יאיר גת נסע לבקר ביקב 'קונצ'ה אי טורו' שבצ'ילה וקצת נעלב. זה לא שלא עשו לו כבוד, פשוט לא נעים לקפוץ לבקר כשביקב מחכים למישהו אחר...
הנהג שחיכה לנו בשדה-התעופה של סנטיאגו נראה מאוכזב. לא בגלל שעל השלט שהוא החזיק היה כתוב בגדול: 'טל חוטינר' ובסוף אני הגעתי, אלא בגלל הזמן שחלף בין הנחיתה לבין הרגע בו נפגשנו. כמעט שעתיים שבהן הפנמתי שהמזוודה שלי לא הגיעה, הגשתי תלונה בפני פקיד שלא באמת שולט אנגלית, לימדתי מקומית אחת לשאול 'למה לא פותחים עוד קופה?' וקיבלתי את הערכה הזו עם התחתונים וכלי הרחצה, שחברות תעופה נותנות לנוסעים שהמטען שלהם נעלם. גם לפקידי הקבלה במלון היה קצת קשה עם זה שחוטינר לא הגיע. הסברתי להם שהיו לו עניינים דחופים בארץ והבטחתי שאעשה כמיטב יכולתי כדי שהם לא יחושו בחסרונו.
למחרת בבוקר, לבשתי את מה שסיפקה לי חברת התעופה ויצאתי לפגישה במשרדי ההנהלה של 'קונצ'ה אי טורו', שנמצאו, כמה נח, במרחק הליכה מהמלון. בדרך מצאתי בר אירי. בחדר הישיבות שנראה כאילו עוצב בסוף שנות השמונים למדנו כמה דברים על היקב - אם אפשר לקרוא ליצרן היין החמישי בגודלו בעולם שמפיק יותר משלוש מאות שמונים מיליון בקבוקי יין בשנה בשם 'יקב'. אם 'פרונטרה' הסדרה הצעירה של 'קונצ'ה אי טורו' הייתה מיוצרת ביקב נפרד, הוא היה השלישי בגודלו בצ'ילה.
אומר זאת כך: מסע קניות בסוף דצמבר במדינה שהדת השלטת בה היא נצרות קתולית הוא לא משימה קלה, אבל הצלחתי לסיים אותה די בהצלחה וחשבתי שמגיעה לי בירה. נכנסתי עם השקיות לבר האירי שמצאתי בבוקר, ביקשתי גינס וקיבלתי פחית וכוס בירה גנרית, עם ידית. "מה קרה לברז?", שאלתי את הברמנית והיא סיפרה לי שבכל צ'ילה, אין אפילו ברז גינס אחד. מזגתי לעצמי עוד פחית, חזרתי למלון כדי להחליף גרביים ובחדר, כמה מפתיע, חיכתה לי המזוודה שלי, שהתעכבה במדריד. אומר זאת כך: מדובר בהקלה.
מאוחר יותר כשחזרנו לכוסית אחרונה באותו בר אירי, שתיתי עוד שתיים או שלוש פחיות ובכך סיימתי את המלאי לאותו שבוע כבר ביום שני. אם הגעתם אתי עד לכאן אתם בטח שואלים את עצמכם: "אוקיי, אז מה עם היין?". אז ככה: בבוקר שלמחרת, באחוזה ההיסטורית של מייסד היקב דון מלצ'ור דה קונצ'ה אי טורו טעמנו המון יין, אבל, ברשותכם אתייחס כאן רק לבקבוקים שמגיעים לישראל באופן סדיר.
מענבים שגדלו באזורים קזבלנקה, לימארי וראפל נעשה סוביניון בלאן שמנמן וארומטי, עם ריחות גויאבה, אספרגוס ופירות לבנים וסיומת יבשה וטובה מאוד. יין מרענן מאוד, לא מתחכם, ובסך הכל די מהנה.
המחיר: כ-56 ₪
ליין שנעשה מענבי העמק המרכזי והתיישן בחלקו בחביות יש ריחות רעננים של פרי טרי ועשבי תיבול ירוקים עם נגיעות של וניל ותבלינים. המבנה שלו קליל, החמיצות טובה ובסיומת המתקתקה, מבליחים אזכורים לקפה, טבק ושוקולד.
המחיר: כ-56 ₪
יין מרוכז, אפילו קצת כבד, עם ריחות של פירות אדומים, עשן ופלפל שחור. המבנה שלו מוצק, הטעמים ירקרקים מעט והחמיצות גבוהה. אפשר כמובן לשתות אותו עכשיו ורצוי ליד נתח בשר, אבל נראה לי שעוד כמה חודשים בבקבוק ייטיבו אתו מאוד.
המחיר: כ-56 ₪
גם לקרמנר הזה, כמו קודמו וכמו עוד כמה שטעמתי במהלך הנסיעה, היו ריחות עשירים ומורכבים של פירות שחורים, אדמה ותבלינים, אבל יחסית אליהם, המגע שלו עם החך היה קליל וחד-ממדי. אולי הוא צריך עוד כמה שנים להירגע.
המחיר: כ-100 ₪
מתי שהוא, בין טעימה לטעימה התבקשתי לחתום בספר האורחים של האחוזה. כרך עב כרס, אחד מני רבים, שכולל גם חתימות של אפיפיורים וכוכבי רוק. יודעים איזה שם נכתב בו באותיות מסולסלות וחיכה לחתימה מספר 3546? נכון מאוד: טל חוטינר. הידיעה על החילוף שלא הגיעה למלון, לא הגיעה גם לאחוזה ולכו תמצאו סופר סת"ם שייתקן את זה. אז חתמתי בשמו.
בימים הבאים הסתובבנו במרכז המחקר והפיתוח של קונצ'ה אי טורו, ביקרנו ביקב אלמה ויווה שנולד משיתוף פעולה בין היקב לבין הברון פיליפ דה רוטשילד, ובכרמים שמהם נעשה "דון מלצ'ור' - יין הדגל של קונצ'ה אי טורו. בגלל שנגמר הגינס, חקרנו לעומק כמה מברי היין של סנטיאגו – שבכולם מגישים רק יינות מקומיים. וגם קצת שמפנייה. כמו כל יקב מסחרי בסדר הגודל הזה, גם ברוב היינות של קונצ'ה אי טורו אין מה לחפש התרגשויות, ביטוי אישי או טיפה של לכלכוך, אבל לאורך כל הפורטפוליו, כשמדובר בתמורה למחיר, קשה מאוד למצוא להם מתחרים.