הצפייה בתחרויות ההתעמלות באולימפיאדת פריז החזירה אותי לרגעים לאולימפיאדה שלי, ברומא 60’, הגם שהתחריתי בהתעמלות מכשירים ולא בהתעמלות אמנותית, שהביאה כעת לישראל מדליית כסף", אומרת מתעמלת העבר בת ה־82, רות אבלס־פלד. “רק היה לי חבל שליהיא רז, מתעמלת המכשירים, הצליחה פחות, לאחר שפספסה את הגמר בנקודה".

זו הייתה ההשתתפות הראשונה של ישראל בענף ההתעמלות ובגיל 18 היא הייתה צעירת הנבחרת, שכללה איתה את ראלי בן יהודה מתל אביב ומרים קארה מירושלים: “בגילי הצעיר דאז לא עיכלתי את עצם המעמד של אולימפיאדה, מה גם שהבמות שם היו במערה ענקית, היכן שהיו בעבר מרחצאות קרקלה של הרומאים ולא באולם כמקובל".

דיווח דרמטי: הבנקים באיראן תחת מתקפת סייבר - ההודעה החריגה שקיבלו
לא חייבים טילים מדויקים: הנשק העיקרי שישמש את המעצמות בעימות הגדול הבא

להשתתפות של אבלס וחברותיה באולימפיאדת רומא קדמה דרמה לא קטנה: “התכוננו לתחרויות יחד עם הנבחרת האיטלקית, כשהמאמנת של שתי הנבחרות הייתה הגדולה מכולם, אגנס קלטי. באחת ההפסקות מהאימונים כשיצאנו לטיול בסביבה עם נהג איטלקי נקלענו לתאונת דרכים, שבה התהפכנו קצת. נפצעתי בכתף, לא משהו חמור ויכולתי להתחרות. לאחר שלא הייתי טובה בשלושת המכשירים הראשונים, כשהגענו למקבילים המדורגים, אגנס טלטלה אותי ואמרה לי: ‘תשכחי שאת רותי; את ישראל עכשיו!’, זה השפיע עליי ועשיתי תרגיל מאוד טוב. על תרגיל הרשות קיבלתי ציון 9.25".

“הן נתנו הופעה מכובדת", נכתב על שלוש הישראליות, שהמיקומים שלהן לא היו מזהירים. בתחרות הקרב־רב דורגה בן יהודה במקום ה־81, קארה במקום ה־86 ואילו אבלס הצעירה הסתפקה במקום ה־93 מתוך 127 מתחרות ו"בשבילי זאת הייתה חוויה לכל החיים".

דרמה לפני התחרות. רות אבלס (צילום: פרטי)
דרמה לפני התחרות. רות אבלס (צילום: פרטי)

ניסית להגיע ב־64’ גם לאולימפיאדת טוקיו?
“הייתי בטוחה שאשתתף גם באולימפיאדה הזאת, אבל למרות שעברתי את המינימום, החליטו לקחת במקומי אתלטית וכך הפסדתי את טוקיו בגלל שיקולים לא ספורטיביים של עסקנים, מה שאין כיום בניהולה של יעל ארד. שאפו ליעל".

לאחר שהן חזרו ארצה, אבלס הוכתרה תשע שנים כאלופת ישראל הבלתי מנוצחת, יותר מכל מתעמלת ישראלית אחרת, וייצגה את המדינה בכבוד באליפויות העולם שנערכו בפראג ובדורטמונד ו"זה הביא להישגים".

"משתדלת לשמור על החיוך"

אבלס נולדה בחיפה להורים יוצאי צ’כוסלובקיה. בעיר הכרמל הונחו היסודות של הקריירה הספורטיבית שלה. “כילדה, ההורים שלחו אותי שם לחוג ריקוד, המדריכה קבעה שאני מתאימה יותר להתעמלות", היא נזכרת. “אז רשמו אותי לחוג התעמלות קרקע ובו הכל התחיל".

כשהייתה בת 10 היא עברה עם הוריה במסגרת מבצע “מהעיר אל הכפר" לכפר גלעדי, שם הייתה ילדה שאהבה לטפס על עצים ואם תשאלו אותה, “אף פעם לא היה לי ראש של קיבוצניקית וגם היום לא".

