סיפור טוב: יקב וורטמן

כמה יינות ישראליים אתם מכירים עם סיפור שמתחיל ב"הוא הגיע אל הארץ בדרכים עקלקלות"? נמרוד שיין קפץ לביקור ביקב וורטמן...

לאחרונה עברתי לדירה מאוד נחמדת, קטנה, חמה וסימפטית כמו תימנייה שעזבה את הבית כבר בגיל 17 ופיתחה לה אישיות משלה. כשישבתי בקפה המקומי עם חבר המתגורר גם הוא בשכונה - כי יום שישי הוא היום שבו אני יושב בדרך-כלל עם חברים ומתכנן תכניות שלא אקיים - הוא הזמין אותי לבקר אתו יחד באיזה יקב בוטיק שבו הוא רוכש את רוב תצרוכת היין השבועית שלו.

אל תספר לי סיפורים. צמצם אותי לבחור את היין שלי על-פי האפשר ולא על-פי הטרואר (צילומים: ליאור סוזן, איל קרן) הייתי בטוח שהוא רוצה לסחוב אותי לאיזה דיר עזים בגליל, אבל כשהוא התקשר ואמר שהוא בא לאסוף אותי, החלטתי שאולי זאת גזירה שאני צריך לעמוד בה. לשמחתי גיליתי שהיקב עצמו ממוקם מרחק טיק ת"ק פרסה בסמיכות לבית החדש שלי. תכל'ס, דקה ברגל במורד הרחוב. היקב הוא יקב וורטמן שמוכר כבר וודאי לרושפלד ויודעי ח"ן. לי, באופן אישי, עוד טרם הזדמן היין עצמו, אבל את העיצוב של התווית זיהיתי מיד מירידי יין כאלה ואחרים. למרות שהיין אינו כשר - משום שאת הענבים יוגבים ובוצרים בעצמם חי וורטמן היינן ועוד שניים-שלושה אנשים טובים וטרקטור - החלטתי לשים את נפשי בכפי ולטעום את כל היין הטוב שהונח על השולחן. נכון שגם הספגתי כיכר לחם שלמה בשמן-זית טוב, טחנתי זיתים כאילו אני חייל בפאב בשנות השמונים וחיסלתי מבחר מצוין של גבינות שמנות, אבל לזכותי יאמר שלא אכלתי כלום מהבוקר ושטפתי הכל טוב-טוב עם עוד יין שהוגש בסדר הנכון ועשה סדר בראש. מה זה הסדר הנכון? זה אומר כרגיל שאתה מתחיל עם יין לבן חמצמץ וקל וממשיך בסולם האדום, מבלנד חביב וקל לשתייה שיש בו איזה רמז של הבטחה, ועד היין ההוא - שלמרות שאתה שיכור מדי מכדי להבחין שחי וורטמן שם לך בכוס בלי שתרגיש - הגורם לך להסתכל על הנוף של וואדי אזוב שנפתח אל הים הכחול ולהודות לאלוהים שלא בזבזת את יום השישי הזה ושהנחת לאיש הקולנוע העקשן שלצדך לגרור אותך לחטאים הטובים של היין.

אני לא יכול באמת לכתוב כאן ביקורת יין. למרות השיעורים שלקחתי ממיטב המומחים ומסעות היין שערכתי בעולם, העובדה שאני מתנגד רדיקלי למרקקות תמיד היתה בעוכריי. אני פשוט לא יודע לירוק יין טוב. אני דור שני, אני גומר מהצלחת. אני יכול רק לומר שחלק מיינות הממסך המעולים ששתיתי נעלמו כבר מזמן מהמדפים וחי נתן לי לשתות מהם כדי שאוכל להתרשם ולהאמין שהדור הבא של היינות לא ייפול מאבותיו המייסדים. אבל מצד שני יכול להיות שהוא סתם רצה להרגיז. בבחינת "טעים לך? יופי. אז אין". אני מצדי סיימתי כל הסנפה וגרגור פלצני בשאלה הכל-כך לא לעניין עכשיו; כמה? זאת, משום שמצבי הכלכלי לאחרונה אינו מאפשר לי לרכוש יין יקר רק כי יש לו סיפור טוב. לדידי, בכל הנוגע ליין, אל תספר לי סיפורים. לא כרגע, משום שלחץ זמני במזומנים בחמישים השנים האחרונות צמצם אותי לבחור את היין שלי על-פי האפשר ולא על-פי הטרואר. במילים אחרות, בפעם האחרונה ששילמתי על בקבוק יותר ממאה ועשרים שקלים הרגשתי עם זה כל-כך רע, ששתיתי אותו לבד כדי ללמוד את הלקח. אבל ליקב וורטמן יש סיפור. לא סתם סיפור. סיפור טוב של איזה מאה שנה. במדינה שקמה לפני חמש דקות כמה יינות ישראליים אתם מכירים עם סיפור שמתחיל ב"הוא הגיע אל הארץ בדרכים עקלקלות", ממשיך בקצינים יהודים בבריגדה, סבתא בסנטוריום בצרפת, משק עזר ויורשים שעזבו קריירה מצליחה בתחום המחשבים רק כדי להמשיך בעשר אצבעות וטרקטור את מה שסבא התחיל. יש המון יקבי בוטיק עם סיפור. רובם גם בונים על זה. הבעיה מתחילה כשהסיפור לא עובר ליין, ואז אתה נשאר עם סיפורים יפים ויין בינוני. זה קרה לי פעם באיזה יקב בוטיק בנגב, שהסיפור שלו היה מחווה מרגשת לציונות עם קורט מלח הארץ, אבל היין עצמו היה אפעס צחיח בטעמים, והתיישבות הבודדים היחידה שהצליחה להיכנס לבקבוק היתה של בקטריות. אבל אצל וורטמן - למרות שכל בקבוק יקר ממש טיפה ממה שהוא באמת - הסיפור נכנס באימא של הבקבוק ולא היה שם בלנד אחד שהוא פחות מטוב. כאמור, לא כולם מרגשים, ולמרות התעודות המוצדקות שמכסות את אחד הקירות בחדר הטעימה המטופח לא עברה בי אותה עווית בלתי רצונית השולחת את היד לארנק, כי כמו שכבר אמרתי, המצוינים ממש הם כרגע רק למזכרת, והמצוינים האחרים הם עדיין בגדר הימור. אז לסיכום שלושה דברים: ראשית, יקב וורטמן הוא אחד מיקבי הבוטיק המצוינים בארץ ובטוח שהוא הכי טוב בחיפה. אם אתם באזור אתם צריכים להיכנס, אפילו בשביל הנוף הפנורמי הגולש מהטרסות שבנה סבא במורד וואדי אזוב ונשקף לים הכי יפה בארץ. שנית, חי יגרום לכם לשכוח כל מה שאתם יודעים על קריניאן, להרהר על השילוב המפתיע של סוביניון בלאן וסמיון (עמק שפיה) ולהיזכר שאנחנו ארץ ים-תיכונית ושאת היין שלנו אנחנו צורכים עם ברבוניות בשמש מול הים, ולא בסלון המוסק של משפחת גבירצנמאייר בטירה המושלגת על הרי הסודטים. ושלישית, אני מקווה שחי וורטמן יחייך אלי בפעם הבאה שהוא יפגוש אותי בצרכנייה. נכון שזה שם הרחוב שבו אתה גר, אבל מי קורא ליין שלו "נתיב אופקים"?