כתום זה הלבן החדש: אלפא אומגה 2014

אבירם כץ טוען שבניגוד למוכר בביצה המקומית, יעקב אוריה הוא 'יינן חושב', ואם עוד לא טעמתם מהיינות שלו, קחו את ה'אלפא אומגה' שלו לנסיעת מבחן...

לפעמים אפשר פשוט לכתוב ביקורת על יין. לפעמים חייבים לספר על האדם שעומד מאחורי היין. לפעמים אפשר פשוט לשתות וליהנות, אך יש פעמים (נדירות) שאני מרגיש כאילו אי-אפשר להבין את היין מבלי להכיר את האמן החתום עליו. רוב הזמן זה לא באמת חשוב, ויינות נועדו כדי שפשוט ישתו אותם, ואם אפשר, שיהיה טעים. אבל לא תמיד אפשר לסכם הכל אל תוך טעים/לא טעים, יפה/מכוער. נו, כמו באומנות. הדברים המעניינים והמרתקים באמת הם רוב הזמן לאו דווקא הדברים הכי יפים, ובוודאי לא היצירות שכולם - כלומר גם מי שאינו 'חובב אומנות' - יאהבו. כמו היינות של יעקב אוריה.

אחד הלבנים הכי מרתקים וטעימים שאני מכיר בארץ, ויין ששווה לתור אחר מעט הבקבוקים שמסתובבים בשוק... (צילומים: יח"צ)

"אחד הלבנים הכי מרתקים וטעימים שאני מכיר בארץ. שווה לתור אחר מעט הבקבוקים שמסתובבים בשוק..." יעקב אוריה הוא יינן חושב. הוא איש שאי-אפשר להכניס אותו לשום מגירה של דברים שאנחנו מכירים. לא בחייו האישיים, ולפיכך גם לא ביינותיו. מצד אחד - אדם דתי, ירא שמיים אמיתי, מצד שני - חבר טוב שלי. של כולנו. לא כזה מובן מאליו. והיין שלו בכלל לא כשר. איך זה? כי בגלל ויכוח שהיה לו עם הרבנות, יינותיו לא קיבלו חותמת הכשר. כלומר, ברור שהיין שלו כשר, רק בלי החותמת. כי יעקב הוא לא רק יינן חושב, הוא גם איש חושב. אבל בואו נשים את עניין הדוס שיושב ב'ברוט' ומטעים אותנו ביינותיו בצד. אין לי רצון להיכנס לקלישאות הללו.

למה אני מתכוון כשאני אומר 'יינן חושב'? בשביל זה צריך ללכת כמה שנים אחורה. בשנת 2006 הוא יצא עם פרויקט שאפתני של יקב נגוסיאנט: כזה שקונה ענבים, או אפילו מיץ מוכן, ומבקבק/מייצר את היין בעצמו - פרקטיקה מאוד מקובלת באירופה, ומסתבר שמאוד בלתי אפשרית בארץ. "הייתי תמים. מסתבר שלאנשים אין בעיה למכור את הענבים הגרועים שלהם, אבל אף אחד לא ימכור לך שנה אחר שנה ענבים טובים", הוא מסביר מדוע יקב 'אסיף' - איזה שם יפה לנגוסיאנט ('סוחר', בתרגום חופשי) - לא האריך ימים כנגוסיאנט ובשנת 2007 החל לייצר את יינותיו בעצמו, ובהמשך הלך היקב והתמקד בייצור יינות לבנים. אחרי 'אסיף' הוא היה שותף להקמת יקב 'מדבר' שייצר יינות בנגב. הרומן הזה אמנם היה קצר למדי, אבל סיפק כמה יינות נהדרים שזכינו לשתות. יש בעשייה של יעקב משהו תמים, בתולי כמעט. אבל כשאתה בא נקי וחסר ניסיון, מותר לך לחלום. ולטעות. להשתפשף, להיכשל. ובעיקר להעז - אותה תכונה שכל-כך חסרה לנו בביצת היין. כך, למשל, ייצר יינות כתומים מבלי בכלל לדעת שככה קוראים לזה. הוא פשוט חשב, למה לאבד את כל מה שהקליפות יכולות לתת ליין? אם זה כל-כך חשוב ביינות האדומים, למה לוותר על זה ביין לבן? על פניו - הגיוני. בדיעבד הוא יגלה שיש דבר כזה, וקוראים לזה 'יין כתום', ואף מדובר במסורת עתיקת יומין.

