זה היה בתחילת שנות האלפיים. טיול באיסטנבול הצית אצלי רעיון ללכת למשחק כדורגל, דרבי עירוני, בין בשיקטאש לגלאטסראיי. בגלל ענייני תקציב, קניתי לי ולאשתי את הכרטיסים הזולים, שיועדו ליציע של המארחת, בשיקטאש. כבר היינו במשחקים טעונים, מה כבר יכול להיות? גם מאות השוטרים בחוץ, עם מגנים מוכנים ואלות שלופות, לא הדליקו את הנורות האדומות.

חשבנו שזה כנראה אמצעי בטיחות כדי להרתיע את האוהדים הפנאטיים. התיישבנו ביציע ליד בחור שנראה נורמלי לחלוטין, לבוש חולצה מכופתרת ומעליה חולצה של הקבוצה. אלא שחמש דקות לפני תחילת המשחק, החבר'ה מסביבנו עלו על הכיסאות ונכנסו לעמדת היכון. עלינו גם, בכל זאת, באנו לראות.

עם הישמע שריקת הפתיחה, נפתחו שערי הגיהינום. הבחור הנורמלי התגלה כחוליגן המרכזי ביציע. מתברר שמכל המושבים האצטדיון בחרנו לשבת דווקא במרכז האולטראס המקומיים, ובמרחק 20 מטר מהיציע של אוהדי הקבוצה האורחת. מטבעות התעופפו מיציע ליציע, כמו גם בקבוקים מלאים. כל שנייה נפל לידנו אוהד כשראשו שותת דם סמיך. כשגילו ששנינו ישראלים, התחילו לצעוק לעברנו "הייל היטלר" בעיניים יורקות אש. אלה היו השעתיים המפחידות בחיי.

יצאנו מהמגרש במהירות ובלי להסתכל לאחור. רק אחרי שנרגענו, התברר שזה עוד היה הדרבי הרגוע של העיר. חכו שגלאטסראיי, נציגת החלק האירופי של איסטנבול, פוגשת את פנרבחצ'ה, מהחלק האסייתי. אומנם הדרבי התל-אביבי האחרון היה סוער, כאשר שחקן מכבי תל אביב ערן זהבי הותקף על ידי אוהד הפועל תל אביב, הדרבי פוצץ, ולמחרת אף התחוללה קטטה בין קבוצות האוהדים מחוץ לבית המשפט. אלא שכמעט בכל נקודה בעולם מדובר באירוע טעון ואלים.

הדרבי בין בשיקטאש לגלאטסראיי ב-2013. צילום: רויטרס

"בורחים מהמציאות"

משחקי דרבי החליפו במהלך השנים את מלחמות השבטים. קרבות על טריטוריה, שליטה, אגו, מעמדות, דת. אין כמעט נושא שלא נכנס פנימה. בואו נלך, למשל, לשכנתנו מצרים. הדרבי של קהיר בין זמאלק ואל-אהלי נחשב במשך שנים לעימות העירוני מהאלימים בעולם. אל-אהלי נוסדה ב-1907 ונחשבה לקבוצה של פשוטי העם. היא מאופיינת על ידי הצבע האדום, המסמל את הדגל המצרי בתקופה הטרום-קולוניאליסטית.

זמאלק היא קבוצת מעמד הביניים ומעלה, המייצגת את השלטון מאז הייתה חביבתו של המלך פארוק. כשכתב בריטי ביקש מאחד האוהדים לתאר את העימות, הוסבר לו: "אלה שתי המפלגות הגדולות במצרים. זה בעצם יותר מפוליטיקה, זו בריחה מהמציאות. אוהד אל-אהלי גר בדירת חדר עם אשתו, חמותו וחמשת ילדיהם. הוא משתכר שכר מינימום, וחייו מחורבנים. הדבר היחיד שיש לו אלה השעתיים ביום שישי שהוא הולך למשחק, ובגלל זה חובה על הקבוצה לנצח כדי לשמח אותו".

