האולימפיאדה בטוקיו נחשבת למוצלחת ביותר בהיסטוריה של הספורט הישראלי, עם ארבע מדליות שהשיגו ספורטאי ישראל, בהן שתי מדליות זהב בהתעמלות: ארטיום דולגופיאט בהתעמלות מכשירים ולינוי אשרם בהתעמלות אמנותית.
עד למשחקים האולימפיים הללו הייתה תשומת הלב של הקהל הישראלי נתונה לענפי השיט והג'ודו, שני התחומים שבהם השיגה ישראל מדליות אולימפיות בעבר. אבל כעת אין ספק שהמנצח הגדול של המשחקים האולימפיים הוא ענף ההתעמלות, על ההישגים מעוררי הגאווה שלו.
לא הייתה מודעות
"זהו יום חג לענף", אומרת יו"ר איגוד ההתעמלות כנרת צדף. "ההישגים של לינוי וארטיום הם תוצר של עבודה קשה במשך הרבה שנים. שניהם הוכיחו את החשיבות של הענף. שתי מדליות זהב הן בגדר חלום שמתגשם, ומבחינתנו השמיים הם הגבול".
צדף מציינת כי הזינוק המשמעותי בתחום התרחש עם איחוד שתי אגודות ההתעמלות החזקות והמובילות בישראל – "הפועל" ו"מכבי" לפני שלוש שנים. "במקום לאכול זו את זו, לריב על תקציבים ולשים רגליים זו בגלגלים של זו, שתי האגודות לחצו יד ויצאו לדרך משותפת. האיחוד הזה והפיכתן למקשה אחת הם שהזניקו את הענף הזה לגבהים", היא אומרת.
הניצנים של ענף ההתעמלות בישראל נראו ב־1958, כשהספורטאית ראלי בן יהודה הייתה לזוכה הראשונה בתואר אלופת ישראל בהתעמלות מכשירים, והייתה הראשונה לייצג את המדינה בענף זה באולימפיאדת רומא בשנת 1960. להתעמלות האמנותית נדרשו עוד כמה שנים, וגם אז המצב לא היה מזהיר: באליפות העולם בהולנד ב־1973, הנציגות הישראליות ראובית הלפרין ובתי מסניקוב הגיעו למקומות ה־54 ו־56 בהתאמה.
"לאחר אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 החליטו רשות הספורט, התאחדות הספורט והוועד האולימפי כי לא מספיק שישראל תתחרה במשחקים האולימפיים. היא צריכה לשאוף למדליות ובכך להראות כי מקומה לצד יתר העמים", מספרת שולמית גולדשטיין, נציגת ישראל באולימפיאדת סיאול (1988) בהתעמלות אמנותית, אלופת ישראל (שלוש פעמים) ושופטת בינלאומית מטעם ישראל בהתעמלות אמנותית באולימפיאדת אטלנטה (1996).
"בצעד נדיר של שיתוף פעולה, רשויות הספורט בישראל שרגילות לריב זו עם זו, החליטו להקים זרוע מקצועית לוועד האולימפי – היחידה לספורט הישגי. שנתיים לפני אולימפיאדת סיאול, הגיע לארץ תומאס למפרט, ספורטאי יהודי שייצג את פולין במשחקים האולימפיים והקים את היחידה לספורט הישגי בגרמניה. הוא ניתח את מצב הספורט בישראל והגדיר את מקצועות הים ומקצועות הקרב רב ככאלה שיש בהם יתרונות יחסיים לישראל ובהם צריך להשקיע. ובאמת, מאז כל המדליות האולימפיות של ישראל הגיעו משיט, מקיאקים או מג'ודו".
לאחר שלמפרט נתן את המלצותיו, הוקמה ועדה מטעם הזרוע המקצועית לוועד האולימפי, שדנה בהקצאת תקציב לענפי הספורט השונים, והיא החליטה לטפח את ענף ההתעמלות. "ההתפתחות בענף לא באה ביום אחד", אומרת גולדשטיין. "המתחרים התחילו להגיע להישגים מרשימים באליפויות עולם וכעת הגענו לשיא באולימפיאדה הנוכחית".
