מכון הייצוא הישראלי ארגן זו השנה השנייה ברציפות אירוע יקבים ישראליים בבירת יפן. גיל שצברג, סמנכ"ל ויינן ראשי ביקב רקנאטי, נסע לטוקיו וחזר כדי לספר...
זו השנה השנייה ברציפות שמכון הייצוא מארגן אירוע יקבים ישראלים בטוקיו, בירת יפן. אני לא בטוח לגבי הפוטנציאל העצום שיש למכירת יין ישראלי ליפנים, אבל גם הפעם ישנה היענות גדולה מאוד של מיטב מיקבי בארץ, מיותר לציין שגם שבהשקעה לא קטנה מצד היקבים. זה התחיל ביום הכנה שנערך מספר שבועות קודם לכן במכון היצוא, בה הכינו אותנו, הלבנטינים, והנחו אותנו כיצד מתנהגים ביפן, או לפחות איך להימנע מתקריות דיפלומטיות או סתם חרקירי של אחד ממארחינו. האמת היא שלאירוע ההכוונה הזה דווקא לא הגיעו הרבה נציגים של היקבים, כך שכל שנותר הוא לקוות ולהתפלל שהוא יעבור בשלום.
הפעם האחרונה שביקרתי בטוקיו היתה לפני כשלושים שנה, כחלק מטיול תרמילאים שעשיתי במזרח, וזכור לי שמאוד אהבתי את יפן ואת היפנים. משהו בתרבות של יפן ובאנשים שבה משך אותי, בעיקר הניגודים האדירים בינינו לבינם, משהו כמו משיכה של פרפר לאש, או של אשכנזי לחריף. לכן מאוד התרגשתי להגיע לאירוע הזה, אך לא פחות מכך הייתי סקרן איך יתייחסו היפנים ליינות שלנו.
שינויים בהרגלי הצריחה
כבר במעבר החצייה הראשון עצר אותי שוטר וביפנית שלא משתמעת לשני פנים הבנתי ממנו שאסור לרוץ במעברי חצייה. נו שוין, הזדמנות להחזיר קצת את הדופק. לאחר הריצה קינחתי בראמן משובח עם כוס בירה קרה במסעדה קטנה ומקומית המתופעלת על-ידי חבר'ה צעירים שלא מפסיקים לצרוח ברכות לכל מי שנכנס או יוצא ממנה - משהו שמזכיר מחנהיודה יפני - ונפשי שבה אלי (...).
במהלך היום הלכו והתקבצו כל נציגי היקבים הישראליים, וטוקיו נצבעה לה לאיטה בכחול-לבן. סתאאאם (!). כולם פורשים להם לשנת ג'ט-לג טרופה כי עוד מעט כבר צריך להשכים כדי להגיע בזמן לאירוע הגדול של טעימת היין הישראלי. כשאנחנו מגיעים לאולם האירועים המטופח Happoen שבלב טוקיו, הכל כבר מוכן לסידור הדוכן בארגון יפני מתוקתק, מה שמאפשר לפעול כמעט על אוטומט באירועים מסוג זה: פתיחת בקבוקים, טעימה קצרה, חידרור של מה שצריך וסידור התצוגה על השולחן. ואפילו עוד נשאר זמן לעבור בין החברים ולטעום קצת מהיינות שלהם.
איפה אנחנו על המפה
האולם מלא באופן מרשים. פשוט כי זאת יפן, וככה זה אצל היפנים - אין דבר כזה No show, הזמינו אותך - אתה בא (!). ולא סתם, תמיד 5 דקות לפני הזמן. כנראה שהמארגנים לא העלו על דעתם שתהיה היענות כזו ולכן רוב נציגי היקבים הישראלים עמדו, אחר כבוד, באחורי האולם. לאחר שוויקטור גמר להרביץ בהם תורה, העביר אלכס הרוני, הבעלים של יקב 'דלתון', טעימה מרוכזת של שישה יינות ישראליים שהמשותף ביניהם הוא: בלנדים שונים, אלכס בנימוס ונועם בריטי (Lovely), מתאים ליפנים כמו כפפה. היינות שהוצגו בגאווה הם: אינספייר 2016 של 'טפרברג', ווייט סיגניצ'ר 2015 של 'ספרה', אדום 2015 של 'פסגות', פלם נובל 2013 של יקב 'פלם', מדיטרניין 2013 של 'כרמל' ומיסטי הילס 2014 של 'צרעה', ללא כל ספק נבחרת מכובדת ומכבדת.
