לילה במוזיאון: תערוכת היין בירושלים

מסתבר ש'תערוכת היין בירושלים' היא אולי המקום האחרון בישראל שבו אפשר לפגוש חובבי יין צעירים וסקרנים שמוכנים להקשיב וללמוד. ניר קיפניס עלה לבירה ומדווח מהשטח...

בפרצוף שלך, תל-אביב: עבור תל-אביבי, כל "עלייה" לירושלים מלווה בחשש קל, במיוחד כשהווייז לוקח אותך דרך מודיעים לכביש 443 - ואתה נדרך כאילו היית עכשיו על משאית "ריו" בין הליטאני לאוואלי בדרום-לבנון. למרות זאת, בירושלים עצמה, הכל מתפוגג: כבר במגרש החניה אתה פוגש ירושלמים מנומסים שאחד מהם נתקע עם כרטיס ספייר ומנסה למכור אותו במחירי עלות. העניין השני הוא הלחות - או ליתר דיוק, היעדרה: האוויר קריר, יבש ובתנועה מתמדת - עד שאי-אפשר אלא להיזכר בעצב בזה שעטף אותך בתל-אביב, אוויר שאפשר לראות מרוב לחות. ט"ו באב, שמש כתומה שוקעת במערב - ויריד היין השנתי של ירושלים יוצא לדרך. השעתיים הראשונות מתאפיינות במיעוט אנשים, מה שהופך את תערוכת היין בירושלים למעין כנס מקצועי: כולם שותים עם כולם ואצל כולם, גם אצל המתחרים הגדולים - הכל ברוח חג האהבה (...).

חמוש בכוס אני עושה טעות טקטית גדולה - ומתחיל עם הברוט של 'גמלא' מיקב 'רמת-הגולן'. למה טעות? מפני שהיין המבעבע הזה נעים כל-כך עד שמתחשק לי לקחת אותו, ביחד עם הפיילה המלאה בקרח - לשבת על הכורסאות שבקצה המתחם ולראות איך הכתום של השמש עושה "טסססס..." בים. רק שאני במשימה - ואחרי עוד כמה לבנים נהדרים מאותה סדרה (סוף-סוף הצליחו ביקב להביא את סדרת 'גמלא' למקום הכי מדויק שלה - יין למעמד הבינוני ששואף לגבוה, חיה בסכנת הכחדה במקומותינו) אני עובר למשהו חזק יותר: גראפה בדוכן של פולי.

זה המקום הראשון שבו אני פוגש את ההבדל הכי מהותי בין האירוע הזה לאירועי היין של תל-אביב: כתריסר אנשים מתגודדים סביב הדוכן, טועמים, שואלים שאלות. חלקם מגבילים את עצמם לגראפה השקופה בלבד - שהיא היחידה בפורטפוליו שגם כשרה (בכל זאת ירושלים, כן?) ונדמה שיותר משהם צמאים לגראפה, הם צמאים לידע.

אני מודה שבאותו הרגע התחלתי לחבב את האווירה החפה מכל זכר לפלצנות אנינה האופפת את תערוכת היין בירושלים. בעיקר כי לא יכולתי לחשוב על המקבילה שלהם: המלצר התל-אביבי המצוי שמגיע, נניח, לתערוכת 'סומלייה' - וכל מה שהוא רוצה עכשיו זה להראות לנציג היקב עד כמה הוא יודע יותר ממנו, שכן הוא כבר היה ושתה וראה ומבין - ומי בכלל יכול עליו? פה אין זכר לגישה היהירה הזאת - ובטרם אמשיך, אני מרים עוד כוסית של גראפה לחיי הסקרנות.

יקב 'ירושלים', למשל, חוגג כאן (שוב) את סדרת 'היובל' שלו - סדרה שמצדיעה לירושלים לרגל 50 שנים לאיחודה. ככל שהאיחוד הזה בעייתי בשטח, לפחות ביין הוא מתקדם יותר - ונעים לראות יקב שעד לפני שנים אחדות התפרנס בעיקר מתירוש, עושה צעד גדול קדימה. לא בכדי נדרשתי למעבר מתירוש ומיינות-קידוש אל יין "אמיתי": להגיד שצריכת היין בישראל תקועה, יהיה לעשות חסד עם המצב.

כידוע, צריכת היין בישראל גדלה בפחות מקצב הריבוי הטבעי, מה שאומר פחות יין לנפש. הציבור היחידי שבקרבו נרשם גידול הוא הציבור הדתי והחרדי שמחליף את יינות הקידוש שלו ביין איכותי יותר. אני חילוני מלב תל-אביב, אבל כשאני רואה קבוצות שלמות של צרכני יין חדשים שותים בצמא כל מילה - עוד לפני שהם מגביהים את הכוס – אי-אפשר שלא יתרחב הלב: אולי מהם תבוא הישועה?!

ואולי היא תבוא מהבלנד הלבן של יקב 'טוליפ' - שממנו אני לוגם עכשיו מול "רד בנד" שמתארגנים לקראת ההופעה. בקצה הדוכן של 'טוליפ' טועמים גם את 'מאיה', הבלנד הים-תיכוני שעליו אני מניח שעוד נרחיב כאן בהזדמנות הקרובה: אני הסתפקתי אמנם בלבן וברוזה, אבל די היה בהם כדי להפגין את הקו הים-תיכוני: דקיק עם אחוז אלכוהול נמוך (כמדומני 12.5%, אבל לעולם אל תאמינו בקלות שכזאת לבן אדם ששתה כבר קרוב לבקבוק יין במצטבר, לא כולל גראפות...) ועושה נפלאות לקיץ.

אני חולף במהירות יחסית דרך יקב 'תבור' - שלא רק שמתגאה בעשייה האורגנית שלו, אלא נדמה שהוא בין הבודדים שהביא לכאן גם את הסדרות הכי גבוהות שלו - וממשיך אל החלק הגבוה יותר (גיאוגרפית) של התצוגה. שם, בין 'מונטיפיורי' ל'אמפורה', אחרי שהתנסיתי במיזם כוסות היין החדש של 'ארקוסטיל'.

אני מחליט שדי לי לערב אחד - ופורש, לא לפני שאצדיע להחלטה של 'שקד' להופיע כאן עם הבלו-נאן הכחלחל שלהם. אני יודע שיש פה ושם כמה אניני-יין שמעקמים את האף מול יין מתקתק שכזה, רק שאני חושב שמוטב לתת לאנשים את מה שהם אוהבים ורוצים לשתות - העיקר שיתרגלו לשתות כוס יין. סליחה על עולם הדימויים הקולנועי המיושן, אבל אם צריך לראות את "רמבו 2" ביומית כדי לאהוב קולנוע ולגלות בהמשך הדרך את סרטי קוסטוריצה בסינמטק, אני בעד (!).

מסביב אומרים שמספר המבקרים רק ילך ויעלה ככל שיתקדם השבוע - ושביום האחרון צפויה כאן צפיפות גדולה - ומעבר הדרגתי של הקהל מהחילוני אל הדתי-לאומי ועד לחרדי. אני לא יודע אם אשוב לכאן בהמשך השבוע כדי לאשש את הקביעה הזאת במו עיני, אני יודע רק שבטרם ארד לכיוון הלחות שעוטפת את אזור המרכז כשמיכת-פוך ביום קיץ, ראיתי קהל יפה, צעיר וסקרן שנתן לי תקווה שעוד לא הכל כאן אבוד - ולא רק בכל הקשור ליין.

תערוכת היין בירושלים. בכל ערב עד יום ה', מ-18:00 ועד טיפת היין האחרונה...