טליה לוין, תל-אביבית מוצהרת, נסעה לבקר ביקב 'פסגות' וחזרה בשלום רק כדי לספר על הרווח שבין הגוורץ למרלו...
לו הייתי צריכה לבחור זן אחד של יין שמאפיין אותי בתקופה הנוכחית בחיי, אני מניחה שהייתי מרלו. אדום, חמוץ מתוק, אלגנטי, אבל מלכלך הרבה. אני תמיד מתלכלכת מיין. משרד המדע פרסם בשנה שעברה איזה מחקר שטוען כי שתיית כוסית יין אדום בכלל, ומרלו בפרט, בכל יום, מאריכה חיים וגם עוזרת להפחית מתחים, שזה בדיוק מה שאני זקוקה לו בחיים. אחרי שנים בהן הייתי גוורץ סטנדרטי ומתקתק, התבגרתי קצת ועברתי לשרדונה וכעת אני נמצאת בתקופת המרלו. קצת כמו פיקאסו, רק ביין...
כשישבתי בטעימה ביקב 'פסגות' לפני חודשים ספורים, מרלו 2011 של היקב היה מונח בדיוק מול פרצופי. ידעתי שזו הקארמה ומיד ביקשתי לטעום מהבקבוק. זה מה שאני תמיד עושה כשאני מגיעה למקומות לא מוכרים, נדבקת למוכר ולנוח במקום לאתגר את עצמי עם איזה פטי ורדו דומיננטי (ועוד נדבר על הניסיונות הללו...).
כנראה שהזדקנתי, ולא רק זאת, אלא שכתל-אביבית עם אוריינטציה שמאלנית חזקה שנגררה בכח ומעט בחשש לאזור חבל בנימין, לא רק שהיו לי דעות קדומות על המקום, אלא שהתפללתי בכל מאודי שהמרלו הזה יהיה רע. איזה פרצוף יהיה לי עכשיו לחזור עם הבקבוק מההתנחלות ולהזמין את חבריי לערב של פוליטיקה בשרים ויין, כשידוע מראש שבוויכוח הזה יש רק מפסידים. אני יודעת, זה טור ראשון שלי כאן ואני כבר מפילה עליכם לבנים על הראש. אבל החלטתי שאם יש לי פצצה בכיס, עדיף להטיל אותה כבר בהתחלה, רק כדי שלא יהיו הפתעות בהמשך.
"נו, תאכלי מהעץ. ממה את מפחדת", נשמע קולו מתוך הטנדר בזמן שקפצתי החוצה כדי לקטוף לי שאריות מהאשכול, עטופה ברגשות אשם. בין לבין לא הפסקתי להביט לאחור על-מנת לוודא שאין איזו אבן שמתעופפת לכיווני. "חכי, עוד לא טעמת מהשרדונה", צעק יעקב, אבל אני ששתיתי קודם לכן יותר מחצי בקבוק מרלו ועדיין עובדת על פיתוח קיבולת האלכוהול שלי בגוף, כבר מזמן הייתי שיכורה.
חבל שאנחנו לא חיים בשווייץ, חשבתי לעצמי בזמן שנסענו לאכול ארוחת ערב אחרי שבילינו כולנו יום שלם יחדיו בכרמים שנטועים בגובה 900 מטר מעל פני הים ומספקים שלווה מדומה, ומבלי שנזרקה לאוויר מילה אחת על שמאל, ימין, תל-אביביות או כיבוש. אחרי שלושה בקבוקי יין זה עלה כסוגיה שאי-אפשר להתעלם ממנה. היין ריכך והביא עמו טונים מעודנים מתמיד, אם כי אני חושבת שהפעם גם הבחנתי בנימה קטנה של עצבות. בכל זאת, אנחנו לא חיים בשווייץ ואלוהים יודע מה יקרה לנו מחר.
אחרי שהרגעתי את הרוחות כששבתי לעיר המוכרת והאהובה עם שני בקבוקים נוספים לאוסף, חברה שקיבלה במתנה מרלו אחד עטוף עם פתק: "לפחות תטעמי", החליפה את הזעם במבט עוין פחות ושאלה: "תגידי, אם כבר נסעת עד לחור הזה, לפחות בדקת את הטינדר שלהם?".