דווקא כשהתייצב לארוחת הערב הקבועה בלי בקבוק היין שהוא נוהג להביא אליה, למד נמרוד שיין כמה דברים ששכחו ללמד אותו בקורס למתקדמים, כמו למשל שיין טוב נקבע לפי האנשים שאיתם אתה שותה אותו
נמרוד שייןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
דווקא כשהתייצב לארוחת הערב הקבועה בלי בקבוק היין שהוא נוהג להביא אליה, למד נמרוד שיין כמה דברים ששכחו ללמד אותו בקורס למתקדמים, כמו למשל שיין טוב נקבע לפי האנשים שאיתם אתה שותה אותו
לאחרונה קראתי באיזה מגזין נחשב שאיני זוכר את שמו - אבל אני קורא רק מגזינים נחשבים - את וידויו של מבקר יין על עולם המונחים שמשמש את קהילת אוהבי היין, מבקריו ומוקירי זכרו. ברשימה הלא קצרה ניתן למצוא מושגים כמו בוקה, חמיצות, טנין, גוף, סיומת, עפיצות ופלצנות, שאת כולם אנו אוהבים לגלגל על הלשון לפחות כמו את היין עצמו. ממש כמו בתיאור עלילותינו המיניות, גם שם אנו נהנים מניחוחן המשכר של המילים, הרבה אחרי שהנוזל אזל מהבקבוק.
המסעדנים מחפשים בידול סגנוני וייחוד זני (צילום: שאטרסטוק) "נו? עפיץ? לא יודע, אבל היה לי טעים לאללה" (צילום: שאטרסטוק)
הדברים שנכתבו בכתבה ההיא לא הפתיעו אותי. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה מבקר או כתב אלכוהול נדרש לסוגיית הלקסיקון המורכב ולטענה השחוקה שכל הממבו ג'מבו הגנרי הזה יכול היה להיגמר ב"היה לי טעים לאללה" עד "פייר, היין לא משהו". אבל בכל זאת, אנחנו, אנשי האלכוהול – השותים והמשקים - נדרשים לשפה מסוימת, לרשימת קודים היכולים לבטא את מה שהיין גרם לנו להרגיש בפה, או מה אנחנו חושבים שכדאי לעשות אתו. וזה מאוד יעיל כשאתה עומד לפני רכישה של יין חדש, ומבקש לדעת אם מדובר ביין בעל גוף שיהיה בן לוויה נאמן לנתח הפורטרהאוס שתצלה הערב, או ביין קליל, צעיר ופירותי שכמו אבטיח עם בולגרית, יהלום יום קיץ שטוף שמש במרפסת.
והנה, באותו סוף שבוע ממש שבו קראתי את הכתבה, הוזמנתי לארוחת ערב אצל חברים. הסיבה, סיום הקיץ, הפקדתם של בני התשחורת במערכת החינוך, וגם סתם כי לא ראינו זה את הפרצוף של זה הרבה זמן. ההרכב של החברים הוותיקים היה מוכר, ותפקידי בכוח ידוע זה מכבר. משום שאני נחשב כמי שמחזיק סטנדרטים מסוימים בתחום היין ושאכפת לו מה נכנס לפה, אני זה שנוהג להביא בקבוק או שניים. וכך זה הולך בדרך כלל, בסוג של טקס קבוע; המארחים מניחים בקבוקיי יין על השולחן, אני נכנס עם היין שלי, היין של בעל הבית מוחזר אחר כבוד לארון המטבח, שלי מונח על השולחן במקומו, וכולם מרוצים.
אבל בסוף השבוע הזה, אולי משום שתקפה אותי העצלות, לא פתחתי את מקרר היינות שלי והחלטתי לזרום עם היין השולחני של המארחים. רעייתי תרמה גם הפעם ממיטב מטעמיה, אך אני אפעס, באתי ובידיי רק צרור מפתחות הרכב. מפה לשם, ניצב לו כרגיל על השולחן כאנדרטה אותו יין סדרתי של סטימצקי (4 במאה) והוא גם המשיך לעמוד שם מבויש עד שהואלתי וחלצתי אותו מבושתו ומזגתי לכולם. מה אומר ומה אגיד, השיחה קלחה, צלחות מלאות באו אל קרבנו, הכוסות – למרות שהן לא היו רידל או שפיגלאו – קרקשו בשמחה, ואף אחד לא התלונן על זה שהיין הוא חסר גוף או פוטנציאל התיישנות, שאין לו סיומת ארוכה של דובדבן, או השד יודע מה. אף אחד לא התלונן בבקבוק הראשון, לא בשני, ובטח לא בשלישי. דברנו בעיקר על כמה היינו לא בסדר בצוק איתן, על הילדים שאוטוטו מתגייסים, על ציונות, על היהודים והשואה, ועל כל מה שמדברים אשכנזים סמולנים שיכורים בערב שבת על הדֶק בחוץ.