איך אומרים עפיצות ביפנית
מקיימים טקס החלפת כרטיסי ביקור הכולל קידות והגשת הכרטיס בשתי ידיים מלווה בשטף של ברכות הדדיות. היפנים עדיין מחזיקים מכרטיסי ביקור, ומסירת כרטיס ביקור שלך משולה מבחינתם לקבלת תרומת כליה ממך, תוך מתן כבוד והכרת תודה אין סופיים. לאחר מכן ניגשים לטעימה. באופן שיטתי עוברים בקבוק אחר בקבוק לפי הסדר וטועמים הכל. רובם נותרים בפנים חתומות ולא מסגירים שום סימני התרגשות, או תיעוב מהיין, וכל מה שנשאר לנו, הלבנטינים, הוא להפנים צעקה לבלוע את הרוק, לחייך ו... כמובן לקוד קידה עמוקה.
אחי, איפה היית בצבא?
בשעה 17:00 מודיעים ברמקול על סיום האירוע וכבמטה קסם תוך 10 דקות הכל מסודר ונקי כשהכל מבוצע ביעילות ובשקט מופתי - צורם באוזניים משהו (...). כל החברים כבר בדרך למלון או לארוחות ערב כאלו ואחרות ואני אחר כבוד הולך לאירוע שארגנה השגרירות ללקוחות נבחרים של ה-NHK - רשות השידור היפנית, שגולת הכותרת שלו היא ארוחה יפנית מסורתית מלווה ביינות ישראליים. הגיל הממוצע של הלקוחות כאן הוא 83, ואני קצת מרגיש כמו בהרצאה למועדון הגמלאים של עיריית חולון. תוך כדי הארוחה הם רוצים לשמוע עוד ועוד על ישראל, על האוכל וכמובן על היין. בשלב מסוים לא נותר לי מה להגיד, ובהשפעת השעה, היין והג'ט-לג נראה לי שהתחלתי להמציא חלק מהעובדות. למזלי אפילו החבר'ה מהשגרירות לא שמו לב.
זה הגיל או התרגיל?
למחרת בשעה 10:00 בבוקר נפגשים כל נציגי היקבים בבית השגרירה להצגת היקבים והיינות בפני לקוחות יוקרתיים של רשת חנויות הכלבו 'מיצוקושי', זה נראה כמו Copy/Paste של האירוע של ליל אמש, בטח מבחינת גיל האנשים. הם מאוד מנומסים היפנים האלה והם מקשיבים קשב רב לכל נציג של יקב שעולה ומדבר כמה מילים על היקב ולאחר מכן מטעים את היין שלו – עניין לא פשוט כשמדובר ב-17 יקבים. בשלב מסוים כבר חשבתי לשאול אם יש רופא באולם שיעבור ויבדוק את דופק לאורחים המכובדים, אבל זה עבר בשלום והם שרדו את זה יפה.
קידה אחרונה וגב תפוס
התפאורה מושלמת - חדר האוכל בבית השגרירה מזכיר בית אצולה אירופאי של שנות ה-20 של המאה הקודמת, אבל מאוד מכובד. היין, הוא קוצר שבחים, והאוכל... נו, קצת פחות, אבל העיקר שכולם מבסוטים (כנראה שמרוב יין, אבל מה זה חשוב...). עתירי ניסיון מליל אמש, נעה מארגנת את כל הנוכחים לתמונה משותפת ובכך מנטרלת כל סכנה ממסכת נוספת של צילומים אישיים. המחלקה הגריאטרית עוזבת את השגרירות ולי נשאר עוד יום וחצי ליהנות מיפן.
ובכל זאת, הנה כמה מילים רציניות על השוק ביפן: לדעתי יש לשוק של יפן פוטנציאל לא מנוצל, אבל הוא מצריך הרבה מאוד עבודה שכרוכה בלא מעט הוצאות כספיות. להערכתי, מי שתהיה לו סבלנות, עקשנות, וישכיל לראות מעבר לפילטר של הסיגריה... יעשה פה עסקים טובים. ולתפארת מדינת ישראל.