איימן יוניס, היום פרשן כדורגל בטלוויזיה המצרית ופעם כוכבה של זמאלק, סיפר שכשהוא נוסע לאצטדיון של אל-אהלי, הוא מגיע בלי הרכב הפרטי משום שאוהדיה שוברים הכל. "בתקופה ששיחקתי, ב-1990 , מצאתי יום אחד את הרכב הפוך ועליו חתימה של אוהדי אל-אהלי", סיפר, "בפעם אחרת הם תקפו את הבית שלי. צלצלתי למשטרה ואמרתי שיש ברחוב 5,000 אוהדים, והם מקללים וזורקים דברים". היריבות בין האוהדים הגיעה גם למשחקי נוער, ואפילו זלגה לענפי ספורט אחרים. ב-2007 , אחרי שזמאלק ניצחה את יריבתה על חודה של נקודה במשחק כדורסל, החלו אוהדי אל-אהלי לזרוק בקבוקי מולוטוב לעבר יריביהם. אחד מאוהדי זמאלק נכווה קשות.

איבד את הקסם

לשנאה המתבטאת במגרש הכדורגל יש לפעמים גם שורשים דתיים. בדרבי של גלזגו שבסקוטלנד, למשל, הנקרא "אולד פירם", מדובר בקרב חזיתי בין העולם הקתולי לאחיו הפרוטסטנטי. קבוצת הכדורגל סלטיק, מגלזגו, הוקמה ב-1888 כביתם של המוני מהגרים שהגיעו מאירלנד, רובם קתוליים. גם כיום יותר מ-70% מאוהדי הקבוצה משתייכים לזרם הזה בנצרות. מנגד, היריבה העירונית, ריינג'רס, היא פרוטסטנטית מובהקת.

עד 1989 היא לא חלמה אפילו להחתים בשורותיה שחקן קתולי, אבל הלחץ מסביב עשה את שלו, ומו ג'ונסטון היה הראשון ששבר את הכלים. רק שזה הרבה מעבר לעוד שחקן. יש פה גם חדירה אגרסיבית של פוליטיקה. בעוד ריינג'רס מזוהה עם בית המלוכה הבריטי, חלק מאוהדי סלטיק לא מסתיר את אהדתו לפעולות המחתרת האירית. השלטונות הסקוטיים וראשי הקבוצות הבינו שהם חייבים לעשות מעשה כדי לעצור את הפלגנות מאחר שזה הגיע לקטטות המוניות ואפילו למקרי רצח.

בין ינואר 2004 לחודש יוני 2005 התברר ש-33% ממקרי הפשע הנוגעים לדת בסקוטלנד קשורים איכשהו לכדורגל. לכן הוחלט להחמיר בעונשים של אוהדים, ממתן קנסות גבוהים עד למאסר של חמש שנים. הנהלת ריינג'רס יצאה בקמפיין "גאווה על פני דעות קדומות", ואף הפיצה בין אוהדיה את "המדריך הכחול", ובו פירטה מאילו שירים להימנע ואילו כרזות אסור להכניס לאצטדיון. זה לא בדיוק עזר.

גלזגו היא עיר קשוחה ומפולגת. לפני שנתיים אמרה רוזאנה קנינגהאם, היועצת המשפטית לענייני שמירת הקהילה, ל-CNN : "יש לנו בעיית פלגנות בסקוטלנד המופיעה בגדול במשחקי הכדורגל. זה הגיע לרמת מתח שלא היינו עדים לה לפני כן. החלטנו לטפל בבעיה דרך חקיקה". בסלטיק משחקים היום שני ישראלים, ניר ביטון ובירם כיאל, אבל הם לא נתקלים בשחקני קבוצת ריינג'רס, שבשנתיים האחרונות משחקת בליגה יותר נמוכה, לאחר שנקלעה לבעיות ניהול חמורות. אין ספק שבלי העימות הטעון, הכדורגל הסקוטי איבד את רוב קסמו.

לראות לפני המוות

כמו "אולד פירם", גם הסופר קלאסיקו הוא אירוע שמצוין ביומנם של לא מעט חובבי כדורגל. בקרב רבים צירוף המילים "סופר קלאסיקו" מוביל מיד לעימות המפורסם בין ריאל מדריד לברצלונה, אבל זה לא נכון. המשחק המדובר הוא הדרבי של בואנוס איירס בין ריבר פלייט לבוקה ג'וניורס, שאותו הכתיר העיתון הבריטי "האובזרבר" כאחד מ-50 אירועי הספורט שצריכים לראות לפני המוות, והוא גורם ל"אולד פירם", הסקוטי, להיראות כמו אירוע בבית ספר יסודי.

