שתי חנויות ואהבה אחת: דרך היין

במסגרת פרויקט חנויות-היין והאלכוהול שלנו, בחר ניר קיפניס שני סניפים של אותה רשת, שיותר מעשרים שנה ומאות מטרים מרובעים מפרידים ביניהן...

אחרי קרוב לשלוש שנים בדירות שכורות, קניתי את הדירה הראשונה שלי בתל-אביב (זה היה בזמנים שבהם זוגות-צעירים יכלו לחסוך קצת כסף, לקחת מה שאפשר מההורים, להשלים במשכנתא ולקנות דירה קטנה, אפילו בתל-אביב, כדי להתחיל ממנה את החיים. כמה אלמנטרי בישראל של תחילת שנות ה-90, כמה מדע בדיוני היום). כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לא היה מדובר בדיוק בפאר היצירה האדריכלית, אבל היו לה כמה יתרונות, כמו קרבה לסינמטק, ל"הבימה" או לבית-ציוני אמריקה שהיה אז עיר-מקלט לכמה דמויות מהבולטות בז'אנר התרבותי החדשני ביותר: מופעי סטנד-אפ.

לא מעט יין זרם בשנים שחלפו מאז ו"דרך היין" הפכה מחנות לרשת שקשה אפילו לעקוב אחרי קצב צמיחתה... (צילומים: יח"צ)

לא מעט יין זרם בשנים שחלפו מאז ו"דרך היין" הפכה מחנות לרשת שקשה לעקוב אחרי קצב צמיחתה... (צילום: יח"צ) והיו עוד כמה "אטרקציות": בפינת הרחובות קרליבך והארבעה שכן אטליז בשם "פאלקון" שעזר לי להמיר, לפחות במחשבותיי את הקיץ הישראלי המהביל במעט שיק פריזאי – כשעברתי שם כמעט בכל יום כדי לקנות מעט בשר לארוחה של אותו הערב, ובהמשך אותה שנה העניינים רק הלכו והשתפרו, עת החלו לצוץ ברחוב הארבעה פאבים נחמדים, במיוחד ה"בר-מצווה" שבו נהגנו לשבת מדי חמישי, מסעדת הבשרים "אודאון" (שנפלה אך במעט מ"בירנבאום ומנדלבאום" של הירזינים בשדרות רוטשילד, הבנצ'מארק של אותם ימים. ועוד חידוש "מטורף": הבייגל'ס של "טל בייגל'ס" שאחראים לפחות לחמישה קילוגרמים עודפים מתוך העשרות שיש לי היום. אלא שללא ספק, האטרקציה הגדולה מכולן היתה החנות של "דרך היין", מעט אחרי פינת החשמונאים. את צעדי הראשונים בהיכרות עם עולם היין עשיתי בחנות הזאת, מתבונן, קורא תוויות, מתייעץ עם אחד מבני משפחת שקד, הבעלים, לפעמים גם טועם ובעיקר – מפנק כל קרוב משפחה אפשרי במשהו שגרם לאחדים מהם להזיל דמעות-שמחה: בקבוק של "הר חרמון אדום" (דרך היין היו אז המפיצים של יקבי רמת-הגולן) עם תווית מיוחדת בהקדשה אישית, בתוך תיבת עץ... האמת? אפילו היום זו מתנה נחמדה מאוד בעיני, אבל בתחילת שנות התשעים היה מדובר בכמעט-פלא, ואכן, לא מעט קרובים הציגו בגאווה את הבקבוק בוויטרינה, כמנהג-העדה, במשך שנים רבות (יש כמה בקבוקים שהאריכו ימים יותר מכמה דודים...). אמנם העניין שלי ביין ובמשקאות אלכוהוליים התחיל עוד בשנות-העשרה לחיי, אבל אם עד אז הייתי רק בגדר "חובב", הרי שלדרך היין היו מניות רבות בטוויסט המקצועי שקיבלה העלילה שלי. צריך לזכור שטרום העידן המקוון היו מעט מאוד מקורות אינפורמציה ללמוד מהם על יין: מעט ספרים (לא כולם מוצלחים) בעברית, הכתבות של דניאל רוגוב המנוח ב"הארץ" ו... פתאום חנות יין שמקיימת טעימות מודרכות, סדנאות ואפילו חגי יין, כמו הילולת הבוז'ולה נובו. הלכתי ל"דרך היין" באותן שנים כדי ללמוד, ממש כמו שהלכתי ל"בית אריאלה" (זוכרים שפעם כדי להגיש עבודה היו צריכים ללכת לספרייה?), וראו זה פלא – עד היום אני מזדמן לשם לעיתים קרובות למען אותה מטרה בדיוק.

סניף החשמונאים של "דרך היין" הוא בעיני כמו אותן חנויות ספרים קטנות שלמרבה הצער כבר כמעט שפסו מעולמנו, אלה שבהן הבעלים הכיר באופן אישי כל ספר וכל לקוח והיה מטפס על הסולם כדי להוריד בדיוק את הספר שבו חשקת – לעיתים אפילו לפני שידעת בעצמך שאתה חושק בו... אללי, כמה בקבוקי יין שאת שמם לא יכולתי אפילו לבטא, הכרתי בין מדפי החנות ההיא! את רוב היינות שלי היום אני קונה דווקא בסניף "השלום" החדיש והמרהיב, אבל כשבא לי להסתובב ולהתלבט, אני מעדיף את החנות הצפופה בחשמונאים. רוצה לומר: אני כבר אולי לא זקוק לה כדי לקנות יין, אבל בהחלט חייב אותה, מדי פעם, כדי להמשיך לאהוב אותו... לא מעט יין זרם בעשרים ושתיים השנים שחלפו מאז התחלנו חיים חדשים, ביחד - ולגמרי במקרה - באותה שכונה. "דרך היין" הפכה מחנות לרשת שקשה אפילו לעקוב אחרי קצב צמיחתה, בעוד שאני התחלתי לגבות את הביקורים הרומנטיים שלי בחנות בחשמונאים, ב"דיי יוז" בדרך השלום... כבר אמרתי - החנות בדרך השלום מרהיבה בעיני: אין לה אולי את החן המיושן של הסניף המקורי – אבל מעבר לכך, נדמה שיש בה הכל. לגובה, לרוחב, לעומק התודעה וכרטיס האשראי... מבקבוק כייפי שישמח לבב אנוש גם תמורת כמה עשרות שקלים – ועד לבקבוקים שמיועדים לאספנים בעלי מרתפים וכיסים עמוקים. אין כיף גדול יותר מלעבור בה עם עגלת-העץ ולהעביר לתוכה בקבוקים, שלא לדבר על האפשרות (שכבר ניצלנו כמה פעמים ב"סנהדרינק") לכנס בה טעימות רבות משתתפים. אז הנה לכם עולם שלם של יין שמשתרע בין שתי חנויות של רשת אחת, משפחה אחת, ובעיקר - המון אהבה ליין. דרך היין. החשמונאים 93, תל-אביב; דרך השלום 9, תל-אביב