פעיל זכויות האדם והמהגר הארמני: פרידה מדין סמית' וגרי טארקניאן

ג'ים ואלוואנו המנוח, שאימן את המכללה המקבילה (צפון קרוליינה סטייט), סיפר פעם: "כשקיבלתי את התפקיד ב-1980 הרבה בירכו אותי. הם איחלו לי הצלחה וסיפרו שיש לנו בקבוצה את הכישרון אבל תמיד היה חסר את המאמן הנכון. אבל המאמן הקודם [נורם סלואן] הביא לכם אליפות! השבתי בתגובה. זה נכון, הם ענו, אבל הוא לא היה דין סמית'".

את האליפויות הראשונות של השניים הם ישיגו בשנים עוקבות (1982-83). אבל זאת של סמית', עם שחקן השנה הראשונה שעונה לשם מייקל ג'ורדן, תהיה זאת שתהפוך אותו לגדול מכולם. בעולם הכדורסל של ארה"ב, בו מאמני המכללות נחשבו לחצי אלים, זאת היתה החותמת האחרונה ששלחה אותו אל פסגת האולימפוס (ליד ג'ון וודן).

אלה לא היו רק ההישגים, למרות שהיו לו הרבה כאלה - 879 ניצחונות (דורג ראשון ביום הפרישה שלו), 13 אליפויות ACC, 11 פעמים שהגיע לפיינל פור ושתי אליפויות (1982, 1993) – את כולם עבר יריבו הגדול מייק ששבסקי מדיוק. גם לא מדובר על יכולת האימון שלו והחידושים המקצועיים שהכניס לכדורסל, למרות שאת התקפת ארבע הפינות וההגנות האזוריות שהמציא, לימדו גם בקורסי המאמנים בארץ הקודש בשנות ה-80. הוא פשוט היה המאמן, בה"א הידיעה.

הוא היה הראשון (שוב, ביחד עם ג'ון וודן) שהבין שאימון כדורסל לא מוגבל רק לארבעים הדקות בהם המשחק משוחק, הוא האמין שהוא מלמד את השחקנים שלו שיעור לחיים. את ג'ורדן גייס בגלל "שהיה מנהיג יוצא דופן בבי"ס, ולא רק במגרש הכדורסל", ובגלל אותו ג'ורדן סירב שהקבוצה מעונת האליפות הראשונה שלו תצולם לשער של ספורט אילוסטרייטד "כי הפרשמן (שחקן שנה ראשונה במכללות, ש.ד) לא הרוויח את זה".

הוא קרא לשיטה שלו "הדרך של קרוליינה", אבל היא התפרשה בכל רחבי ארה"ב. הוא האמין שבעולם התחרותי שבו הוא חי שיתוף של ידע וכבוד למאמנים היריבים יוביל לפתיחות שתחזק את התחרותיות. הוא הפיץ בשורה וגידל דורות המשך, בצורה שאין שנייה לה בכדורסל בארה"ב.

לארי בראון, ג'ורג' קארל, דאג מו, בילי קנינגהאם ורוי וויליאמס (המאמן הנוכחי של צפון קרוליינה) הם רק חלק מהשמות שגדלו בצל קורתו של סמית'. אלה בתורם גידלו מאמנים גדולים אחרים כגון גרג פופוביץ', ביל סלף וג'ון קאליפרי (שגידל את אלעד חסין) שממשיכים את השושלת. הרבה אחרי שהם סיימו את לימודיהם באוניברסיטה, רבים מהתלמידים חזרו ופנו אל המורה הגדול לקבל תשובות לשאלות שמטרידות אותם. אבל גם כשהבריאות שלו התדרדרה ומוחו כשל, הם היו ממשיכים לבוא אליו. ממש כמו "העץ הנדיב" הם רק רצו לשבת לצידו. כי בזמן שסמית' לימד את השחקנים שלו כדורסל, הוא לימד אותם על החיים.

***

בזמן שהיא חגגה את העפלת קבוצתה לחצי גמר היורוקאפ, גילתה דניאל דיאמנט שסבה, ג'רי טארקניאן, הצטרף אל סמית' בשמיים. טארקניאן לא זכה לאותם שבחים. הוא תמיד היה האאוטסיידר. מהגר ארמני שלא היה אמור להצליח כי "לא היו לא את הכלים". גם כשהתוצאות על המגרש אמרו אחרת, כולם מיד הסיקו ש"הוא בטח רימה".

שנים הוא הלך עם התדמית הזאת, גם אחרי שה-NCAA (התאחדות המכללות) הודתה שרדפה אחריו במשך שנים, "הטרידה" אותו ושילמה לו פיצויים בסך 2.5 מליון דולר, הוא עדיין לא זכה לעדנה. מאמר המערכת של הספורט אילוסטרייטד ביום פרישתו הפציר בבוחרים העתידיים לא להכניס אותו לעולם להיכל התהילה, המקום שקיבל אותו בשעריו בשנת 2013.

