אבירם כץ קלט שאם כבר לא לעשות כלום, אז עדיף לעשות את זה בחופשה. לא לפני שהעמיס דרינקים בבגאז'...
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אבירם כץ קלט סוף-סוף שאם כבר לא לעשות כלום, אז עדיף לעשות את זה בחופשה בצפון. אבל לא לפני שהעמיס ארגז דרינקים בבגאז', רק בגלל שהדרך נורא ארוכה...
ישנם דברים שאם עושים אותם במידה, הם נהדרים. סמים, ארוחות במסעדות 3 כוכבים, סקס עם אנשים כמעט זרים, לצאת מהעיר לאיזה יום - כל אחד מהדברים האלו, אם תעשה אותם יותר מפעם בשבוע, עלולים להרוג אותך (הערת העורך: ואללה, לא זוכר שראיתי ניידת של זק"א מחוץ לשירותים של "הבלוק"). אבל במינון הנכון מדובר בפעילות שמטעינה את הנפש בכוחות מחודשים וגורמת לחיים להיראות, לפחות רגע, נורמליים והגיוניים.
אחרי חמש דקות על הערסל בגינה הבנתי שכשמדברים על זה שהפריפריה מפגרת אחרי תל-אביב, מתכוונים לזה שבזמן שאצלנו יולי בכל הכח, כאן בקושי מארס... כשמדברים על זה שהפריפריה מפגרת אחרי תל-אביב, מתכוונים לזה שבזמן שאצלנו יולי בכל הכח, כאן בקושי מארס...
הדבר שאני הכי אוהב לעשות מתוך אותה רשימה, והדבר אשר לגביו אני הכי נזהר שלא לעבור את המינון הבריא הוא סעיף ה"לצאת מהעיר". הייתי גם רוצה לומר שזה הסעיף שהכי קשה לי ליישם, אבל זה יהיה כמובן שקר גס. שהרי אין מסעדות 3 כוכבים בארץ. סתם. באמת סתם. בסך-הכל אנחנו ילדים טובים (הערת העורך: יה מן, גם אני מחבק עצים...).
אז השבוע ברחנו לקטנה מכל הפיח והרעש והזיהום והזיעה והשתייה. אני כותב את זה וכבר מתגעגע לאיזה לילה בצפון. תודה לאל של"קונדיטורית הנאווה" - זה חיליק אמר, לא אני - יש איזה בית נחמד שאפשר לשים בו את הראש במעלות. אז אספנו כמה בקבוקים, כמה שתיינים, והודענו שניעדר לאיזה יום או יומיים. למרות שדווקא היה תכנון מראש, הכל יצא הכי ספונטני. כרגיל. כאלו אנחנו (הערת העורך: ברור, ילד. תזכיר לי את זה בפעם הבאה שאוכל לסגור אתך על כתבה פחות מחודש מראש).
אבל אז קיבלנו עצבים והחלטנו שלא מחכים לבוקר ונוסעים בלילה, בסיום המשמרת. החלטנו גם שנוסעים לכפר, לנוח ולהירגע, ולא לוקחים בקבוקים של הארד ליקר. ילדים טובים, כבר אמרתי. ובכל זאת, חופש, אז המדור מרשה לעצמו להרחיב קצת את גבולות ה"עד 50", כי לא כל יום יוצאים את העיר, ואם כבר - אז אפשר להשקיע איזה 70-80 שקל בבקבוק. כלומר, הבאנו גם מלא שמפניות ובורגונים טובים ויינות יקרים, אבל גם כמה דברים סבירים, כדי שיהיה תירוץ לכתוב משהו ונרגיש שבאנו לעבוד, לא רק לנפוש. עזבו, אם אין לכם סבתא מפולין אתם לא תבינו (הערת העורך: תפסיק לזיין בשכל. אתה מאלץ את עצמך לעבוד פעם ב... רק בגלל ששמעת בבית שהעבודה משחררת).
