתהליך, זה רק מייקר אותו. כל הדרישות המטורפות של הכשרות מאד מקשות".

בשורה התחתונה אני מבינה שהתשוקה הרבה יותר גדולה מהרווח. קצת כמו להיות עיתונאי...

"זה סוג של עסק שמי שאין לו את התשוקה אליו אין לו מה לחפש בו. זה קשה מאד וצריך לאהוב את זה. אישית אני מאד נהנה מזה, מההתעסקות. אנחנו גם מרוויחים כסף, כמובן, אבל זה לא שווה את האנרגיות ואת ההשקעה אם עושים את זה רק בשביל הכסף. אל תשכחי שבענף הזה גם מוציאים הרבה כסף. הכל יקר בארץ: כשרות, ענבים, מים. ליינות ישראליים שנמכרים בחו"ל יש מחירים גבוהים לעומת יינות צ'יליאניים או אפילו אוסטרליים, זה פשוט יקר. אולי בצרפת ובאיטליה מייצרים יינות יותר זולים, אבל בישראל אי-אפשר לייצר יינות כאלה, שזה אבסורד".

אני ים-תיכוני

איפה רגעי הסיפוק בעבודה?

"קודם כל ההכרה לה אנו זוכים בארץ ובעיקר בחו"ל, לראות את היינות שלנו במסעדות לא כשרות. אגב, דווקא במסעדות הכשרות יותר קשה לנו להיכנס כי אנחנו לא יין מבושל, אבל זה פחות מטריד אותי. בכל מסעדה, גם בארץ, כשאני רואה את היין שלנו בתפריט זה גורם לי לסיפוק, וגם לראות את היינות על המדפים בחנויות היין".

אתה בטח סופג הרבה השראה בנסיעותיך הרבות...

דווקא ההתחלה היתה מקרטעת. "בתחילת הדרך הצטיינו יותר ביינות הלבנים, האדומים קצת קרטעו", מודה לני רקנאטי, "אבל אחרי הסדרה הראשונה עם הזנים הקלאסיים של קברנה סוביניון, מרלו ושרדונה, העניינים התחילו לרוץ". כמה שנים מאוחר יותר הזנים הים-תיכוניים של יקב רקנאטי - קריניאן, פטיט סירה, סירה מרסלאן ומראווי - הפכו להיות יינות הדגל הפופולריים של היקב. "הבנו שכדי שנוכל לייצג את ישראל זה לא יעבוד עם הזנים הקלאסיים ואנחנו צריכים למצוא את הייחוד שלנו. נכון שאחרי שעשינו את זה החלו להעתיק אותנו, אבל זה רק קומפלימנט עבורנו".

עניין של ד.נ.א

"בעיני זה מאד ישראלי למצות את כל מה שיש לנו פה. אנחנו עושים יין מזנים שקיימים פה 2000 שנה. יש בנק ד.נ.א במילאנו וביקשנו מהם שיבדקו עבורנו כמה מהגפנים שמצאנו כאן. גילינו שאין אותן בשום מקום אחר בעולם, ומתוכן בחרנו 13 שיש להן פוטנציאל לעשיית יין.

לאחרונה ביצענו נטיעות בקרקע ביו-דינאמית ובעוד שנה-שנתיים נוכל לדעת אם הגפנים הללו מתאימות ליין. באשר לזנים עצמם, לחלקם אין עוד שם, רק מספרים, וזה ייחודי לנו".

בארץ עדיין הזנים הקלאסיים - קברנה ושרדונה - הם הכי מבוקשים...

"נכון, אבל אני חושב שמי שיש לו יותר ניסיון ומנסה זנים אחרים, מאד מתחבר לזנים הים-תיכוניים שלנו. אנשים מאד אהבו את המראווי. לוקח זמן להבין אותו ולהשתפר אתו, ואנחנו רואים את השיפור באופן עקבי".

"גם רקנאטי, אבל לא רק. אני אוהב להתנסות. אצלנו ביקב כולם היו בני, אין לי פייבוריט ומבחינתי כל אחד מהם מתאים למשהו אחר. אני מאד אוהב את הסדרה הים-תיכונית ואת הזנים המקומיים. הם יוצרים המון עניין וכולם רוצים אותם".

אם ירצה אל היין, בסוף השנה הבאה יעבירו אנשי רקנאטי את היקב ממשכנו כיום באזור התעשייה של עמק חפר לאזור דלתון. "מיצינו את המקום, מה גם שהוא כבר לא יעיל עבורנו. בנוסף, המעבר יתבצע מכיוון שאני רוצה להיות באזור יפה עם כרמים, עם נוף יפה ואוויר טוב. זה גם קרוב לכרמים שלנו.

יש פה מצב אבסורדי שהוא ייחודי לישראל, כמו הרבה דברים, שיקבים צריכים לקום באזור תעשייה ולא באזור חקלאי או תיירותי כי זו תעשייה, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שבכל העולם יקב הוא משהו שמושך אליו תיירים ומטיילים - ורק בארץ אי-אפשר. בירוקרטיה".

שומר על הלהבה

הריאיון שהיה אמור להיות אופטימי וחגיגי ליום העצמאות מתחיל לקבל תפנית לא כל-כך מחמיאה למדינה בת ה-70. אז אם אנחנו כבר בשוונג, מה עוד היית משנה כאן?

"יש עכשיו את הבעיה של הווירוסים בארץ שזו שערורייה מאין כמותה, ואני לא מבין את היקבים למה הם לא מגישים תביעה ייצוגית נגד המדינה. מקור הווירוסים הוא מהמשתלה היחידה שדרכה מותר לקנות שתילים ואי-אפשר לייבא שתילים באופן עצמאי. כל הכרמים בארץ נגועים, צריך לעקור אותם ולטעת חדשים ומדובר בעלויות של מיליונים. פשוט לא יאומן".

טוב, בוא נהיה קצת יותר אופטימיים. יש דור המשך?

"הבת שלי עובדת ביקב, ויש לי עוד שני בנים שמאד מחוברים ליקב. יש לי בן שחי בלונדון שיש לו את העסק שלו, ועוד בן שעבד אצלי עד לפני כמה חודשים ועכשיו הוא עוסק בהיי-טק, אבל בסופו של דבר זה שלהם ומאוד הייתי רוצה שימשיכו את הדרך שהתחלתי. תראי מה קורה בעולם, יקב זה עסק משפחתי ואם הוא כמו כל ביזנס אחר הוא מאבד את המהות ואין לו המשכיות, סופו להימכר וקשה לו להצליח. בעיני צריך את הלהבה, התשוקה והמשפחתיות, אם כי זה ללא ספק דורש גם מאמצים אחרים, הרבה יותר מאשר סתם עסק".