כשהגעתי הביתה, בבטן מלאה על הנהגת המדינה ופשטידת ברוקולי וצנחתי על המיטה הלום יין, נזכרתי בכמה דברים שלא לימדו אותי בשיעורי היין. זהירות, הנה בא קטע ארוך בסוגריים (מודה, לקחתי בימי חלדי פעמיים קורסים של יין. אחד מתקדם והשני עוד תקוע. את שניהם קבלתי במתנה. אבל אני לא מתנצל, למרות שממש כמו שבשעורי נהיגה לא לומדים לנהוג, אלא החיים, הכבישים והקילומטראז' הם אלה שהופכים אותך לנהג, כך גם ביין. את מה שחשוב באמת למדתי מהזמן שביליתי עם כמה מהכותבים במגזין הזה, אבל בקורסים זכיתי לשיעורי תיאוריה וגם כמה בקבוקים לא רעים בכלל).
למדתי למשל שלפעמים פחות חשוב עם מה אתה שותה את היין שלך, וחשוב יותר עם מי אתה שותה אותו. חברה טובה יכולה להפוך כל יין סדרתי ליין מאושר. אז יכול להיות שהיין שזרם לכוסות בערב ההוא לא היה יין מיוחס של המערה, קאיומי או מרגלית, אבל הוא היה יין קל ונעים, שעשה שמח בלב, ובחיי שאני כבר לא זוכר באיזה שפה הוא דיבר. לדעתי אחד מהם היה חרמון אינדיגו. לגבי השאר אני לא מתחייב, אני חושב שהם הגיעו מצ'ילה. אבל גם לא מדובר היה ביינות זבל שקורעים לך את הגרון וגורמים לך להרגיש כמו צ'ארלס בוקבסקי ביום רע, אלא יותר מה שהאיטלקים נוהגים לכנות Vino da tavola.
לא לבזבז יין יקר על הדודה
יש עוד דברים שלא מלמדים בקורסים של יין, אבל לימדתי את עצמי. למשל; אף פעם הבקבוק הראשון שתפתח לא יהיה הבקבוק הטוב ביותר על השולחן. יש לזה כמה סיבות. גם כלכליות. אתה לא רוצה למשל לבזבז את היין הכי טוב כבר בסיבוב הראשון שבו כולם ממהרים להגיש את הכוס אבל לא כולם יסיימו לשתות אותה. בכל זאת, כשמדובר בבקבוקים שתג המחיר עליהם מתקרב ל 200 שקלים אתה לא רוצה להסתכל בעיניים כלות על הכוס הכמעט מלאה שמזגת לאיזו דודה שאין לה מושג, גם לא סיימה את מה שמזגת לה וגם החמיצה פנים. אתה לא רוצה להסתפק ביין "טוב" כשבזבזת את הבקבוק של היין המעולה בכוסות של אנשים שלא ראויים לכך. סליחה על זה. ובכלל, אפילו יין טוב יהפוך ליין בינוני אם לפניו שתית יין פגז.
טוב, בכל מקרה, אם נחזור למסיבת מרעיי, אז שם לא נרשמה דילמה איזה בקבוק לשתות קודם, כי באירוע זה כל היינות היו שטוחים ומשעממים באותה במידה. אבל אפשר לומר שהם השאירו רושם של מנת אורז עם במיה במפגש רחל בכרם התימנים - לא גורמה, אבל טעים ונותן עבודה. יש עוד הרבה דברים שלא מלמדים בקורסים של יין. למשל, אם אתה מזמין מישהי לארוחת ערב רומנטית - בקבוק יין ב-39 שקלים שחובקת אותו תווית מעוצבת בעלת מראה וויקטוריאני יעשה רושם גדול הרבה יותר מיין יוקרתי בעל תווית משעממת ואורתודוקסית. יש עוד, אבל את זה נשמור לפעם אחרת.