אבל "הכריש" לא רימה, הוא פשוט שיחק משחק אחר מהאחרים. בימים בהם האוניברסיטאות הגדולות לא הסכימו לקבל אדם שלא מתאים לנורמה, טארקניאן היה צריך למצוא את הנישה שלו. כבר בימיו הראשונים בלונג ביץ' סטייט, היה הראשון ללכת לשכונות השחורות המאיימות של קליפורניה ולמצוא שם שחקנים, כאלה שהובילו אותו ארבע פעמים רצופות לטורניר המכללות. אז הגיעה ההצעה שלא יכל לסרב לה: מכללת לאס וגאס הציעה לו את המשרה שזה עתה התפנתה. זה היה זיווג משמיים. קבוצת כדורסל שאיש לא מכבד חוברת למאמן שאיש לא מכבד. העיר לאס וגאס, שידועה בסגנון החיים הראוותני שלה ושאוספת את מוזרי העולם, קיבלה את האדם שמייצג אותה יותר מכל.

"הכריש" היה הצלחה כבר מהרגע הראשון. בעונת הבכורה הוא ניצח 20 משחקים (מדד לעונה מוצלחת במכללות) ובשנה הרביעית, השנה הראשונה בה כל השחקנים גויסו על ידו, הוא הוביל את המורדים לפיינל פור הראשון שלהם – ושלו. בטווח, הוא אימן גם אחד בשם מ.י.ק.י ברקוביץ'. השנה של ברקוביץ' במכללה סימנה גם היא את הגדולה של טארקניאן. הוא לא התבייש לפנות לדרכים לא סלולות. כאלה ש"מאמנים אמיתיים" לא הולכים בהן. הוא היה היחיד שהביא שחקנים עם בעיות לימודים, שחקנים מג'וניור קולג'ים (מוסדות שלא מעניקים תואר אקדמי), שחקנים אירופיים ובעיקר לא פחד משחקנים בעלי רקע קשה. הוא היה שם בשביל ילדים שאף אחד לא האמין בהם. והם החזירו לו בגדול. בטווח של עשר שנים, הוא ניצח יותר משחקים מכל מאמן אחר בהיסטוריה – 307. יותר מדין סמית', ג'ון וודן, בובי נייט או מייק ששבסקי. המכללה אפילו הוסיפה לכינוי של קבוצת הכדורסל את הביטוי 'רצים' (Runnin' Rebels), בשל העובדה שקבוצותיו היו דורסות את היריבות.

הקבוצה אותה הוביל לאליפות 1990, שכללה את לארי ג'ונסון, סטייסי אוגמון וגרג אנתוני, חקוקה בדפי ההיסטוריה. הניצחון שלו על דיוק הגדולה (והלבנה) של ששבסקי, הוא הגדול בתולדות הגמרים (73:103). זאת היתה שירת הברבור שלו במכללה, לה הוסיף את הביטוי כשמיד אחריה הואשם בעבירות גיוס ונאלץ לפרוש מהמכללה אותה אהב. אלה לא הי טענות חדשות. לאורך הקריירה נשמעו אנשים שקראו לחקור אותו על שיטות גיוס לא חוקיות, תשלומים מתחת לשולחן והעלמת עין בנושא הציונים. אבל ההיסטוריה, שמאז למדה לחבק אנשים שכמותו, שיודעים ללכת בצד האפור (ע"ע ג'ים קלהון), יודעת לשפוט אותו קצת אחרת – כמאמן שניצח, ולא רק במגרש. "ג'רי טארקניאן ניצח את הסיכויים", כך נפתחת הביוגרפיה שלו בהיכל התהילה, "הוא אתגר את המערכת וקימט את החולצות המעומלנות של השמרנים. אבל בשום מקרה לא ניתן לתעלם מההצלחה שלו".

***

תפקידו של מאמן מכללות שונה משל אחרים. ממש כמו מפקד בצבא, הוא לא נמדד רק על פי הישגיו המקצועיים. המדד החשוב ביותר שלו הוא בכמות השחקנים שהפכו לאזרחים טובים יותר בסיום הלימודים, ולא בכמה אליפויות זכה או במספר השחקנים ששלח ל-NBA. רק אחוז אחד מבין השחקנים שאימנו, יהפכו לשחקנים מקצוענים. שאלת המורשת שהם משאירים לעולם תהיה תלויה ביכולת שלהם ללוות את הילדים האלו לחיים בוגרים מוצלחים. היכולת שלהם להיות דמות משמעותית בשבילם היא מה שהופכת אותם למאמנים גדולים. קשה לחשבו על דין סמית' וג'רי טארקניאן כשותפים. המציאות הועידה לכל אחד תפקיד היסטורי אחר. אבל שניהם הבינו את המשמעות האמיתית של תפקיד המאמן. זוהי המורשת הגדולה שהם מותירים מאחוריהם.