מורשת רוגוב: מהפכות נפגשות

דניאל רוגוב, האיש שליווה את תעשייה היין הישראלית במשך כארבעה עשורים, סימן את שתי המהפכות ששינו את פני ענף כולו. אירוע "מהפכות נפגשות" שנערך לאחרונה הפגיש שוב בין השתיים...

בסוף כל משפט שאנחנו כותבים על יין בעברית יושב דניאל רוגוב עם כוס יין, או שני אספרסו קצר. האמת, גם בהתחלה. דניאל רוגוב ז"ל שהלך לעולמו בספטמבר 2011, האיש שליווה את התעשייה המתפתחת מצעדיה הראשונים במשך כארבעה עשורים, הגדיר את הקמתו של 'יקב רמת-הגולן' בשנת 1983 ואת פתיחתה של חנות 'דרך היין' ברחוב החשמונאים בתל-אביב, עשר שנים מאוחר יותר כמהפכות ששינו את פני ענף היין הישראלי. על בסיס ההגדרה הזו עורכים מדי שנה אנשי 'דרך היין' ו'יקב רמת-הגולן' אירוע בשם "מהפכות נפגשות", שבו מוצבים זה לצד זה יינות מרמת-הגולן לצד יינות גדולים מהעולם. "לא בשביל התחרות", הדגישו המארגנים יותר מפעם אחת, "אלא בשביל הדיבור".

רוגוב או לא, דיבור או לא, מההשוואות אי-אפשר להתעלם. אי-אפשר להתעלם גם מהביטחון העצמי של 'יקב רמת-הגולן', שלא מפחד להעמיד את היינות שלו לצד יינות מאזורי יין מופלאים, שקיבלו ציונים של 99-89 נקודות ממבקרי יין בינלאומיים. היינות בטעימה התחלקו לשבעה זוגות: מבעבעים לבנים, וורודים, שרדונה, סירה, מרלו, בלנדים ויינות קינוח, ומיד לאחר שדברי הפתיחה הקצרים והחגיגיים הסתיימו, ניגשתי לטעום, וגם לכתוב על זה כמה משפטים בעברית.

לצד 'ברוט פרמייר 2007', שמפניית וינטאג' מבית רודרר, העמיד 'יקב רמת-הגולן' את 'ירדן קצרין, ברוט, בלאן דה בלאן 2005 LD', אחד המבעבעים המרשימים ביותר שנוצרו כאן. השמפניה היתה עשירה ומפנקת, עם ריחות של פירות בשלים, לחמניות שיצאו מהתנור, שוקולד ואגוזים, בעבוע אצילי וסיומת מתוקה חמוצה.

הקצרין, עם ריחות הדרים, שמרים, ופירות מתוקים, חמיצות חותכת, טעמי הפרי טרי ומרירות קלה, הציג גישה שונה לחלוטין שלטעמי לפחות, מתאימה לאחר צהריים של סוף אוגוסט יותר מכל שמפניה מסחרית.

את המגזר הוורוד ייצגו בקבוק מגנום של רוזה 2016 מבית 'מיראבל', היקב שבבעלות אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, ו'ירדן רוזה ברוט 2011'. בין היינות הללו לא היו יותר מדי קווי דמיון. הרוזה מפרובאנס, שנעשה מזנים ים-תיכוניים: סנסו, גרנאש, סירה ורולה, היה בשרני, מינרלי, ומוצק, עם טעמי פרי נקיים וסיומת יבשה.

למבעבע מרמת-הגולן, שהיה פחות וורוד ממנו, היו ריחות של פרי טרי ועשבי תיבול, מבנה חד וסיומת קצרה. היה זה 'ראש בראש' בין שני יינות נהדרים. הצרפתי שיכול להסתדר מצוין ליד שולחן האוכל וקצת פחות מצוין בפני עצמו, והישראלי, שמתאים לכל הזדמנות כמעט.

אל בקבוק מגנום של 'ירדן שרדונה 2015', שודך 'פואי פוסה 2014' מיקב 'דומיין פארט' ממאקון שבדרום-בורגון. אני לא יודע אם זו שנת הבציר הבעייתית או הגיל הצעיר, אבל בשרדונה מרמת-הגולן היה משהו כבד, מריר ועמוס בעץ, שבלט מאוד לצד האיפוק והמינרליות של השרדונה מבורגון.

גם ה'פואי פוסה' הפגין בשלות ונוכחות בולטת של טעמי וניל ואגוזים, אבל האיפוק היחסי ונגיעת המליחות בסיומת הפכה אותו למועדף עלי מבין השניים. בלי לפגוע בזכויות של אלה שמעדיפים את השרדונה שלהם עמוס.

'שאטו בורגנוף 2012' מפומרול בבורדו ו'ירדן מרלו כרם אודם 2008' מרמת-הגולן, שהיו הזוג האדום הראשון בסדר הטעימה, נתנו הצגת תכלית מרשימה להבדלים התהומיים בין האזורים והגישות. המרלו מפומרול התאפיין בריחות קלאסיים של פירות אדומים ושחורים רעננים, פרחים, אדמה ועץ קלוי, מבנה רך וסיומת אלגנטית ומתובלת.

אחיו מרמת-הגולן הפגין בהתאם לגילו התנהגות בוגרת יותר, פירות בשלים, פירות יבשים, עור ועשן ומבנה שופע, ויחד עם זאת שמר על חמיצות מרשימה ונוכחות יפה של פרי איכותי.

אם הגעתם עד עכשיו, אני מקווה שקיבלתם את הרושם שהיו שם יינות טובים מאוד, אבל מעל כולם בלט לטעמי 'סנט ג'וזף, ז'אן לואי שאוו 2014', מצפון עמק הרון. יין חד ומדויק, עם חמיצות נהדרת, טעמי פרי קרירים וסיומת קלילה ומרעננת.

הסירה מרמת-הגולן, 'ירדן, מורדות אביטל 2007' שהתחיל לגלות סימני התיישנות, נתן ריחות של פירות בשלים, בשר, עלים יבשים ועץ קלוי, ומילא את הפה בטעמים עשירים מלווים במרירות קלה ומרקם סמיך כמעט שנמשך לסיומת ארוכה ומתובלת.

'גאיה קאמרקנדה 2012' מבולגרי שבטוסקנה שנעשה מענבי מרלו, קברנה סוביניון וקברנה פרנק והתיישן שמונה עשר חודשים בחביות הוא יין גדול. אפילו קצת יותר מדי גדול לטעמי. הוא שרירי, מרוכז ונמצא תחת השפעה עמוקה של עץ חדש.

'ירדן רום 2013', בלנד של קברנה סוביניון, סירה ומרלו שהתיישן תקופה זהה, ניצב לידו בכבוד. קצת יותר בשל, קצת פחות מרוכז, אבל לגמרי באותה ליגה.

קינחנו ב'ריזלינג אאוסלזה 2015' של מרקוס מוליטור, מעמק המוזל וב'ירדן הייטס ווין 2009' של יקב רמת-הגולן. הריזלינג הצעיר הפציץ עם טעמי הדרים, פירות מתוקים בשלים ומינרלים, מבנה מוצק ומלא וחמיצות נהדרת.

הגוורצטרמינר הבוגר יותר גילה אמנם חולשה קלה בכל מה שקשור לעומק ועניין, אולם יחסית לגילו היה מרשים, מהנה ומלא חיים.