עוד רגע אנחנו ב-2015, שזה – לידיעתכם – כבר ממש העתיד. ובעתיד הזה קל מאוד לעקוב אחרי ספורט גם בלי להיות מושפע מ"התקשורת". לא רק בטלוויזיה אפשר לראות תקצירים. דעות יש לא רק בעיתון. הסברים על מערכים, מהלכים ותרגילים זמינים לך בכל רגע. ולא צריך לקנות ספרים של עיתונאים או אוטוביוגרפיות מעושות של כדורגלנים כדי לדעת הכל על ההיסטוריה. הכל זמין באינטרנט באלף ואחד מקומות שונים שאינם "התקשורת". החל מיוטיוב ו-ויקיפדיה ועד בלוגים של אנשים שאינם פחות מוכשרים וידענים מהפרשנים המפורסמים.
לכן גם התקשורת הרבה פחות מעצבת את דעת הקהל כיום. נכון שרובינו עדיין נאלצים לצרוך את מרבית הספורט שלנו דרך הערוצים המקובלים האלה, המיושנים, ועל הדרך לשמוע ולקרוא את הדעות והכותרות של הגופים מוטי האינטרסים הכלכליים. אבל קודם כל – היום קל יותר לדעת איזה ערוץ נמצא בבעלות מי, ומה המשמעות של זה על איך שהוא מסקר קבוצה כזו או אחרת. ושנית, כמו שנכתב בפסקה הקודמת, אפשר לחמוק מזה. בקלות.
 

לשמחתי הרבה, חמקתי מזה השבוע כשקובי ברייאנט עבר את מייקל ג'ורדן בסך הנקודות שקלע בקריירה. אמנם הצצתי פה ושם כדי לראות "מה עושים מזה", ואכן ראיתי מה שידעתי ש"יעשו מזה" – הזדמנות להשוות בין קובי לבין ג'ורדן. אבל את המשחק בו זה קרה לא ראיתי. כי זה קרה מול מינסוטה – ולייקרס מול מינסוטה זה אולי המפגש היחיד ב-NBA בין קבוצות מערביות שאסור לראות כי זה בזבוז זמן חיים נוראי. את המשחק לפני כן של לייקרס, מול סן אנטוניו, בו קובי יכול היה כבר להשלים את ההישג אם היה קולע 31 נקודות אבל לא הצליח, כן ראיתי. כי לראות את סן אנטוניו זו ברכה. אבל במשחק בו זה בסופו של דבר קרה לא צפיתי. את הדיונים בערוצים והכותרות באתרים לא קראתי. ומבחינתי, הדיון הזה לא התקיים.
 
שזה דבר טוב, כי אין דיון. מי שמנסה ליצור דיון השוואתי אמיתי במטרה למצוא תשובה לשאלה מי טוב יותר, מייקל ג'ורדן או קובי ברייאנט, חוטא לכל מה שאמיתי, עובדתי, צודק ונכון בעולם הספורט בכלל וה-NBA בפרט. בין לבין, עם זאת, היה אירוע נקודתי אחד קטן שכן הצליח טיפה לגרור אותי לדיון הזה – הפייסבוק. המקום הזה בו קשה לחמוק מראשים כרותים בסוריה? אז ביום שזה קרה חבר כתב לי על הקיר שהוא מוטרד כי אני עוד לא טינפתי את קובי. וראיתי בזה הזדמנות להגיד בעצם את מה שבאמת צריך להגיד על הסיפור הזה: שאין כאן סיפור.
 
כי מה יש לטנף? ברור שאם זה לא היה ג'ורדן שהוא עובר כאן היו עושים מזה פחות סיפור, כי בכל זאת לא נשבר שום שיא. הוא עלה מהמקום הרביעי לשלישי, ועשה את זה ביותר משחקים ועם יותר החטאות מכל אחד אחר שאי פעם הגיע לגבהים האלה. אז בפני עצמו זה לא סיפור בכלל. רק בגלל שזה ג'ורדן יש כאן פיקנטריה נוספת. עוצרים את המשחק, מוחאים כפיים, חיבוקים מרגשים וכו'. שזה די מגוחך.
 
אבל כל זה לא קשור לקובי, קשור לכל המסביב. קובי הוא הסקורר הכי פורה ששיחק הכי הרבה משחקים בתקופת השלשות, ומקומו ברשימה הזו מוצדק ומאשרר כי מדובר באחד מ-10 השחקנים הגדולים בתולדות הליגה. לא פחות מזה, לא יותר מזה. והאמת, קשה לבקש יותר מזה. טופ 10 בהיסטוריה זה די מכובד הייתי אומר. בטח לשחקן עם MVP אחד שבשנתיים היחידות בהן היה מלך הסלים לא עבר אפילו סיבוב ראשון.
 
ומי שעדיין צריך טיפה שיכניסו לו שכל בעניין הזה, שיקרא כאן: http://fivethirtyeight.com/datalab/michael-jordan-kobe-bryant/
 
עוד מישהו שהוא אחד הגדולים אי פעם עבר השבוע נקודת ציון משמעותית בקריירה שלו – תיירי הנרי, שפרש מכדורגל בגיל 37, אחרי שבילה לא פחות מ-5 עונות ב-MLS. וכשראול משחק בארה"ב, דל פיירו וטרזגה בהודו, רונאלדו, ואן ניסטלרוי, שבצ'נקו, אינזאגי, קרספו, לארסון, אואן, ריבאלדו, קלוייברט ואחרים בני דורם כבר בגימלאות, הפרישה של הנרי מקרבת אותנו להיכחדות הסופית של דור החלוצים הענק הזה שהביא את הכדורגל האירופאי במיטבו אל הבתים שלנו, כולנו, כאן בישראל.
 
דור של חלוצים שנולדו בשנות השבעים, החלו לשחק בשנות התשעים, וכשאנחנו התחלנו לקבל כאן שידורים ישירים מליגת האלופות ולאחר מכן מעוד ועוד ליגות, היו שם כדי לכבוש שערים, את המסך שלנו, וגם חלק משמעותי מתרבות אהדת הכדורגל הישראלית.
 
זה לא נתון מדעי, אבל אני מרשה לעצמי לומר שבשיאו, הנרי היה הכדורגלן הזר הכי אהוב בישראל. העובדה שמדובר בשחקן ארסנל הגדול אי פעם (קבוצה אהודה מאוד בישראל) בטח עוזרת, גם העובדה שאח"כ קפץ לברצלונה וזכה איתה באליפות אירופה. אבל עם כל הכבוד לתארים ולשערים, הנרי הוא כאמור הרבה יותר מזה. הוא הנסיך (וסליחה מאלסנדרו) של דור שלם שגדל כאן על ליגת האלופות והליגה האנגלית. מבחינה אבולוציונית של המשחק ומבחינת אהדת הכדורגל בישראל, הנרי הכין אותנו לביאתם של מסי וכריסטיאנו רונאלדו.
 
וגם אם, בדומה לקובי מול מייקל, הוא בסופו של דבר נופל בהשוואה מול הענקים האלה, בשביל לא מעט ישראלים הוא הגדול אי פעם. ואפשר להבין את זה. כי, מה לעשות, לא הכל זה מספרים.