אדום מול לבן: תשוקה מול מדע

אסנת גואטה השתתפה בטעימת יין מיוחדת שנערכה תחת הקונספט "תשוקה מול מדע". למרות שאישית היא מתחברת יותר לצד התחושתי, אחרי לא מעט כוסות פתאום לזהות יין דרך טבלה נראה לה לגיטימי...

לא משנה כמה נסיעות לחו"ל אני אעשה, תמיד אני אמצא את עצמי בצהרי יום, עם כוס יין לבן באמצע איזה רחוב אירופאי, נפעמת לכמה שניות על הנגישות והקלות הבלתי נסבלת של שתיית יין במדינות אחרות. כאילו איזשהו מחסום בלתי נראה מוסר ממני בשנייה שאני עוזבת את בן גוריון. בואו נודה בזה, כבר בשדה-התעופה אני מוצאת את עצמי מערה אל קרבי וויסקי ויין בדיוטי, או קונה איזה בקבוקון לטיסה. למה בארץ אני עפה על עצמי עם סטטוס מתלהב לפייסבוק מזה שאני באחת בצהריים שותה שתי כוסות יין, ולעומת זאת, שותה כבר בנונשלנטיות שני ורמוטים ב-11 בבוקר בבית-קפה ספרדי, כשמולי צלוחית של חמון וכוס יין לבן שמחכה לתורו. בדיוק נזכרתי בכך כששמעתי על סדנת יין לא שגרתית לה הוענק הטייטל: "טעימת היין האולטימטיבית: תשוקה מול מדע".

אני לא מומחית יין, ואין לי את היכולת לזהות מאיפה מגיע היין עד רמת שם משפחה של הכורם רק מלהריח או לטעום, אבל גם אין לי את ההבנה למה במדינה שלנו הכל חייב להיות עטוף בדרמה, באירוע. למה לשתות יין רק כשיוצאים לארוחת ערב ולא סתם בבית על סלט וסנדוויץ' מול הטלוויזיה כמו עם בירה. למה שתיית יין לא מוגדרת כ"כיף" והכל סביבה חייב להיות פלצני, מהודק, מפונפן ויומרני, או סתם מתלהב. יין צריך לשתות. נקודה.

רוחות של תשוקה

השמועות סיפרו שרוני ססלוב, הייננית של יקב ססלוב לשעבר, שחיה את תחום היין כבר מעל 25 שנה, אישה גדושה באנרגיית תשוקתית ליין, מרימה סדנת טעימות קצת אחרת תחת הקונספט "תשוקה מול מדע", יחד עם גל זוהר, אחד מאנשי היין המוכרים במחוזותינו שידוע בגישה המדעית שלו שעובדת פחות על תחושות ורשמים ויותר על טכניקה ודיוק, וכל זה קורה ב-Iwsi - המרכז להדרכת יין ואלכוהול, וכשכזה דבר קורה, אני מתייצבת.

אני מודה, אני אדם פחות טכני ויותר תחושתי - מבחינתי יין זו חוויה, דרך לתקשורת. יין מעורר בי זיכרונות וטעמים חבויים, יין מייצר אצלי תחושות וסיטואציות, ולי אישית קצת קשה להפוך אותו לטכני. מצד שני, אחרי שלוש שעות ומעל 6 יינות או שאני שיכורה או שלזהות יין דרך טבלה נראה לי לפתע לגיטימי.

שתיית היין בארץ מתחלקת לכמה גישות: הגישה המרשימה שנועדה להפגין ידע, להרשים ולייצר סטטוס. והגישה הנהנתנית שנועדה ליהנות משתיית היין, אבל ההבנה מאיפה הגיע היין ומה נתן לו את האפיון שלו מוסיפים להנאה. לצד אלה, כמובן שיש את אלו שפשוט שותים יין כלשהו כי טעים להם וגם זה מעולה, כי תכלס, מצהירה רוני ססלוב שוב ושוב: "אין דבר כזה לא נכון, או לא בסדר. אם אני טועמת כרגע תפוח עץ ירוק ביין שהזן שלו לא מאופיין בטעמים כאלו, זה לגיטימי לגמרי כי פלטת הטעמים שלי בנויה אחרת מאנשים אחרים וזה מה שהיא מזהה, ואין אדם שיכול לשלול את מה שאני טועמת".

פה נכנס גל ואומר: "יופי, נחמד, אבל בואו נתמקד פחות באם זה מזכיר לכם את הפאי של סבתא ויותר במה אומר לנו היין תכלס. איזה צבע, איזה מרקם, איזה ניחוח? ולא מבחינת תחושה אישית, אלא מבחינת מה קורה בשטח. לפקוח עיניים ולאפס את התחושות ופשוט לומר: האם הוא צמיגי? חומצי, צלול או עכור? אחרי כל זה זיהוי הריחות מתחלק גם הוא לכמה קריטריונים: הריחות הראשוניים שבאים מהפרי ואז אלו שמסתתרים מאחור שרומזים על ההתערבות של היינן (חבית, שמרים וכדומה), ובסוף ריחות שקרו ליין בזמן היותו בבקבוק".

השילוב המסקרן בין שתי הגישות מייצר שלוש שעות של חוויה מרתקת שמתאימה לכולם, מאנשי יין ועד חובבי יין. מבחינת רוני מה שמעניין אותה ומה שמוביל אותה זה למה טעים לנו, לשאול את עצמנו כמה שיותר שאלות: למה היין הזה טעים לנו וההוא פחות, מה עברנו, מה חווינו שהריחות של אותו יין או הטעמים גרמו לנו לדעה הזו. מבחינתה, אם נלמד לומר - לא רק לדמיין אלא ממש לתאר את זה מילולית - מה אנחנו מזהים ומה זה מזכיר לנו, נצליח להביא את המוח שלנו לזהות יותר ריחות וטעמים ולמקסם את ההנאה שלנו מהיין.

האינטראקציה בין שניהם מקסימה, כמו ריקוד אלכוהוליסטי שמשחק על הקצוות ונותן שפע של ידע. גל מסנן את כל הרעשים האישיים ורוני מוסיפה את הזיכרונות והטעמים המזוקקים. שניהם מייצרים תהליך מסקרן ומביאים את חווית זיהוי ושתיית היין למקסימום הנאה. אני מודה שאני מתחברת יותר לגישה של רוני ופחות לזו של גל, אבל לשלב מעט מזה ומעט מזה בהחלט מעצים את ההנאה. אגב, בטעימות עיוורות איכשהו תמיד מפתיע לגלות שדווקא היינות היקרים לא מקבלים את הציון הכי גבוה, אלא דווקא הפשוטים יותר. אז מי מחליט איזה יין יותר טעים? ברור שאתם.

Iwsi. תשוקה מול מדע. הפלך 7, תל-אביב. www.iwsi.co.il