מיקי ברקוביץ' מסכם 40 שנות הערצה חסרת גבולות

רגע לפני סיום צום יום הכיפורים, לפני ההסתערות על פרוסת עוגת הדבש, מיקי ברקוביץ' עשה את ההכנות האחרונות לקראת קבלת תואר שספורטאים מעטים זוכים בו: כניסה להיכל התהילה העולמי. את הכבוד העניקה לו פיב"א, פדרציית הכדורסל העולמית. ואין מחמאה גדולה יותר מלעמוד בשורה אחת עם שמות כמו שאקיל אוניל וטוני קוקוץ', שגם הם יעוטרו בטקס בז'נווה, שווייץ. 
 

זוהי החותמת האולטימטיבית והרשמית לפועלו של גדול ספורטאי ישראל. ברקוביץ' השיג כמעט הכל בקריירה שלו. הוא הישראלי היחיד ברשימת 50 השחקנים הגדולים באירופה בכל הזמנים; נחשב לשחקן הטוב ביותר בהיסטוריה של מכבי תל אביב; זכה להדליק משואה, עם רלף קליין, ביום העצמאות; רץ פעמיים עם הלפיד בטקס הפתיחה של המכביה; ואפילו נכנס לפנתיאון של הגשש החיוור.

כל זאת בזכות 16 אליפויות, 13 גביעי מדינה ושני גביעי אירופה ועוד אין ספור ניצחונות ורגעים מרגשים, בצהוב ובכחול–לבן. רק השבוע הוא נבחר לספורטאי האהוב ביותר בכל הזמנים בסקר של גיאוקרטוגרפיה שנערך בקרב בני 65 פלוס בישראל.
 

"נבחרת בזכות הישגיך הגדולים כשחקן מקצועי, כחבר נבחרת ישראל שזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה ב–1979 ובמדליית הזהב במשחקי אסיה, ובזכות העובדה שעזרת לכדורסל במדינתך לצמוח, הן ברמה הארצית והן ברמה הבינלאומית", הסביר מזכ"ל פיב"א, פטריק באומן, את הבחירה בברקוביץ'.

"זאת הייתה הפתעה גדולה", משחזר ברקוביץ' הנרגש את הרגע שבו התבשר על מועמדתו לתואר היוקרתי. “פתאום ראיתי על צג הסלולרי קידומת 41, אז ניתקתי כי חשבתי שזאת טעות. ואז חייגו שוב, ולא עניתי. בפעם השלישית כבר כן".

"ואז אני שומע באנגלית: 'בבקשה, מר ברקוביץ', אל תנתק, מדברים מפיב"א, היכל התהילה בשווייץ. רצינו רק לעדכן אותך שלאחר בדיקה שערכנו, אתה בין המועמדים להיכל התהילה. בשבוע הבא נחליט לגבי הזוכים ונעדכן אותך בתוצאות. הייתי בהלם", הוא מספר. "לא ידעתי שיש בכלל היכל תהילה עולמי. ידעתי שיש היכל תהילה של אירופה, אבל לא עולמי, שכולל גם את אמריקה".

"התחלתי לברר וגיליתי שבשנה שעברה נבחר מייקל ג'ורדן. אחרי שבוע הודיעו לי שנבחרתי וביקשו ממני לא לפרסם לפני שתצא ההודעה הרשמית. עמדתי בהבטחה וסיפרתי רק לאשתי, שלי. אפילו לילדים לא אמרתי מילה", מוסיף ברקוביץ'. 

כבר עברו יותר משני עשורים מאז שפרשת. לאן הטלפון הזה מחזיר אותך?

“מעולם לא התנתקתי מהכדורסל הישראלי. היום אני חי אותו דרך ניב, הבן שלי, שמשחק באילת", מספר ברקוביץ'. "והיה את רועי שפרש והנכד הבכור שלי משחק במכבי תל אביב. בחלומות הכי פרועים לא האמנתי שאני, יליד כפר סבא, אגיע אי־פעם להיכל התהילה של פיב"א העולמית. חיכיתי לרגע הזה ואני מתרגש מהכבוד הגדול. לא הפסקתי לחשוב על האירוע ועל הנסיעה ומי יעמוד לצדי מהשחקנים שנבחרו".