בשנות ה־2000 תשומת הלב של הוועד האולימפי נשאה פרי: ב־2009 הספורטאי אלכס שטילוב זכה במדליית ארד באליפות אירופה להתעמלות מכשירים והיה למתעמל הישראלי הראשון שעלה על הפודיום באליפות בינלאומית חשובה. שנה קודם לכן, נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית סיימה את אולימפיאדת בייג'ינג במקום השישי בתרגיל קבוצתי ושתיים מהמתעמלות אירה ריסנזון (מקום תשיעי) ונטע ריבקין (מקום 14) סומנו כהבטחות לעתיד. ריבקין זכתה ב־2011 במדליית ארד ראשונה באליפות העולם שנערכה בצרפת.
"ברגע שנטע הביאה את המדליה הראשונה באירופה, החלו במדינה להאמין עוד יותר בענף ולהפנות אליו יותר תקציבים", אומרת ילנה רינון, בעבר אלופת ברית המועצות בהתעמלות אמנותית ולשעבר מנהלת אגודת "מכבי תל אביב" להתעמלות אמנותית. "כשהגעתי מברית המועצות לישראל לפני 30 שנה, אנשים לא ידעו מה זו התעמלות אמנותית. ענפי הספורט העיקריים שמשכו את תשומת הלב היו כדורגל וכדורסל. הוזמנתי לארץ למספר הופעות כדי להציג לישראלים את הספורט הזה לעומק והחלטתי להישאר פה ולהתחיל את הדרך מתוך מטרה להנחיל את הידע שלי כמתאמנת ובהמשך כמאמנת".
ואכן, חלק גדול מהקרדיט על ההישגים האדירים שאליהם הגיעה ישראל בתחום יש לזקוף לטובת המאמנים והמאמנות המקצועיים, שהביאו סטנדרטים חדשים לענף ופועלים על פי התקנים הבינלאומיים. "הוועד האולימפי מאפשר לספורטאים וספורטאיות אולימפיים שפרשו לעסוק באימונים אחרי הפרישה", אומרת גולדשטיין. "גם זה מסייע בקידום התחום".
ליה פולונסקי, מאמנת התעמלות אמנותית ובעלת חוג להתעמלות אמנותית במרכז תל אביב, מספרת: "עד לפני כעשור לא הייתה מודעות לענף ואילו כיום מתייחסים אליו ברצינות רבה ונותנים למתעמלים את התמיכה שהם צריכים. לא רק מאמנים מקצועיים יותר, פיזיותרפיסטים ושאר בעלי מקצוע בתחום הפיזי, אלא גם בתחום הרגשי. אם זה פסיכולוג שמלווה כל ספורטאי הישגי וגם השקעה בקשר אישי ודגש על תמיכת המשפחה".
"כל המתעמלות האמנותיות האולימפיות עובדות עם כוריאוגרפית ומורה לבלט שאינן מתחום ההתעמלות", אומר ג'קי וישניה, חבר כבוד של איגוד ההתעמלות האירופאי ואחראי על קשרי חוץ. "השילוב הזה, יחד עם הנתונים הפיזיולוגיים שהמאמנות מפתחות ושמות לב אליהם – מוביל לתוצאות".
כיום יש יותר מ־60 אגודות להתעמלות אמנותית בארץ ואלפי ילדות עושות את דרכן מדי שבוע לחוגים, חלקן ימשיכו הלאה לנבחרות מקצועיות ומי יודע, אולי אחת מהן תהיה לינוי אשרם הבאה. "מעבר להישגים הספורטיביים, הבנות מקבלות המון מהשתתפות בענף ההתעמלות", אומרת רינון. "התחום תורם רבות לבנות מבחינת שמירה על מבנה גוף נכון, מודעות לתזונה, וחיזוק הביטחון העצמי. מה עוד שזהו ספורט מאוד יפה, כשהבנות לבושות בבגדים מהממים, עם שיער אסוף וזוהר".
אך בעוד ההתעמלות האמנותית זוכה לעדנה, בהתעמלות המכשירים יש מקום לשיפור, אם הוועד האולימפי הישראלי מעוניין להפוך את המדינה למובילה בתחום. "בהתעמלות מכשירים יש חמש אגודות לבנים ועשר אגודות לבנות, לעומת יותר מ־60 אגודות בהתעמלות האמנותית. אלו הבדלים אדירים", אומר וישניה.
