חלום אמריקאי: 100 שנה להולדתו של ג'ו דימאג'יו

סתיו 1954. ניו יורק. מלון וולדורף אסטוריה. את הגבר בן ה-40 שממתין בלובי כולם מכירים, כל אמריקה מעריצה אותו, אז בלית ברירה, הוא מדביק על סנטרו זקן מזויף ועושה את עצמו קורא בעיתון "ניו יורק טיימס". הגבר ממתין לאישה. לא סתם אישה, האישה הנחשקת ביותר עלי אדמות. הכוכבת שכל גבר עורג לגופה וכל אישה מקנאה בה עד כלות. עד לא מזמן, כמה שבועות ספורים לפני כן, היא הייתה אשתו. אבל הוא פגע בה, חיבל בקשר וגרם לה לשלוח אליו מסמכי גירושין. עכשיו הוא עומד שם ומחכה, עד בוש. 

לאישה קראו מרילין מונרו. ושמו של הגבר הוא ג'ו דימאג'יו, כוכב הבייסבול הגדול, עטור התהילה, של הניו יורק יאנקיז, שפרש רק שלוש שנים קודם לכן ממשחק פעיל. דימאג'יו התחרט ודאי על התקפי הקנאה האובססיביים שלו שלוו גם בפרצי אלימות, אך זה היה כבר מאוחר מדי. גם חברו הטוב פרנקי, הלא הוא פרנק סינטרה, שהצמיד עבורו האזנה לטלפון של מונרו, לא יצליח לעזור לו להשיב אותה לחיקו. לילה אחד, בלוס אנג'לס, הם ייסעו לדירה בה הייתה אמורה מונרו להימצא עם המאהב התורן שלה. אבל פרנקי וג'ו יפרצו לדירה הלא נכונה ויסתבכו עם רשויות החוק. דימאג'יו, שלא יתחתן פעם נוספת, יהפוך בסופו של דבר לידיד הנפש של מונרו, האיש שרק עליו תוכל לסמוך. עד יום מותו, ב-1999, דאג לשלוח זרי פרחים, כמה פעמים בשבוע, לאחוזת הקבר שלה. 

סיפורו של ג'ו דימאג'יו הוא סיפורו של החלום האמריקאי. ילד ממשפחה ענייה שהגיע לפסגות הגבוהות ביותר והפך לגיבורם של מיליוני ילדים ומבוגרים. אבל לא כל גבר שתקן הוא אכן שלו ובטוח בעצמו, ולא כל רווק מבוקש מסוגל, או רוצה, לנהל משפחה. 

מס' 5 האלמותי של היאנקיז נולד השבוע לפני 100 שנה דווקא בקליפורניה, בעיר מרטינז, השמיני מתוך תשעת ילדיהם של ג'וזפה ורוזלי דימאג'יו שהגיעו לשם מהאי סיציליה. בגיל שנה עברה המשפחה הענפה לסן פרנסיסקו. האב עסק בדיג, אבל ג'ו שנא את הריח של הדגים. גם בית הספר לא היה בדיוק משאת נפשו והוא נהג לחמוק ממנו כדי לשחק. 

אלה היו שנות ה-20 העליזות, רגעים לפני שהשפל הכלכלי של סוף העשור יכה באמריקה בכלל ובמשפחתו בכלל. כדי להתפרנס, מכר ג'וזפה הצעיר עיתונים ברחוב והרוויח דולר וחצי ליום, אחר כך עבד במפעל לייצור בקבוקי מיץ תפוזים ומאחר שהיה בעל גוף בריא היה גם סבל בנמל. משחקי הכדור האמריקאיים שדבק בהם במגרשי חניה, הריצות הממושכות שרץ עוד בילדותו בשדות, סייעו לו בגיל 18 להתקבל לקבוצת הבייסבול סן פרנסיסקו סילס. מי שהמליץ עליו היה אחיו וינס. 

מרילין מונרו. צילום: רויטרס

בייסבול הוא המשחק האמריקאי הלאומי. יותר מפוטבול. אפילו יותר מכדורסל. הספורט המשפחתי האולטימטיבי. לגברים ולנשים, לסבים ולנכדים. כל אבא שמכבד את עצמו, או אוהב את בנו, משחק איתו בחצר או בפארק. כל ילד שמעריץ את אביו רוצה להיות כוכב בייסבול וקונה לעצמו כובע מצחיה תואם. אבל אבא של ג'ו היה איטלקי, רצה שבנו יהיה דייג ואמר לו בכעס טבול במרירות: "בייסבול לא נותן כלום חוץ מנעליים הרוסות". 