הספורטאי מוסיף: "הגעתי להישגים קבוצתיים ואישיים, נבחרת ישראל ומכבי תל אביב, וגדלתי בזכות ההצלחות שבדרך. המציאות תמיד עלתה על כל דמיון. כבר כילד אבא שלי קנה לי טרנזיסטור והייתי מאזין למשחקים של מכבי. אמא הייתה אומרת לי: ‘מיקי'לה, מחר יש בית ספר, תסגור את הטרנזיסטור. אמרתי לה: ‘אמא, החלום שלי זה להיות חלק מהבוגרים של מכבי תל אביב". 

זה הפרס הכי גדול שקיבלת?

“בהתחלה ראיתי את זה כעוד חוליה בשרשרת של פרסים. לא ידעתי אם זה הפרס הגדול ביותר או שכבר זכיתי בחשובים יותר. אבל אחרי מסיבת העיתונאים של פיב"א, כשהוציאו את ההודעה בעולם ואמרו לי שאני ברשימה עם שאקיל וקוקוץ', הוצפתי בעשרות טלפונים, מאות הודעות, וואטסאפים ואי–מיילים. חיבקו אותי באהבה. לא יכולתי ללכת ברחוב, כולם אמרו לי שזה כבוד גדול שאני מייצג את מדינת ישראל. כנראה שרק בגלל התגובות מהסביבה התחלתי לעכל שמדובר בפרס האישי הכי גדול שזכיתי בו".
 

"תצאי איתי לרחוב ותראי את התגובות שאני מקבל. אני לא חושב שמישהו בישראל שכח אותי. הפרס הזה רק מוסיף נקודות זכות לשם שלי. אני קיים בתודעה של הציבור. תמיד מהללים אנשים שהלכו לעולמם. למזלי, זכיתי בחיי לדברים שעושים לי טוב על הלב. אני מייצג את מדינת ישראל, את ענף הכדורסל בארץ ואת מועדון מכבי תל אביב, שבזכותו הגשמתי את החלומות. הפרס הזה, שמגיע בגיל 63, מוכיח שהשמיים הם הגבול. רק ההורים חסרים לי בכל השמחה הגדולה הזו עכשיו. הם לא יזכו ליהנות מהכניסה להיכל התהילה. אני בטוח שהם היו גאים בי".

איך מסבירים? 

הטקס בשווייץ, שהתקיים אתמול בערב, הוזז שעתיים קדימה, לבקשת ברקוביץ', שהבהיר כי לא יוכל להשתתף בו אם ייערך במהלך יום הכיפורים. “הייתה לי שיחה עם פיב"א בנושא", ברקוביץ' אומר. “היה לי קשה להסביר להם את עניין הצום ושאי אפשר לנסוע בכבישים, אבל הם הבינו ודחו את האירוע לצאת הכיפורים. אם זה היה יוצא בשעות החג, הייתי מגיע לאירוע ולא משתתף, כי אני מייצג את המדינה וגם צם. גם אשתי והילדים יהיו איתי בטקס. אני יודע שגם שמעון מזרחי הוזמן".
 

"משהו לא טוב קורה במועדון. במבחן התוצאה, בחמש השנים האחרונות מכבי לא הצליחה. מתוך חמש האליפויות היא זכתה רק פעם אחת. אני לא יודע אילו החלטות היו על השולחן, אני לא חי עם השחקנים כדי לתת הערות או להעביר ביקורת, אבל למכבי יש את קהל האוהדים הכי גדול בארץ ואת המנהלים הכי טובים. נקווה שיהיו להם הצלחות כמו בשנים שלי".

 

"אני דווקא מאוד האמנתי בנבחרת. אני מכיר את צוות האימון ואת השחקנים, משהו השתבש שם. הייתי בכל המשחקים של הנבחרת ביורובאסקט. אירחנו את הטורניר וזה יתרון ביתיות שבזמני רק יכולתי לחלום עליו. כשהגעתי לאולם, זה עשה לי חשק לחזור לשחק. 11 אלף צופים בכחול–לבן זה חלום של כל ספורטאי. אבל זה לא התחבר. חבל, הייתה פה הזדמנות גדולה. הפסידו במשחקים שהיו אמורים לנצח. סל לפה וסל לשם משנים את פני ההיסטוריה".

עושה רושם שכל ענף הכדורסל בשפל. בתקופה שלך הייתה פריחה. מה השתנה?