אבירם כץ - אווירה ב - צילום מיכל בוטון - עותקכיוון שמדובר בכל זאת בנסיעה של שעתיים, הבנות לא הרשו לי לשתות כמעט כלום בזמן שחיכו על הבר בטוטו שאסיים את המשמרת. נו, ילדים טובים וזה. בשעה 1:30 בלילה הגענו למעלות, שזה בערך מתי שהשעון הביולוגי שלי מצלצל גינס בלוציפר. אמנם בית הקיט של הקונדיטורית מאובזר להפליא, אבל ברז של גינס אין שם. אחרי חמש דקות על הערסל בגינה הבנתי שכשמדברים על זה שהפריפריה מפגרת אחרי תל-אביב, מתכוונים לזה שבזמן שאצלנו יולי בכל הכח, כאן בקושי מארס (הערת העורך: תרגיע, לא אומרים מפגרת. אומרים מאותגרת שכלית, או מאחרת אופנתית. טוב, פולנים ופליטיקלי-קורקט תמיד היו צירוף בעייתי..).
אלוהים, כמה נעים כאן! במילים אחרות: יין אדום. סתווי שכזה. פשפוש במרתף הנייד שהבאנו שלף את הלנגה רוסו של יקב ואיירה, חבר חדש במדף היבוא לארץ שהתאהבתי בו מיד בטעימה הראשונה, ויעידו על כך תפריטי היין בברוט ובטוטו. הדלקנו טלוויזיה - משהו שכולנו בזים לו ולא מחזיקים בבית, אבל ברגע שפוגשים במכשיר כזה מתהפנטים ומתמסרים מיד - הצתנו סיגריה, וחלצנו פקק (הערת העורך: צודק לגמרי. רק בשביל זה היה כדאי לברוח מתל-אביב. אבל עזוב, אם אתה לא תגלה – גם אנחנו לא נגלה. בסוף עוד יעשו לנו שיימינג בגללך, יא פיזדיט...).
היין מגיע מפיימונטה, מיקב משפחתי לא גדול (אבל גם לא קטנטן) שמפורסם מן הסתם ביינות ה'יותר נחשבים' שלו, בין אם זה ברברה ד'אלבה מכרם יחיד או ברולו אריסטוקרטי. כאן אנחנו מדברים על יין הכניסה, בלנד אזורי של אזור לנגה (Langhe), המורכב בעיקר מנביולו, דולצ'טו וברברה (הזנים העיקריים של פיימונטה), לצד כמות קטנה של אלברוסה, פרייזה ופינו נואר, זנים יותר נשכחים שמוצאים באזור. אפשר להיות ציניים ולומר שכל יין שמחליק בגרון אחרי שעות של יובש - יהיה נהדר, אבל את הציניות השארנו בתל-אביב (הערת העורך: ואללה, באמת שלא שמנו לב שחסרת...).
היין הזה מעביר את כל שמחת החיים והרעננות שאפשר למצוא בפיימונטה – אי-אפשר לטעות בקשר למולדתו – ועדיין, מדובר ביין קליל ומשמח, כזה שאפשר לפתוח בלי לשבור את הראש אם הוא כבר בזמן המתאים לשתייה, אם הטאנינים התרככו, אם האוכל מתאים, ושאר מחשבות ששמורות (ובצדק) ליינות הגדולים של האזור. עץ לא משחק תפקיד כאן, ומבט חטוף על התווית החביבה מרמז לבאות: איורי פרחים, פירות, בצבעי מים עדינים. כך גם היין. פרחוני, פירותי, עדין, מלא חן. יין שמלטף אותך, לא כזה שבועט. אך מבלי להתחנף ולהרגיז. פשוט זר פרחים וסלסילת פירות יער, ושמץ מן האדמתיות הזו והבשרניות שמאפיינת את פיימונטה. וואלה, כיף (הערת העורך: תענוג איך האוויר הצח מצליח להוציא ממך משהו חיובי. אתה בטוח שזה רק בגלל היין, או בגלל הכוכבים ההם שפתאום ראית. של המסעדה, כן, לא מהכימיקלים...).
מהופנטים למסך - בחיים לא אגלה מה ראינו, רק ארמוז שכנראה מדובר בריאליטי המביך בעולם - צללנו אל תוך הספה, וכשהקצנו באישון ליל, לפני הפיזור לחדרים, נדמה לי שכולנו היינו שותפים לתחושה שמדי פעם זה ממש-ממש נחמד לוותר על הגינס והזוברובקה (הערת העורך: קורע. הבנאדם מתלכלך על ריאליטי, כשהוא בעצמו אוכל סרטים...).
G.D Vajra, Langhe Rosso 2012. מחיר: 70 שקל
