טבח הספורטאים, מארק ספיץ וגם על קרן פלס: שלומית ניר-טור בריאיון

"מאוד הערכתי ואהבתי את משחקי המכבייה”, מצהירה שחיינית העבר שלומית ניר־טור, מהשמות הזוהרים בתולדות משחקים אלה, ערב פתיחת המכבייה ה־20 ביום חמישי השבוע. “ראיתי משהו מאוד מיוחד בכך שמתקבצים כאן ספורטאים יהודים מכל העולם, תוך כדי הפגנת אחווה שמעבר לספורט”.

אוגוסט 65’. המכבייה השביעית. בריכת “גלית” החדשה דאז ביד אליהו. שלומית ניר, ילדה חיננית כמעט בת 13, מגיעה מקיבוצה הגלילי, איילת השחר, מראה למתחרותיה את הגב ומנצחת. היא קוטפת את מדליית הזהב במשחה 200 מ’ חזה בתוצאה 3:02.3 ד’, תוך כדי הצבת שיא ישראלי חדש, ומעשירה את מצבור המדליות ההולך ותופח שלה. “זה היה מאוד מרגש, הכנה למכבייה הבאה שלי”, נזכרת ניר־טור.

אכן, היא הייתה ממלכות הבריכה במכבייה השמינית, כששללה בה הסתכם בשתי מדליות זהב, שלוש מדליות כסף ומדליית ארד. עד אז לא הייתה בארץ שחיינית חזה כמוה, כשבנוסף לכך גרפה מדליות גם במשחים בסגנונות פרפר ומעורב אישי. “מכל סגנונות השחייה, לא הסתדרתי עם משחי החתירה”, היא מעירה.

ניר־טור יודעת שעם כל הכבוד להישגים שלה, הזרקורים הופנו באותה מכבייה למארק ספיץ, השחיין היהודי־אמריקאי, שגרף אז לא פחות משש מדליות זהב. “עצם בואו למכבייה של שחיין ברמה עולמית כמוהו נתן לה ‘אפגרייד’ אדיר וגאווה שליהודים יש ספורטאי כזה”, היא מספרת.

נוצר ביניכם איזשהו קשר?
“לכל היותר שיחה קלה. מעבר להילה שאפפה אותו, אני זוכרת את ספיץ כאיש די מופנם ולא ממש פתוח. כשהתראינו שוב באולימפיאדת מינכן, לכל היותר היה בינינו שלום־שלום כזה”.

"עם האוכל בא התיאבון"

ניר-טור, שסבה, הלל לנדסמן, היה עם טרומפלדור ממגיני תל חי ושימש כמוכתר הגליל, טוענת שלא חלמה להיות אלופת שחייה. “כמו שדברים קורים לי לא פעם, גם השחייה באה לי במקרה”, היא מציינת. “בקיץ 64’, בהיותי בת 11 ומשהו, הגיע אלינו, לאיילת השחר, שחיין העבר יצחק יחזקאל כדי לקיים מחנה אימונים לשיפור השחייה. די בחוסר רצון נגררתי לשם אחרי חברה, והדברים התפתחו בקצב מסחרר. מהמחנה ההוא הגעתי בתוך שבוע לאליפות הגליל בשחייה לילדים ולקחתי את כל הבנות בהפרש עצום".

"עם האוכל בא התיאבון", מוסיפה שחיינית העבר בחיוך קורן. “באותו קיץ התרוצצתי עם אבי בין הבריכות והתקדמתי מתחרות לתחרות עד שבאליפות הארצית מצאתי את עצמי מול מרגרט קוברסקי. היא, עולה מדרום אפריקה, שלטה באותו זמן ללא עוררין במשחי החזה והייתה כפולה ממני בגיל. איש לא שיער שאצליח לנצח אותה. אבל עם כל המבוכה, הרגשתי שזה היום שלי. הגברתי את הקצב, ניצחתי ונהייתי אלופת המדינה”.

לדבריה, אחת הברכות המרגשות ביותר על הזכייה באליפות הגיעה אליה מאולימפיאדת טוקיו. גרשון שפע, איש קיבוץ גבעת חיים איחוד, שיאן משחי החזה לגברים המבוגר ממנה בעשור, איחל לה בגלויתו ששניהם ייצגו את ישראל באולימפיאדה במקסיקו 68’. איחוליו התגשמו. שניהם נכללו במשלחת שהקדימה לצאת לאולימפיאדה זו כדי להסתגל לאוויר הגבהים הדליל שם. “ההכנות הממושכות הוכיחו את עצמן”, סבורה ניר־טור. “דורגתי במקום לא רגיל לגבי שחיינית מישראל - 17 מתוך 54 מתחרות במשחה ה־100 ובמקום ה־23 במשחה למרחק הכפול. אבל בכל זאת, הייתה לי תחושת החמצה. פספסתי בעשירית השנייה בלבד את העלייה לחצי הגמר”.