"השחקנים היום הרבה יותר אתלטיים, התקציבים יותר גדולים, יש שחקנים זרים, ועדיין זה לא מתרומם. המשחק אז היה אטי יותר, כל התקפה 30 שניות. היום הוא מהיר, כל התקפה 24 שניות. אז לא הייתה קשת של 3 נקודות. לפי החישוב של היום, הייתי יכול לצבור יותר נקודות. האימונים גם שונים לגמרי".

הוא מוסיף: "היום ישנם כל הכלים: חדר כושר, מאמנים אישיים. לפני 40 שנה זה לא היה. אני נחשבתי שחקן שעובד קשה, מתאמן פעמיים ביום. אני זוכר שבסוף אחד האימונים, רגע אחרי שכיבו את האורות ביד אליהו, אודי רקנאטי, שהיה אז אוהד מקורב של הקבוצה והיום בעלים, נכנס לאולם, הסתכל עלי וראה שאני ממשיך לזרוק לסל. הוא שאל: 'כולם הלכו, למה אתה עדיין פה?'. עניתי לו: 'אודי, אם אקלע בחושך, אז בטוח שאקלע באור'".

גדול כדורסלני מכבי תל אביב לא קיבל עד היום תפקיד ניהולי במועדון. אתה לא כועס? 

“כעס? מה פתאום, בזכות מכבי הגעתי לאן שהגעתי. יש לי חיים מעבר לכדורסל. אני לא מרגיש לרגע מקופח. פניתי לאפיקים אחרים. האנשים שמנהלים את מכבי הם חברים שלי. מזרחי, רקנאטי, דיוויד פדרמן. אני לא חלק מהצוות הניהולי, אבל אני שם. נכון שזה קצת מוזר, כי בכל מועדון בעולם שמכבד את עצמו יש מנהלים שהיו כוכבי עבר, אבל בארץ יש קו מחשבה אחר. אני חושב שזו טעות. אבל אני לא היחיד, לא מכיר אף שחקן שמכבי שילבה בשורותיה". 

ניקולה וויצ'יץ' הוא המנהל המקצועי של מכבי.

“מכבי מוקירים אותי. אם תבוא הצעה, בוודאי שאשקול אותה בחיוב. אבל צריך שניים לטנגו. אין על מה לדבר, כי בינתיים לא הגיעה שום הצעה". 

איך הגיבו במכבי על הבחירה בך להיכל התהילה?

"הוזמנתי לאירוע פתיחת העונה והפתיעו אותי עם גביע מיוחד. ערכו עבורי גם קליפ עם הרגעים והסלים היפים שלי בקריירה".

כשאבא בכה

ההישגים של ברקוביץ' מדברים בעד עצמם. הוא לא היה משנה דבר בדרך המקצועית שעשה, אבל מודה שחסרה לו שורה בקורות החיים. "אני מודה לאלוהים שנתן לי להגשים את כל החלומות", הוא אומר. “המציאות גברה על כל החלומות שלי. יש שחקנים שקשה להם לפרוש, אני פרשתי מרצון בגיל 41. בטוב, בלי פציעה ובליגת־על. הדבר היחיד שחסר לי זה ה–NBA. הייתה לי הצעה מאטלנטה הוקס ב–1979. המאמן שלהם, יובי בראון, עקב אחרי כשהייתי תחת חוזה במכבי. באתי לאמריקה עם ביטחון מפה ועד השמיים, עברתי את המבחנים בהצלחה וקיבלתי זימון ל–NBA, אבל מכבי לא שחררו אותי".

"הבטחתי להם שאשחק באמריקה שנתיים ואחזור לשנתיים במכבי, לשחק בחינם, אבל לא היו מוכנים לשחרר אותי. ניסיתי לצאת מהחוזה בדרכים משפטיות. הגענו עד השופט שאול אלוני, שאמר לי: ‘מיקי, אני רואה אותך הרבה שנים. כיהודי וכישראלי אני לא משחרר אותך. יש לנו אחד ויחיד כמוך פה", ברקוביץ' מספר. "בארצות הברית אתה תשב על הספסל. אאריך לך את החוזה ואשפר אותו כספית'. כאן הסתיים החלום. היום זו תקופה אחרת. כל שחקן מכניס מראש לחוזה סעיף יציאה ל–NBA. בתקופתי זה בכלל לא משהו שנלקח בחשבון".
 

“בהתחלה היה לי קשה. המון כעס על מכבי. אבל זה גרם לי להוכיח את עצמי יותר. שנתיים אחר כך זכינו בגביע אירופה בפעם השנייה. אז כנראה שהכל היה לטובה".

מוקדם יותר כן הגעת לאמריקה.

