זינוק בעלייה: יקבים בעלייה לירושלים

פעם הם יצרו בעיקר יינות לקידוש, היום הם מקדשים את האיכות: היקבים הוותיקים של ירושלים וסביבותיה הם אחת התופעות המעודדות של ענף היין בישראל...

השלט 'יקבי אפרת' מצדו הימני של הכביש, היה עבורי סימן לכך שמתקרבים לירושלים, אבל ספק אם תיארתי לעצמי שיבוא יום והדור הבא של מי שייצרו את יין-הקידוש הפשוט ההוא, יהיו עבורי גם סימן לאיכות (...). בהתחלה הם עברו לצדו השני של כביש מספר 1, אחר-כך לאזור התעשייה הקטן שליד קיבוץ צרעה - והיום נדמה שאין כבר מי שמזהה את 'טפרברג' כיקב שמייצר יינות קידוש (...).

מעבר ליין עצמו, אחד הדברים היפים בעיני הוא שבדרך אל העתיד, נחשף גם העבר של המשפחה כיצרנית יין, סיפור שראשיתו בימי הטמפלרים וראשיתו של המקום שמוכר לכולנו היום בשם 'שרונה'.

כבר לא יין קידוש

גם משפחת שור החלה לייצר יין עוד במאה ה-19, ואפילו בצמוד לכותל-המערבי. עם השנים נדד היקב לירושלים החדשה של אותם ימים וממנה הלאה. עד לאחרונה נדמה שהשנה והמותג "1848" (שנת ייסוד היקב) היו מוכרים רק למעט צרכנים בעולם, אבל בשנים האחרונות, לקח יוסי שור את העסק המשפחתי קדימה והחל להפיץ את הבשורה בקרב חובבי היין בישראל - כשבמקביל ניכר שיפור מתמיד הן במגוון היינות של היקב והן באיכותם.

המהפכה התעשייתית

כרמים חדשים ואיכותיים נוספו למפת הכרמים של היקב, לא מעט הושקע במהפכה טכנולוגית כדי להפוך ממפעל שמייצר מיץ-פרי ליקב איכותי-מודרני והחשוב מכל: היינן המוערך סם סורוקה קיבל את המושכות לידיו.

יקבים במבחן הזמן

כשבוחנים את התופעה, קשה לדעת מה קדם למה: רצונם של בעלי יקבים וותיקים לבצע מהפכת איכות, או דרישה מצד הקהל הדתי - שפעם קידש על יין פשוט - למגוון של יינות איכותיים. סביר להניח שהתשובה היא גם וגם: רצונם של בעלי היקבים להתחדש ולשדרג, פגש לא רק קהל צרכנים מסורתי שמשנה את הרגלי הצריכה שלו, אלא גם את הקהל הרחב, זה שפעם התייחס בביטול למותגים שהיום נצרכים כלגיטימיים - שלא לומר איכותיים.