אני מתאר לעצמי שלגבייך זה לא היה העיקר שם

“חוץ מהמפגש עם יהדות מקסיקו, הייתה לי שם חוויה בלתי נשכחת לצפות מקרוב בקפיצה לרוחק ההיסטורית של בוב בימון. הגעתי לאצטדיון בהזמנת לין דיוויס, המנצח הבריטי של אולימפיאדת טוקיו, שאגב כך שניסה להתחיל איתי, הציע לי שאבוא לצפות בו מגן על תוארו. מה שקרה שם זה שלין פישל בגדול בעוד שהייתי עדה לקפיצה המדהימה והבלתי נתפסת של בוב בימון למרחק של 8.90 מ’. התוצאה שלו תוארה כשיא לנצח, אבל כעבור 24 שנה, באולימפיאדת ברצלונה, הצליח מייקל פאוול לנפץ את השיא הבלתי נתפס”.

ניר־טור הייתה בנבחרת השחייה חניכתו של המאמן הלאומי הסמכותי יוסף טלקי. “יוז’ו היה מאמן מאוד דומיננטי”, היא שולפת סיפור נוסף ממאגר הזיכרונות הבלתי נדלה שלה. “כמאמן הוא דגל באימונים חזקים ולא נהג לעשות הנחות לחניכים שלו. באשר אלי, כנראה הייתה לו איזו חולשה כלפי וכאשר לא כל כך בא לי להתאמן, הוא ויתר לי. ככל שהיה מאמן רודן, שרבים לא אהבו אותו, הוא הצליח לגבש נבחרת שהגיעה להישגים”.

מבחינת היכולת שלה, ניר־טור בת ה־18 הגיעה לשיאה בקיץ 70’, כשקטפה לא פחות משבע מדליות זהב באליפות ישראל, הציבה את התוצאה הטובה ביותר שלה במשחה ה־100 חזה - דקה ו־18.8 שניות - ש”היום כבר לא נחשבת”, וזכתה בשתי מדליות ארד במשחקי אסיה בבנגקוק. אז, כשנחשבה כמלכת השחייה הישראלית, החלה גם בגלישה במורד אל קץ הקריירה שלה. לדבריה, את אולימפיאדת מינכן, שנערכה כעבור שנתיים, הייתה מעדיפה לשכוח מכל הבחינות.

“כנראה שהפעם ההכנה שלי לאולימפיאדה לא הייתה מספקת”, היא מעריכה. “לא רק שהייתי שחיינית יחידה בנבחרת, אלא שלא היה פשוט להגיע לתחרויות ולאימונים מהגליל. והאמת? הראש שלי כבר לא היה בדיוק בשחייה, מאחר שהייתי מאוהבת חזק במנחם שלי. כשחיינית יחידה, לא הסכימו שייסע איתי טרי פלוצקי, מי שאימן אותי שמונה שנים. במקומו הצמידו לי כמאמן את השחיין אברהם מלמד (‘בנוש’), למרות שמעודו לא עבר קורס מאמנים”.

"יצאתי למינכן נחושת החלטה לפרוש אחריה", ניר-טור, אז כולה בת 20, ממשיכה לספר. "לא הצלחתי לשחזר שם את ההישג ממקסיקו ודורגתי במקומות יותר נמוכים. כל הזמן חשבתי איך לחזור הביתה כמה שיותר מהר. ‘תיסעי לארץ מחר ותלווי את מרים המשקולות הפצוע, יוסף רומנו’, אמרו לי. באותו לילה קרה האסון, ורומנו היה בין הנספים.

"יום התקפת המחבלים על הנבחרת שלנו היה אחד הנוראיים בחיי", מוסיפה ניר־טור. "אסתר (רוט־שחמורוב – יב"א) ואני התעוררנו אל מציאות מפלצתית ומיד הוקפנו בחיילים גרמנים, מתוך חשש של הימצאות מחבלים נוספים בכפר האולימפי. ריכזו אותנו בבניין רב-קומות. מלמעלה ראינו שני מסוקים נוחתים על המדשאה. ראינו את החבר’ה שלנו מובלים על רגליהם ויכולנו לזהות כל אחד מהם. אלה היו הרגעים האחרונים שלהם, שכן הם חוסלו לאחר שחייל גרמני ירה בטעות צרור. עד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכרת איך הוחזרנו ארצה עם 11 ארונות בבטן המטוס”.

צריכה את הים קרוב

כעבור חודש, יום לפני נישואיה של אסתר, חברתה, לפטר רוט, חבר נבחרת ההתעמלות, התייצבה השחיינית בת ה־20 מתחת לחופה עם מנחם אהובה. לא מוקדם מדי? - “לא לגבי מי שעברה כל כך הרבה כספורטאית. הקריירה בספורט ביגרה אותי”.