הדרבי של זמאלק ואל-אהלי. צילום: רויטרס

מדובר בשתי קבוצות שהוקמו בתחילת המאה ה-20. בוקה הייתה קבוצת אנשי הצווארון הכחול, כשחלק גדול מאוהדיה מורכב ממהגרים מאיטליה, ואילו ריבר התחככה עם המעמד העליון והדביקו לחבריה את הכינוי "המיליונרים". במשך שנים שחקן שגדל באחד המועדונים לא חלם לשחק במועדון השני.

דייגו ארמנדו מראדונה, הנחשב לאחד הגדולים בכל הזמנים, זוהה עם בוקה והצהיר שאין סיכוי שיראו אותו במונומנטל, ביתה של ריבר. העימותים בין שני המועדונים תמיד היו חמים ואלימים. במאי 2013 המשחק נעצר לרבע שעה כשאוהדי בוקה התחילו להשתולל. המשטרה נאלצה להשתמש בסילוני מים כדי להרגיעם.

שנה לפני כן, לא רחוק מהמונומנטל, נדקר אוהד של בוקה, כנראה על ידי אחת מכנופיות החוליגנים של ריבר. אבל הטרגדיה הגדולה התרחשה בחו־ דש יוני 1968 במונומנטל. יציע התמוטט, ו-71 אוהדים מצאו את מותם. אפילו האירוע הדרמטי לא עזר בקירוב הלבבות. להפך, החום רק עלה.

יום החג לחוליגנים

הדרבי הכי מאיים נערך דווקא בלונדון, אבל לא המתוירת, זו שכוללת מועדונים מצוחצחים כמו ארסנל וטוטנהאם, אלא דווקא במזרח העיר המעושן. בערך חמישה ק"מ מפרידים בין מעוזי האוהדים של ווסטהאם ומילוול, היום קבוצות די שוליות בכדורגל הבריטי, בוודאי מילוול שמשחקת בליגה השנייה. אבל כששני מחנות האוהדים נפגשים, אפשר לצפות לדם.

שורשי המאבק נמצאים גם הם בהיסטוריה, אי שם בתחילת המאה הקודמת. מדובר בשתי קבוצות קלאסיות של מעמד הפועלים, בוני ספינות ועובדי תעשיית הברזל. עד היום אלה האזורים הקשוחים של העיר שהצמיחו חבורות מוכרות של חוליגנים, שמוכנות להתעמת זו עם זו עד הסוף המר. חלק מהקרבות מתועד בספרים ובסרטים, ובהם "בלי חוקים", בכיכוב השחקן אלייג'ה ווד.

בשנים האחרונות יש מעט מפגשים בין השתיים משום שווסטהאם משחקת בליגה הראשונה, ואילו מילוול כאמור בשנייה, אבל באוגוסט 2009 נערך מפגש ביניהן במסגרת הגביע, יום חגם של החוליגנים. המשטרה דירגה את המשחק כאירוע בעל סיכון גבוה ושלחה 1,000 שוטרים לאזור מגרשה הביתי של ווסטהאם.

לא רק אצלנו. זהבי מתעמת עם אוהד. צילום: עדי אבישי

בחדרי הצ'אטים של האוהדים הופיעו הודעות בסגנון "תביאו אלות, אל תביאו ילדים". זה היה משחק מטורף. אוהדי ווסטהאם פרצו למגרש, 20 אוהדים נפצעו, אחד נדקר. זה נראה כמו שדה קרב. למחרת כתב אוהד מילוול: "אם מי שנדקר הוא משלנו, נקווה שיחלים במהרה, ואם זה אוהד ווסטהאם, תנו לו למות". למשחקים האלו מצטרפים עוד שלל משחקי דרבי טעונים ואלימים, כמו הדרבי של אתונה בין אולימפיאקוס לפנתינייקוס, שנקרא "אם כל המלחמות"; או המפגש הבריוני בין אוהדי לאציו לאלה של רומא במשחק של בירת איטליה. בסופו של דבר, החוליגנים התל-אביבים לגמרי לא לבד. ואם בכדורגל אנחנו לא מצמצמים פערים לעומת העילית האירופית, אז כאן, בעזרת אגרופים שלופים, אנחנו בהחלט בדרך הנכונה.