שתי דקות לאחר תחילת השיחה כבר הבנתי שלא אשמע מרון תלונות, כעס או מרמור. החיוך לא מש משפתיו והמילה הנפוצה ביותר אצלו הייתה "רגיל". המצב שלו רגיל, החיים רגילים, הכל רגיל. אבל לא בדיוק. רון הלוי, עוד מעט בן 22, הוא חותר קיאקים פראלימפי. בעיצומו של מבצע צוק איתן, לפני כמעט שנתיים, בעת ששירת בחטיבה 188 בשריון נפלה בקרבתו פצצת מרגמה שגרמה לקטיעת רגלו מהברך ומטה.
"סיימנו משימה בעזה, הספקנו לחצות את הגבול חזרה לארץ ואז שמענו פצמ"רים נופלים באזור", סיפר הלוי בראיון ל"מעריב־השבוע", "נגמ"שים באו לאסוף אותנו אבל אז פצמ"ר נפל ממש לא רחוק משם ואחד הקצינים צעק 'עופו מהר לנגמ"שים'. רק הסתובבתי, ונפל פצמ"ר לידי. עפתי לרצפה. בהתחלה היה צפצוף, לא שמעתי שום דבר, האדמה הרגישה חמה וראיתי אנשים רצים. זחלתי קצת וחשבתי 'מה קשור פינוי פצועים עכשיו, שייפול עוד פצמ"ר, שייגמר עכשיו וזהו'. אבל זה לא קרה. משכו אותי לאחד הנגמ"שים וטיפלו בי.
"בהתחלה היה לי דימום על הפנים ולא ממש הבנתי מה קורה. ראיתי שיש לי שבר פתוח ברגל, שנשארה תלויה על שני גידים. היה לי רסיס אחד בעין, אחד בצוואר ועוד כמה רסיסים שטחיים", הוא נזכר. בעודו שוכב באלונקה, החליט הלוי לבדוק כמה מאיבריו "עובדים". "הזזתי ידיים, רגליים וראיתי שרגל שמאל זזה. את רגל ימין לא ראיתי, כי שכבתי אבל כף הרגל לא זזה".
באירוע נפצעו 20 חיילים ונהרגו חמישה: סמ"ר שי קושניר, סרן לירן אדיר, סרן עמרי טל, רב סמל דניאל מרש וסמל ראשון נעם רוזנטל. הלוי פונה לבית חולים תל השומר, שם גם החל בתהליך השיקום שלו, שהיה מהיר בצורה מעוררת התפעלות.
"כמו בסרטים, האלונקה פתחה את הדלתות בבית החולים", הוא משחזר, "הכל היה מואר ומסנוור. הכניסו אותי לחדר ניתוח והגיעה חיילת עם טלפון, אמרה שזה מחייג לאמא שלי". רון הספיק להגיד לאמו שהכל בסדר לפני שחטפו ממנו את המכשיר והחל הניתוח שבסיומו יישאר קטוע רגל.
"קמתי בבוקר בלי רגל", נזכר הלוי, ומיד מתקן: "בלי חצי רגל, ועם רטייה על העין. קפצתי על כיסא הגלגלים והתחלתי להסתובב בבית החולים". יומיים לאחר מכן הוא כבר החל בטיפולי פיזיותרפיה.
מה הרגשת בבוקר שאחרי הניתוח?
"הייתה לי הקלה באיזשהו מקום. הייתי רגוע והרופאים אמרו לי שחבר'ה כמוני עושים שיקום זריז. הם אמרו לי 'אתה קל משקל ונמוך, זה ממש עוזר'. ראיתי גם חבר'ה קטועים שביקרו את הפצועים והם הלכו טוב, אתה לא יודע בכלל אם הם קטועים כשהם עם מכנס ארוך".
איך עבר השיקום?
"בסך הכל חוויה כיפית. היינו מלא חבר'ה וכל הזמן דאגו לנו, לא היה כזה נורא, הפציעה לא מפריעה לי, זה רגיל. אין לי רגל אומנם, אבל בשורה התחתונה - אני הולך. שבועיים מרגע שהתחלתי ללכת עם הפרוטזה כבר לא צלעתי. פתאום היו לי ידיים פנויות אחרי שקודם עמדתי עם קביים. פתאום יכולתי לעמוד וללכת אחרי שהמון זמן, כמעט חודשיים, לא הלכתי. זה הדברים הכי קטנים - לקום לשים פרוטזה, ללכת ולדבר בפלאפון תוך כדי. לפני זה לא יכולתי".
הפציעה מפריעה לך?
"פה ושם יש כאבי פנטום. אני עושה דיקור והומאופתיה, כי לא רציתי את כל התרופות. חוץ מזה, אם אני ארצה לשחק כדורגל, אני אצטרך ללמוד לבעוט ברגל שמאל", הוא מחייך, "אבל זה לא מספיק חשוב לי. אני חי טוב, אני בכושר טוב, איפה הנכות באמת? אפילו יותר טוב לי מאשר לפני הפציעה. לפני כן היו לי חיים רגילים, אני אוהב את זה שיש לי עכשיו פחות שגרה".
עכשיו אין לך חיים רגילים?
"אני מתנהל רגיל לגמרי, אבל זה לא מה שתכננתי. רוב החברים שלי היום טוחנים את החיים כדי לממן טיול. זה שונה, אבל זה גם מקל על הרבה דברים. אין לי שיקולים עכשיו של לעבוד כל יום ומלא שעות ושעות נוספות וכל הדברים האלה. במשך שש שנים התאמנתי בקיאקים בבית הספר ואיך שנפצעתי הענף בדיוק נכנס לארץ כספורט נכים ופסקל ברקוביץ' (ספורטאית פראלימפית בענף החתירה ואופני היד - ע"ל) ביקרה אותי ודיברה איתי על זה. אמרתי ננסה, והלך טוב. בהתחלה היה אסור לי לעבוד, וזה מילא את כל הזמן, כדי לא לשבת בבית. זה גם היה חלק מהשיקום, אז זה היה טוב מבחינתי", אומר הלוי.
רון הספיק להתחרות תחת המאמן רועי לב במקצה 200 מטרים במילאנו, בקפריסין ובתחרות גביע העולם בגרמניה. את הקריטריון למשחקים הפראלימפיים בריו הוא לא השיג, ולטענתו הוא עוד רחוק מכך. ״טוקיו 2020? אני לא יודע״, הוא אומר, "אני בינתיים זורם, מתאמן וטוב לי כרגע. אני מאמין שעד אז אתחיל ללמוד והחיים שלי ישתנו".