היכרותם נרקמה בנסיבות מצערות ביותר. מבטיהם הצטלבו לראשונה ב־69’, כשמנחם טור היה בין משתתפי הלוויה של אחיה, עודד, איש צפרדע בחיל הים, שנפל בים סוף במלחמת ההתשה. אורחת הכבוד בנישואיהם הייתה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, שבאה לחלוק כבוד לאביו של אישהּ, פרופ’ מרדכי טור, שהיה רופא הלב שלה. צחוק הגורל היה כשלפני כשנתיים וחצי הלך לעולמו מנחם אהובה מדום לב, תחום ההתמחות של אביו.

נעם טור, "ילד הסנדוויץ’" שלהם, כיום בן 34, התפרסם לפני כעשור כזוכה במקום השני בעונה הראשונה של התוכנית "הישרדות". "לא הופתעתי מכך שנעם ניגש לתחרות הזאת", אומרת ניר־טור על בנה, שקיבל ממנה את החיוך המקסים, עטור גומות החן. כששודרו בתוכנית דברי משפחות המתמודדים, נשמעה ניר־טור אומרת כך: “אל תתבייש לבלוט, גם אל תתבייש לומר את מה שאתה מרגיש וחושב. היה נוכח בתחרות הזאת במלוא הדרך”.

“הדרו” של טור ג’וניור הביא לו קריירה מצודדת בדוגמנות צילום ואת אהבתה של המוזיקאית המצליחה קרן פלס. “יש לי הרבה נחת מהם”, אומרת ניר־טור על השניים, שהפכו אותה לסבתא צעירה. ניר־טור מתגוררת בשנים האחרונות בנתניה ("אני מוכרחה את הים קרוב אלי"). נעם ממשיך את אביו כדבוראי במכוורת המשפחתית. בנה הבכור, מודי (מרדכי), 41, הוא ארכיטקט, החי בלונדון, ויעל, 30, נישאה זה מקרוב. “אני שמחה שההצלחה לא סנוורה את נעם”, אומרת ניר־טור.

לדבריה, היא קיבלה מהשחייה תחרותיות לכל החיים. “אני מציבה מטרות גבוהות ואליהן אני חותרת”, היא מצהירה, “כבר בגיל 12 הודעתי להורי שלא אשאר בקיבוץ - וכך היה. בגילי הצעיר הבנתי שאם להתפתח, אז במקום אחר, אם כי עד היום אני אוהבת את איילת השחר ובאה לבקר את ה’שבט’”.

ניר־טור היא בוגרת המגמה להוראת חינוך גופני במכון וינגייט. שנים שימשה כמדריכת שחייה לנכי צה”ל ב”בית הלוחם” עד שלפעילותה הציבורית הגיעה באקראי. ב־84’, תריסר שנים לאחר פרישתה מהשחייה התחרותית, הוזמנה לטקסים באולימפיאדת לוס אנג’לס לזכר חללי מינכן. בטיסה, בין שמיים וארץ, כששאל אותה יצחק פוקס, היו”ר דאז של הוועד האולימפי, אם תיאות להיכנס לפעילות בספורט, נרתעה. “עסקן זה מבחינתי מילת גנאי”, אמרה לו. “אם כן, קראי לעצמך פעילת ציבור”, הציע לה. "עם מסורת ההתנדבות במשפחתי הגלילית, לא יכולתי לסרב”, היא נזכרת.

לפני 23 שנה, לאחר שורה של פעילויות התנדבותיות, ניר־טור, בעלת תואר שני בלימודי מגדר, הקימה את היחידה לקידום ספורט נשים במינהל הספורט ועמדה בראשה עד יציאתה לגמלאות. מבין השרים וסגני השרים שעמם פעלה, היא מצל”שת במיוחד את השרה לשעבר לימור לבנת כ”מי שעשתה את המהפך הגדול בתחום שלנו”.

"מאז שלקחתי את העניין לידיים, הוכפל מספר הספורטאיות הפעילות”, היא מתגאה. מתי זה יתורגם למדליות? - "לוקח זמן להגיע למדליות ובשביל זה צריך לשנות את התרבות הישראלית מבחינת ההתייחסות לספורט ולאמץ תוכנית לאומית להנהגת אורח חיים בריא, שהובלתי אותה. אם כי השרה מירי רגב לא חושבת שזה נחוץ”.

את מקפידה על אורח חיים בריא?

“כל הזמן. עושה הליכות, פעילה בחדר כושר, שוחה, בעיקר בים, אם כי בגלל המדוזות חזרתי לבריכה, מתעמלת ומשתדלת לשמור על תזונה בריאה. בוודאי מחנכת לכך את ילדי ואת נכדי”.

תבואי לצפות בתחרויות המכבייה?

“כמה שיותר, אם כי הפעם כצופה מהיציע, לא כספורטאית מתחרה, גם לא כאחת מהמארגנים. כעת אבוא ליהנות מהיציע מהמפגש עם הספורטאים היהודים מחו”ל”.

האם ספורטאים אלה מקדמים את הספורט בארץ כפי שטל ברודי קידם את הכדורסל הישראלי עם בואו למכבייה?

"טל ברודי היה אחד ויחיד. צריכים עוד כאלה".