האב כמובן טעה. בגיל 22 כבר הרוויח הסבל לשעבר 8,000 דולר בקבוצה שבה יזכה לתהילה: הניו יורק יאנקיז, בצד השני של אמריקה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שיהפוך אף הוא, איך לא, למעריץ של דימאג'יו. משחקו הראשון בניו יורק התקיים ב-3 במאי 1936. כבר בעונת הבכורה שלו זכה באליפות ונבחר להשתתף במשחק האול-סטאר של כוכבי הליגה. היאנקיז יזכו באליפות גם בשלוש השנים הבאות, שכרו של דימאג'יו יאמיר עד ל-100 אלף דולר לעונה, ואף שאיים לעזוב בשל מחלוקות כספיות, בסופו של דבר נשאר בניו יורק עד תום הקריירה שלו ב-1951.

דימאג'יו היה הכוכב האולטימטיבי: ביישן ותמים וגם חסר ביטחון. הוא חמק ממעריצים, ישב לבד בברים והתבודד עם חוברות סופרמן בבתי מלון. כשיצא לדייט, ביקש מחבריו ללוות אותו. את אשתו הראשונה, השחקנית דורותי ארנולד, נשא בגיל 25, אך היו אלה נישואין אומללים, שנמשכו ארבע שנים בלבד והותירו גם ילד אומלל במיוחד, בנו יחידו, ג'ו ג'וניור. באותה שנה, 1943, גם התגייס לצבא האמריקאי, אבל העביר את זמנו בבתי חולים בשל מחלת האולקוס ממנה סבל קשות. 

יעברו עוד מספר שנים עד שמרילין מונרו תפציע בחייו. ובינתיים, הוא עשה הרבה כסף. אבל אנחנו נשוב קצת לאחור, לקיץ של 1941, שכונה "הקיץ הטוב האחרון", משום שהיה הקיץ המתוק לפני טראומת פרל הרבור והמלחמה הגדולה שארה"ב נגררה אליה. הקיץ הזה היה הקיץ של דימאג'יו, שקבע בין 14 במאי ל-17 ביולי שיא מדהים של 56 משחקים שבהם הצליח לחבוט לפחות פעם אחת, ממרחק של 18 מטר, בכדור שטס אליו במהירות של 100 מייל בשעה, ובלשון כתבי הספורט "רצף החבטות הארוך בהיסטוריה", עד עצם היום הזה. תגובתו הלקונית של דימאג'יו באותו יום חם בחודש יולי בו הרצף נעצר: "נו, אני שמח שזה נגמר".  

בדצמבר 1951, כשהוא בן 37, שבע אליפויות (לא פחות מתשע) ותארים (13 פעמים האול-סטאר של הליגה), פרש. "פשוט אין לי את זה יותר", אמר ביובש. אבל הייתה לו נורמה ג'ין מורטנסון, היא מרילין מונרו, שפגש, תאמינו או לא,  בבליינד דייט. הוא היה בסוף הקריירה, היא הייתה הכוכבת העולה, בת 28 נישאה לו, מבוגר ממנה ב-12 שנה, דמות אב, אבל גם איטלקי, שוביניסט, לא ממש מנוסה ולא כל כך כשיר למערכות זוגיות. הוא קינא לה ויצא מדעתו כשראה את המיניות שלה מתפרצת בסרטים, כשכל מה שרצה ממנה, אשתו החוקית, שתפסיק לגלם את דמות הבלונדינית הטיפשה ותכין לו קנלוני או לזניה לארוחת הערב. 

כשמונרו ניסתה לפתח את עצמה בשיעורי משחק או קורסים על תורת הנפש, הפנסיונר המתוסכל מהבייסבול המתין לה בבית. חוסר התקשורת גרר אי הבנות, החיכוכים הובילו למריבות והאלימות הרסה הכל. יום אחד דימאג'יו איבד את עשתונותיו וגרר את מונרו בשערותיה, הכאיב לה, שבר את לבה וגרם לה לעזוב אותו אחרי תשעה חודשים עצובים ועגומים. 

אבל הוא לא שכח אותה. ובימים הקשים של תחילת שנות ה-60 הוא היה הדמות המרגיעה והשפויה בחייה שהלכו והתמוטטו להם עד הלילה הנורא ההוא, באוגוסט 1962, שבו נמצאה מתה. דימאג'יו המרוסק, שרצה בתמימותו להציע לה להתחתן בשנית, שרד הרבה אחריה ונפטר מסרטן עם תום המאה ה-20, המאה שהייתה גם שלו. על ערש דווי, בגיל 85, אמר את המילים האחרונות הללו: "סוף סוף אפגוש את מרילין".