“קיבלתי הצעה לשחק בקולג' בלאס וגאס. הייתי בן 20, מיד אחרי הצבא. משפחה יהודית מקומית אימצה אותי. הם שלחו לי מטוס פרטי. ההורים שלי ליוו אותי לטיסה ובפעם הראשונה ראיתי את אבא שלי בוכה".
 

עיניו של ברקוביץ' מתמלאות דמעות כשהוא נזכר באביו ז"ל: "אבא בכה מהתרגשות וגאווה, אבל מצד שני ידע שהוא הולך לאבד בן יחיד. שנה ההורים לא באו לבקר אותי. גם לא החברה שלי, שלי, שלימים הפכה לאשתי ואהובתי. במשך כל הזמן הזה מכבי תל אביב ניסו להחזיר אותי ארצה. רלף קליין הגיע עד וגאס כדי לשכנע אותי. אבל לא הסכמתי לחזור, כי העתיד שלי, כך הבטיח המאמן שם, הוא ב–NBA".

"והפעם לא הייתי כבול באף חוזה, כי הייתי ילד. הם הפעילו לחצים על מולנסקי, האב המאמץ שלי", סיפר. "והוא אמר לי: 'תחזור לארץ כי פה תהיה אחד מתוך רבים. בארץ תהיה מספר אחת, ותמיד יזכרו מי זה מיקי ברקוביץ'. במבט לאחור, זו אחת העצות הטובות ביותר שהוא נתן לי. חזרתי והתחתנתי עם שלי, החברה הראשונה, שחיכתה לי שנה, ניצחנו את צסק"א וזכינו בגביע אירופה. ההצעה מה–NBA באה אחרי כמה שנים. בתוך תוכי, אני מרגיש ששיחקתי גם ב–NBA".

כמה הרוויח בזמנו כוכב כמוך ביחס ל–2017?

"הסכומים השנתיים שלנו אז, גם אחרי ששדרגו את החוזה, שווים בערך לחצי ממשכורת חודשית של שחקנים היום. ואני כמובן מדבר על הבכירים. אבל אני לא מתלונן. עסקתי גם בעניינים נוספים. הייתי השחקן היחיד שהגיע לכאלה הישגים גבוהים וגם עבד במקביל. פתחתי רשת של חנויות ספורט וסוכנות ביטוח גדולה שאשתי ניהלה. מאוחר יותר מכרתי אותה ועשיתי אקזיט. אני אוהב לבנות ובסוף למכור".

מדינה אחרת

הראיון התקיים בסוכנות הביטוח האמריקאית “מארש", שבה ברקוביץ' משמש כמנהל פיתוח עסקי. המשרד שלו מעוטר בגביעים, פרסים, תעודות ותודות. על הקיר מתנוססות תמונות שלו עם מנהיגות המדינה לדורותיה: דיין, בגין, פרס, ויצמן ורבין.

“אני חלק מההיסטוריה של ישראל", ברקוביץ' אומר. "שלושה דורות גדלו על הקריירה שלי. אני מרגיש ברחוב את האהבה, החום והפרגון. עדיין מבקשים ממני חתימות וצילומים. לא רק מבוגרים, גם ילדים בני 8 רוצים סלפי. אני שואל אותם מאיפה הם מכירים אותי. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש".

כחלק מההיסטוריה של ישראל, מה אתה חושב על מה שקורה בימים אלה בארץ?

"תמיד נמנעתי מהבעת דעות פוליטיות. אבל גם אני רואה חדשות ומאוד מודאג. הייתי רוצה לראות מדינה שונה, עם עתיד ורוד יותר לנכדים שלנו. בשל המצב במזרח התיכון, שהשתנה לגמרי, אני מקווה לימים יותר טובים לכולנו".

שקלת בעבר להיכנס לפוליטיקה?

"קיבלתי לא מעט פניות במהלך השנים להצטרף למפלגות שונות, אבל הפוליטיקה לא מעניינת אותי. אני רוצה לחיות את חיי ולהיות חופשי. אני אוהב לנהל את הזמן שלי, הזמן לא ינהל אותי. ייצגתי את המדינה בכבוד בענף שהפך למקצוע שלי. אני רואה בזה תפקיד פוליטי, כמו שגריר. יש בי לעתים רצון להסתובב בקהילות היהודיות בעולם, הכל דרך הספורט".