בדיעבד, ההחלטה הזו של יעקב היתה מטורפת. על דעת עצמו להפר את כל מה שמקובל בעשיית יין לבן. כך נולד, בלא יודעין, היין הכתום הישראלי הראשון. טעמנו גם אותו, מבציר 2010, כתום מעודן שהתפתח נאה עם השנים. עוד לפני שהגענו ליין לשמו התכנסנו, ה'אלפא אומגה', טעמנו עוד כמה יינות שעשה יעקב במרוצת השנים. למשל, הסמיון היבש מבציר 2009, יין שאני זוכר איך התאהבתי בו מהטעימה הראשונה שלו, במקור עדיין תחת התווית של 'אסיף', כבר לפני כמה שנים. אחר-כך היין נמכר תחת תווית של 'מדבר', וכעת עדיין אפשר למצוא כמות קטנטנה שלו תחת תווית פרטית של אוריה (שקנה את הבקבוקים שנשארו) העונה לשם 'עמק הציידים', מעין מחווה ל-Hunter Valley, אזור היין באוסטרליה הידוע ביינות הסמיון היבשים שלו בעלי תוחלת השבחה ויכולות יישון של שנים רבות.

היין הזה, כבר בן שש, ורק עכשיו מתחיל לדבר. פרי לבן עסיסי ונעים, יין מורכב וארוך, עם חמיצות טובה שמרעננת את השמנמנות העגלגלה של הסמיון. באחת הפעמים כשישבנו ב'ברוט' לטעום את היין, הצטרף ליאור הרגיל, איש ה'מנזר', שקיבל כוס מבלי לדעת מה נמזג לתוכה, ומיד כשטעם מהיין חיוך התפשט על פניו. גם מבעד לאדי הזוברובקה האופפים אותו תמיד קרא בהתלהבות "זה ממש ממזכיר לי את הסמיון שהיינו שותים באוסטרליה". ואכן הסגנון מזכיר מאוד את המקור של האנטר ואלי. אחד הלבנים הכי מרתקים וטעימים שאני מכיר בארץ, ויין ששווה לתור אחר מעט הבקבוקים שמסתובבים בשוק. כיום משמש אוריה כיינן ביקב 'פסגות' (ואפילו זה לא מצליח להעיב על אהבתי אליו...) ונראה לי שהוא סוף-סוף (טפו, טפו) מצא בית. במקביל לעבודתו ב'פסגות' הוא ממשיך להוציא מעט יין תחת תווית פרטית של 'יעקב אוריה', רובו לצריכה עצמית, לניסויים ולהגשמת מאווייו, כמו ה'חלומות באספמיה', יין אדום בסגנון יינות ריוחה - אותם זני ענבים, ואותו תהליך יישון ארוך בחביות עץ ישנות, והתוצאה היא אדום אלגנטי, דק ומדויק, מאוד, 'עולם ישן' שכזה, ולצערי יין שצריך להתחנן ליעקב כדי לקנות איזה בקבוק. היין היחידי שנחשב למסחרי, עד כמה שאפשר לקרוא 'מסחרי' לאלף בקבוקים, הוא ה'אלפא אומגה'.

שמו של היין - 'אלפא אומגה, יעקב אוריה, 2014' - בא לבטא את תהליך היצירה הטוטאלי של הענב מההתחלה ועד הסוף. ממסך של רוסאן, ויונייה וסמיון, שתססו על קליפותיהם. זה עדיין לא הופך את היין ל'כתום', וזה גם ממש לא משנה איך תקראו לזה. אפשר, נגיד, סתם לקרוא לזה "יין לבן מרתק ואינטלקטואלי שטעים בטירוף". מינרלי, מעושן, פרחוני, ארוך ומורכב. וכל זאת, ועל אף העושר הרב, הכל ארוז היטב במסגרת אלגנטית למשעי. במסגרת הסקרנות הרעבה של יעקב, יצא לי לטעום את היין הזה מבקבוקים שנפתחו במועדים שונים (כבר אמרתי לכם "יינן חושב". מתי שמעתם על השקת יין בה הגישו את אותו היין, מבקבוק שנפתח במקום מול בקבוק שפתוח שלושה ימים?), וההתפתחות של היין במגע עם חמצן - מרתקת. זה בהחלט יין שזקוק לאוויר, בשלב זה אני מאוד נהניתי ממנו מבקבוק שפתוח יומיים, וזה מעיד משהו על יכולות ההתיישנות של היין. אני בטוח לא אצליח להתאפק, אבל כמו שאני מכיר יעקב הוא בטח ישים בצד כמה בקבוקים כדי לטעום בעוד עשר שנים. אני רק מקווה שהוא יהיה נדיב דיו כדי להזמין אותי.