מוסיקה קלאסית תמיד היתה חלק מהפסקול שלי, לפעמים יותר, לפעמים פחות, עד שהבנתי מה חסר לי. כוס יין

תקליט על פטיפון לא נשמע יותר טוב מדיסק דיגיטלי. עזבו אתכם מכל מיני אודיופילים אנינים שיספרו לכם שהפטיפון שהם קנו במחיר של מכונית קטנה משמיע צלילים יותר עמוקים. עמוקים בתחת שלי. זה הכל בראש הסנטימנטלי שלנו. חוץ מרעשי רקע של אבק ושריטות, אין לתקליט שום יתרון.

באמצע שנות ה-90 ארזתי את מאות התקליטים שלי וסחבתי אותם לאוזן השלישית שהחזירו אותי הביתה עם כמה דיסקים בודדים. עשרים שנה אחר-כך החבר הכי טוב שלי החליט שהוא קונה לי ליומולדת 50 פטיפון אורגינל. הוא צירף גם עשרה תקליטים נבחרים של מוסיקה קלאסית. עכשיו יש לי פטיפון בסלון וזה תירוץ מצוין לזה שתמיד יהיה גם בקבוק יין פתוח במטבח. אל תראו אותי פלצן, תמיד אהבתי מוסיקה קלאסית, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל מאז שהייתי חייל וחבר דחף לי ליד קסטה עם האדג'יו של אלבינוני, מוסיקה קלאסית היא חלק מהפסקול שלי. אז חיברתי את הפטיפון למערכת, הנחתי את הרקוויאם של דבוז'אק על הפלטה ואת הרגליים על השולחן והבטתי בפלא הזה. זה מסתובב! והמחט עם הזרוע והכל, ויש לי חתיכת קרטון ענקית ביד. ואז הבנתי מה חסר לי. כוס יין. אולי בגלל שכשם שפטיפון משדר היום איזו אמירה תרבותית, כך גם היין, מכל המשקאות האלכוהוליים, הוא זה שמביא אתו את הארשת התרבותית הגדולה ביותר. יסלחו לי חובבי הקוניאק או הוויסקי, כולם היו בניי, אבל יש משהו ביין שמיד עם השמע קול חליצת הפקק אתה מרגיש שעשית משהו טוב. איש הרוח הצרפתי פרנסואה רבלה כתב לפני חמש מאות שנה שהיין הוא הדבר התרבותי שבעולם. והיו לו את שניהם, את היין האדום ואת המוסיקה הקלאסית. אז דמיינו אותי יושב שם בסלון, עוצם עיניים בריכוז אנין, מגלגל את הקברנה בפה, מניח למוסיקה הליטורגית לחלחל לתוך השרירים, להרפות אותם, ולדמיין לשעה שלמה וחצי בקבוק, שאני חלק מהתרבות האירופאית, ושיש לנו סקס אחר. לחלום שאנחנו לא מדינה של הכל בפיתה, תן לו בצ'ייסר, ויאללה בלאגן ופצצות ורד בול, ותן בראש, ושים גז כי אין סבלנות. כן, זה דורש כמה רגעים לחפש את התקליט הנכון, להוציא אותו, אולי להביא לו איזה סיבוב עם מנקה האבק, להניח את הזרוע, ולא לשמוע קולות גרוניים צועקים עלי בחית ועין שבגלל אנשים כמוני המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית. אני לא חושב שזה קשור לגיל, אני חושב שזה קשור למבנה האישיות שלנו. יש אנשים של רגליים למעלה, עיניים עצומות, כוס יין ותקליט של מוסיקה קלאסית. יש אנשים שבשבילם "ההנאה שבאיטיות" היא יותר מספר מוצלח של מילן קונדרה. הרי אם נשׂים בצד רגע את היינות הלבנים הקלים, הלמברוסקות, הרוזה והשפריץ, שמתאימים יותר למזג הישראלי ולזורבה היווני, הרי שהיין האדום הוא בן הלוויה הטוב למוסיקה קלאסית בתקליט. חשבו עליהם, על קווי הדמיון. ראשית, כללי הטקס המתבקשים מהשניים; החליצה של היין והזמן הנדרש לחדרור, מול שליפת התקליט ממעטפתו והנחתו על צלחת הפטיפון. המזיגה המעודנת בהטיה המתאימה מול תנועת הנחת המחט העדינה על החריצים הדקים. טעימת היין הסבלנית מול ההאזנה למוסיקה העמוקה והמורכבת ביותר שנוצרה על-ידי האדם. לסיום, יש גם איזו ידיעה ששניהם לא רק מסייעים לכם לרגע להימלט מהמולת ההמון, אלא מגדירים עבורכם את צמד המילים "טעם נרכש".