הוא מוסיף: "בביקור האחרון שלי בארצות הברית, שם מתגוררת הבת שלי, עדי, הגעתי לקחת את הנכד שלי, ליאו, מבית הספר היהודי שבו הוא לומד. ניגש אלי המנהל, מופתע, ושאל מה אני עושה פה. הסברתי לו שהנכד שלי לומד בבית הספר. הוא ביקש שאבוא להרצות בפני הילדים וההורים. נכנסתי לאולם, היו שם קרוב ל–300 איש. הורים וילדים עמדו ומחאו לי כפיים. לרגע החלפתי כובע מסבא לשגריר".

בתור למגלשות

ברקוביץ' הוא כאמור היום סב במשרה כמעט מלאה -  שישה נכדים. לא פעם אפשר לראות אותו ממתין בתור הארוך למגלשות בקאנטרי בעיר מגוריו רמת השרון. מעמיס אחד מהם על הכתפיים, ואז מתגלש איתם פעם אחר פעם. "הנכדים הם הכיף הכי גדול שלי", ברקוביץ' אומר. "אני סבא מאוד פעיל, עושה להם אמבטיה. הם רוצים שרק סבא מיקי ירחץ אותם. כיף לי איתם, הם נותנים לי אנרגיות". 
 

הוא עבד קשה כשחקן, וגם היום: מבקר בחדר כושר לפחות חמש פעמים בשבוע. אבל את הקרדיט לעבודה המשפחתית הוא מעניק ברצון לאשתו. "שלי היא היהלום שבכתר, הדבק של כל המשפחה", מיקי מפרגן. "יש לנו שלושה ילדים לתפארת שהקימו את שבט ברקוביץ' ושישה נכדים מדהימים. מאחורי כל גבר מצליח יש אישה מצליחה, שדוחפת ושומרת. הרבה בזכות שלי הצלחתי להגשים את החלומות והמטרות שלי. היא תמיד נתנה לי את השקט הנפשי. לא ייאמן, בנובמבר נהיה נשואים 40 שנה".

איך שומרים על הניצוץ אחרי 40 שנה ביחד?

"עבודה קשה של שני הצדדים. השקעה גדולה שמצליחה בסוף. הכי חשוב זה לכבד. אנחנו עדיין מקנאים אחד לשנייה, זה לגמרי הדדי".

"1977 הייתה השנה הטובה בחיי. השנה שבה הכל התחיל. מפלגה חדשה בשלטון, התחתנתי עם שלי, לקחנו אליפות, הגמר ההיסטורי בבלגרד, אימפריה צהובה, אני ומוטי ארואסטי ורלף קליין, מכבי על המפה". 

איך היחסים שלך כיום עם מוטי ארואסטי?

"מוטי חבר שלי עד היום. אנחנו בקשר יומיומי, עם כל המשפחה. את סוכות הקרוב אנחנו חוגגים יחד עם הנכדים. התחלנו את הקריירה בגיל 14, אני הייתי הצל שלו והוא היה הצל שלי. לאחרונה הוא כתב טור על הכניסה שלי להיכל התהילה. אין לי דרך להסביר כמה התרגשתי. עד דמעות. אנחנו חברים באש ובמים".

"אני שומר על כושר מטעמי בריאות. נפש בריאה בגוף בריא. כשטוב לך בהיבט המשפחתי ויש הצלחה במה שאתה עוסק בו, אתה נהנה מהמון נקודות זכות. אני שומר על קור רוח וחושב תמיד חיובי. הכרעתי משחקים בשנייה האחרונה בגלל קור רוח. קלעתי סלי ניצחון דרמטיים. אני מתנתק מהסביבה וממוקד במטרה. לקחתי הרבה מהכדורסל לחיים האישיים. מהספורט למדתי גם להתגבר על מכשולים ולהתקדם. וכמובן צריך גם טיפת מזל, ולי היה את זה מלמעלה. אני מרגיש שיד הגורל מכוונת אותי מתחילת הדרך". 

היית חוזר על אותו מסלול חיים?

"אחד לאחד, העתק–הדבק. הולך למכבי תל אביב כילד ועובר את כל השלבים. מתחתן עם אותה אישה, מגדל את אותם הילדים והנכדים. הייתי חוזר על אותו סרט פרק אחר פרק, לא משנה דבר. ואחרי מה שעברתי ומה שזכיתי, אני מוותר גם על ה–NBA. אז מאוד כעסתי. היום, במבט לאחור, אני אומר תודה על הכל".