מלחמת יום כיפור. היום השביעי ללחימה. תל מסחרה בגולן. פלוגת טנקי צנטוריון נתקלת בחיילי קומנדו סורים. בקרב שמתפתח עמם נפצע המ”פ, סרן גדעון רייס, מטיל סאגר סורי שפגע בטנק שלו. כששוככת האש, מתברר מאזן האימה שלו - שתי אצבעות קטועות ביד ימין ופציעה בעין שמאל שנטלה ממנו את הראייה בה.
בצל החשש מהנשק הקטלני שיעבור מרוסיה: ראש המוסד קורא לפגוע באיראן
50 שנה למלחמת יום הכיפורים: מחקר המתאר את התנהלות דובר צה"ל במהלך הלחימה
סרן רייס, בן קיבוץ גבעת ברנר, לא היה אז רק קצין בשריון, אלא גם ספורטאי מצטיין, כוכב הכדורסל של ההתיישבות העובדת ואלוף הארץ בקפיצה לרוחק. “כשנפצעתי, אומנם חשבתי על הכדורסל, אבל לא אמרתי ‘אוי, אוי, הלכה לי הקריירה’”, הוא נזכר. “בתוכי ידעתי שלמרות הפציעה אמשיך בספורט, וכך היה. לאחר ש’ביליתי’ חודשיים ברמב”ם ותקופת ביניים שבה אימנתי את הקבוצה שלי, חזרתי לשחק, דבר לא שכיח”.
למרות מגבלות הפציעה?
“כן, למרות! הפציעה לא פגעה במשחק שלי, מה גם שהייתי קולע ביד שמאל, שלא נפגעה. יתרה מכך, על אף היותי אז רק 1.72 מ’, גובה נמוך בכדורסל, שעליו חיפיתי בניתור גבוה, הייתי קוטף עשרה ריבאונדים (כדורים חוזרים) במשחק, מה שבדרך כלל לא עושים שחקנים גבוהים בהרבה”.
האמת, אני נרגש למדי לשוב ולשוחח עם רייס למעלה מיובל שנים מאז שראיינתיו בראשונה ככתב ספורט צעיר. שיחתנו הפעם היא טרנס־אטלנטית, כשאני תופס אותו במקום מושבו זה מכבר בעיר קלוסטר במדינת ניו ג’רזי, בארצות הברית, שאליה עבר הצבר השורשי לפני כמעט 40 שנה עם רעייתו, מירי, אף היא מקיבוץ גבעת ברנר. גם שלושה מארבעת ילדיהם חיים בארצות הברית. הרביעית חיה בארץ ועובדת בכלבייה המגדלת כלבי נחייה לעיוורים.
הוריו, יוצאי גרמניה, היו בשלהי שנות ה־20 ממייסדי גבעת ברנר, הקיבוץ הגדול במדינה. רייס, שיחגוג 80 בעוד שבוע, הגיע לספורט בעקבות אחיו הגדולים, זאביק, שהיה אלוף הארץ בקפיצה משולשת, ויהודה. שיאו האישי של רייס בקפיצה למרחק, 7.23 מ’, שלווה במדליית זהב במכבייה השמינית, הושג ב־69’, שנה לאחר תוצאת 8.90 מ’ החלומית של בוב בימון באולימפיאדת מקסיקו. “זה רחוק ממני”, הוא מגיב. “אם הייתי מתאמן ברצינות, הייתי עובר את השבע וחצי. היו לי הנתונים לכך”.
לא היית רציני?
“לא השקעתי באימוני האתלטיקה. אלמלא כן, הייתי מגיע יותר רחוק בספורט הזה. יכולתי יותר וזה אוכל אותי עד היום. כי הייתי מסוגל להיות אתלט הרבה יותר טוב”.
במקביל לספורט, רייס עבד כמו אחיו בנגריית המשק וזה מה שהביא אותו ב־85’ לארצות הברית. “אחי, זאביק, ייצג שם בתקופה ההיא ארבע נגריות של התנועה הקיבוצית, כולל כמובן הנגרייה שבקיבוץ שלנו”, הוא מעיד. “כשהוא עמד לשוב ארצה, זאביק שאל אותי אם אהיה מוכן להחליף אותו למשך שלוש שנים. כמי שהיה בן 42 ואחרי הכדורסל, השבתי ‘למה לא’. הרי בגבעת ברנר כל יום היה אותו דבר וחיפשתי עניין, אז באתי לארצות הברית”.
כדי להישאר?
“מה פתאום! בינתיים הילדים למדו בבתי ספר, מה שדחה עוד ועוד את שובנו לארץ עד שנשארנו כאן. למרות זאת, הייתי ונשארתי קיבוצניק עד עצם היום הזה. אני חי באמריקה, אבל מתגעגע לחיים בקיבוץ עם כל מה שכרוך בכך. אצלנו בכלל לא הייתה שאלה אם להתגייס או לא. כולנו התגייסנו, ורובנו - ליחידות קרביות. לא כמו החסידים שמנסים ללמד אותנו בדרכם מה זאת ציונות ומשתמטים מצה”ל”.
אבל בעוד שהם חיים בארץ, אתה, שחירפת את נפשך למען המולדת, תפסת אמריקה.
“נלחמתי בשתי מלחמות. בששת הימים הייתי מהראשונים שהגיעו לתעלת סואץ ובמלחמת יום כיפור נפצעתי, כאמור. אכן תפסתי אמריקה, כפי שאתה אומר, אם כי לא בכוונה והטלוויזיה שלנו מחוברת כל הזמן לשידורים מהארץ, כך שאני מעורה בפוליטיקה הישראלית לפרטי פרטיה ואני מתנגד בתוקף לכפייה הדתית שיש בישראל ומצדד בדמוקרטיה חילונית מתקדמת וליברלית”.
ובאשר לספורט?
“אני עוקב ממרחק בהתפעלות אחר ההישגים של הספורטאים הצעירים בישראל בענפים כמו כדורגל, ג’ודו ושיט, אך מאוכזב ממה שקורה בכדורסל בארץ. זה שמרשים לקבוצות בישראל להעלות בחמישייה חמישה אמריקאים, חוסם את הצעירים ופוגע בענף”.
רואים שאתה בעניינים.
“איזו שאלה. אם יכולתי, הייתי חוזר מחר בבוקר לגבעת ברנר, אבל כנראה לא היו מקבלים אותי”.
גדעון, פעם ספורטאי, תמיד ספורטאי?
“ככה זה. למרות שמזמן עברתי את הגיל, שיחקתי בארצות הברית במין ליגת חובבים עד שנאלצתי להפסיק לאחר שעברתי בגיל 64 ניתוח לתיקון שסתום בלב. כיום, אני שומר על כושר בעזרת מכונת הליכה שיש לי בבית ומתעמל כמה פעמים בשבוע. אתה צודק. אכן, פעם ספורטאי, תמיד ספורטאי”.