בעוד שבעולם התעמלות אמנותית והתעמלות מכשירים הן שני תחומים שונים, בארץ יש להן לא מעט נקודות השקה. "שני הענפים הללו מאוד צמודים וגם ההתפתחות שלהם הייתה משותפת", אומרת גולדשטיין. "המתאמנים הולכים לאותן תחרויות, יש להם אותם גיבושים. הגרעין חזק. אומנם ענף התעמלות המכשירים מוציא פחות הישגים מהתעמלות אמנותית, אבל האולימפיאדה הזו ומדליית הזהב של ארטיום הן ההוכחה שאנחנו בדרך הנכונה".
"נדרשת תשתית נכונה יותר כדי לפתח את התחום", אומר וישניה. "המדינה תומכת. ברגע שהבינו שיש סיכוי למדליה אולימפית, הושקעו המון משאבים. הנה, לפני שנה וחצי הושקעו מיליוני שקלים בהקמת אוהל מיוחד בווינגייט שנועד להכנת המתעמלות האמנותיות לאולימפיאדה ושופץ אולם התעמלות המכשירים. ההשקעה הזו מאוד קריטית להמשך. וזה נעשה הודות לאיגוד ההתעמלות ולוועד האולימפי. כבר עכשיו יש דור חדש שמסומן כהבטחה בענף ההתעמלות ואני בטוח שלאור ההצלחה של ארטיום ושל לינוי, יותר בנים ובנות ירצו לעסוק בענף הזה, מה שמגדיל את הסיכויים להישגים עתידיים. הביקוש הזה יאפשר לענף ההתעמלות להמשיך להיאבק על מדליות ולהיות בצמרת עוד שנים רבות".
גולדשטיין מוסיפה ואומרת שעדיין המלאכה לא הושלמה ויש עוד מקום לשיפור: "צריך לתת למאמנים ולמאמנות שיודעים מה לעשות לעבוד, לתת להם תקציב נכון. איגוד ההתעמלות עשה עבודה טובה ותמך בבנות ובבנים כמו שצריך. אסור לקלקל את הכישרונות האלה ולחסוך עליהם. לינוי וארטיום וגם ניקול זליקמן, שהשיגה תוצאה מדהימה במקום השביעי, הם ההוכחה שצריך להשקיע עוד יותר בטיפוח ופיתוח הענף".
הישג בלתי רגיל
ואי אפשר לדבר על ההישגים בענף ההתעמלות בלי להזכיר את רוח הלחימה והנחישות של הספורטאים עצמם והרצון שלהם להצטיין. "מה שמיוחד בלינוי זה שהיא ווינרית", אומרת גולדשטיין. "זה משהו אחד להצטיין באימונים ומשהו אחר להביא את הווינריות גם לתחרות. זו תכונה שאין לכל ספורטאי, ומעלה שכל ספורטאית הייתה רוצה שתהיה לה. לינוי היא לוחמת והשילוב עם הצוות המדהים שעוטף אותה הוביל למדליה".
בענף שנשלט על ידי מזרח־אירופאיות, בארץ ובעולם, אשרם נולדה להורים ממוצא יווני ותימני והייתה לאישה הראשונה שאינה ממוצא רוסי שזוכה במדליית זהב בהתעמלות אמנותית (מלבד באולימפיאדת לוס אנג'לס ב־1984, אז הרוסים לא השתתפו בתחרות).
"זה פשוט הישג בלתי רגיל לשבור את ההגמוניה הרוסית", מצהיר וישניה. "בכל התחרויות ברחבי העולם, גם בנבחרות אירופאיות ואמריקאיות, למתאמנות הצמרת יש שמות רוסיים. עד היום בכל העולם היה ידוע שענף ההתעמלות מפותח בעיקר אצל יוצאי רוסיה או אוקראינה, כי יש להם רמה אחרת וזה מושרש אצלם בחינוך מגיל מאוד צעיר, אבל לאט־לאט החינוך הזה מגיע גם לדור הצעיר שלנו".
"כילידת הארץ ממוצא רוסי, כשהתחלתי להתאמן היה רוב של יוצאי ברית המועצות בענף, אבל היום זה ממש לא ככה", אומרת פולונסקי. "כיום אפשר להעריך כי רק מחצית מהמתאמנים ומהמתאמנות הם ממוצא רוסי. יש משהו בפיזיולוגיה של הגוף אצל יוצאות ברית המועצות שהופך אותן למתאימות לככב בתחום, הן גם גמישות מאוד. ללינוי יש דברים אחרים, היא מאוד אתלטית וזריזה למשל. את התרגילים שלה היא עשתה ברמת קושי מאוד גבוהה, מה שסייע לה להעפיל למקום הראשון".