כלומר?
“לאורך השנים נשארו לי משקעים מזה שלא תמיד יכולתי לעשות מה שרציתי, אבל נלחמתי על האינדיבידואליות שלי ולא ויתרתי. מצד שני, מה שהייתי צריכה לתת לקיבוץ, נתתי".

מדוע “נלחמתי"?
“כי הייתי אחרת, דבר שבין השאר התבטא בכל הקטע של ההתעמלות. גם אם לא תמיד אפשרו לי לעשות מה שרציתי, עשיתי מה שטוב בשבילי".

איך את, נערה בקיבוץ הגלילי המרוחק, הגעת לאגדת ההתעמלות אגנס קלטי?
“למעשה, היא הגיעה אליי. זה קרה כשמדריך חוג ההתעמלות במשק, שקראו לו יענק’לה, הזמין אותה לראות אותנו בפעולה והיא בחרה אותי ועוד חברה להפגין את היכולת שלנו במכבייה החמישית, בייחוד במכשירי הקרקע והמקבילים המדורגים שבהם הייתי חזקה. זה סיפור אחר לגמרי מהתעמלות אמנותית, שיש בה פחות סיכונים".

אבלס היא אם לארבעה וסבתא תוססת ל־11 נכדים. בנה, עופרי, הוא מנהל העסקים של כפר גלעדי ולדבריה, “הוא היה קצת שחיין". שתיים מבנותיה התאמנו בחוג ההתעמלות שלה במשק, אבל איכשהו לא הגיעו רחוק בספורט כאמן.

רות אבלס (צילום: פרטי)
רות אבלס (צילום: פרטי)

כעת, כשאבלס מביטה לאחור, אל שנותיה בקיבוץ הצמוד לתל חי ולפסל האריה השואג, אפשר להבין ממנה שזה לא היה פיקניק. “חיינו הרבה במקלטים, תחת רקטות וקטיושות, אבל בחיים לא תיארתי לעצמי שנתגלגל לפינוי, שגורם לכך שהחיים השתנו לחלוטין", היא אומרת ומתרכזת ב־7 באוקטובר.

“למחרת הייתי אמורה לצאת לטיול באילת ובירדן", היא מספרת. “ואז, בבוקר השבת הודיעה לי בתי שהתחילה מלחמה. הייתי ב’שוק’. ישר נפל לי האסימון שלמחרת אין טיול, וקיבלנו ‘טיול’ אחר שלא ציפינו שיהיה כה ממושך. נהיינו פליטים בארצנו. פתאום מרחמים עלינו. זה לא פשוט לעבור מאוויר הפסגות בכפר גלעדי לכנרת. בחום הזה זה מזעזע".

אבלס היא בין חברי קיבוץ כפר גלעדי המפונים בכפר הנופש האון: “אנחנו במצב מוזר, כשהמשפחה שלנו מפוזרת בין מספר מקומות. משתדלים להיפגש כמה שאפשר, אבל זה לא חיים ככה, כשאנחנו נתונים בחוסר ודאות. חוץ מזה יש לנו תנאים יחסית נוחים. מקבלים אותנו יפה בהאון, עם שלוש ארוחות ביום בחדר אוכל, המזכיר את חדר האוכל בקיבוץ של פעם והדיור די בסדר. נהיינו מפונים ובעשרת חודשי המלחמה ביקרתי שלוש פעמים בבית הנעול שלנו בקיבוץ. היה קשה לראות שהכל מת שם והגינה כבר כמעט לא קיימת. אני ממשיכה להפעיל בהאון את החוגים
שהעברתי בכפר גלעדי. איך אומרים? פעם מתעמלת, תמיד מתעמלת. בכל מקרה, החיים נמשכים ואני משתדלת לשמור תמיד על החיוך".

מה יהיה?
"אני רוצה לשוב כמה שיותר מהר הביתה וכמו כולם מצפה לשובם של החטופים. כל עוד לא מחזירים אותם, שום דבר לא ייגמר. אני בכלל לא רוצה לחשוב באיזה מצב הם כעת. זה נורא".