אירה ויגדורצ'יק מאמנת נבחרת ישראל התעמלות אמנותית לשעבר, סיפרה בראיון לרן שריג ודנה ספקטור ב-"103FM" על השנה המטלטלת שעברה עליה: "עברתי את השנה הכי מאושרת מקצועית והכי קשה גם מקצועית ואישית. שנה לא פשוטה בחיי. בזוגיות שלי נכשלתי, אני בשלבי גירושים. יש כאלה שאומרים שזה לא כישלון. זה סיפור של השנה האחרונה". היא הוסיפה: "אהבה חדשה? אולי אפשר גם התעמלות אמנותית וגם אהבה? אני מאוד אוהבת התעמלות אמנותית ואי אפשר לבקש מאמן להפסיק ליצור. זו לא החלטה".
לאחרונה ניגשה ויגדורצ'יק למכרז לתפקיד המאמנת הבאה של נבחרת ישראל, לאחר המשבר שפקד אותה ואת הנבחרת בהכנות לאולימפיאדה שנערכה בריו בקיץ האחרון, כאשר הואשמה שבעטה באחת המתעמלות, אך הצליחה להביא את הנבחרת לגמר האולימפי. "ניגשתי למכרז כי אני מעוניינת ואני רוצה, זה מה שאני אוהבת ויודעת לעשות", אמרה, "אף מאמן אחר לא ניגש, אין לי מושג למה, לא שאלתי למה מאמנות אחרות לא ניגשו. מאז התאריך להגשה למכרז עבר כבר חודש, ובינתיים קם איגוד התעמלות חדש עם יושב ראש חדש והדברים לא מתרחשים. כרגע אין למדינת ישראל נבחרת קבוצתית. הנבחרת היחידה שהגיעה לגמר אולימפי היא נבחרת הנשים, שהביאה מדליות משך ארבע שנים".
שלושה שבועות לפני האולימפיאדה פנו הורים מודאגים לוועד האולימפי ודיווחו שויגדורצ'יק לכאורה בעטה במתעמלת קטי לבינה. "ומה קרה? איך אותה קטי הגיעה לגמר? ואיפה הם היו במשך שלוש וחצי שנים לפני זה? אתה חושב שאם במדינת ישראל מישהו היה בועט, הוא היה ממשיך לאמן?", תהתה ויגדורצ'יק, "הוועדה שקמה לברר את הפרשה החליטה שלא היה ולא נברא. החלטה של ועדה שבראשה עומדת שופטת בדימוס. ואם בועטים, הולכים למשטרה. אנחנו חיים במדינת חוק. טענו שבעטו? צריך ללכת למשטרה. ברגע שלא הלכו למשטרה, אסור היה בכלל לדון על זה".
השופטת אמרה שויגדורצ'יק נשארת מאמנת ראשית - אם תרצו או לא תרצו, או שלא תיסעו לאולימפיאדה והכל יסתדר. היא פשוט למדה קצת חוקים והכל חזר לקדמותו. זה הכל. "המתעמלת יובל פילו, שהייתה באולימפיאדה, ההורים שלה הם אלה שהתחילו את הרעש סביב הנבחרת. אבל ברגע שזה תם, הסיפור תם, וזה לא עלה לי במשרה שלי", אמרה המאמנת.
"אחרי האולימפיאדה לא פוטרתי", הבהירה ויגדורצ'יק, "כמאמנת אולימפית הייתי חתומה על חוזה לפיו אחרי המשחקים האולימפיים אני מסיימת את תפקידי. זה מראה על מעמד המאמן. חזרתי לאגודה לאמן, איזה מזל שיש לי אגודה, במועדון ההתעמלות העירוני של חולון, אחרת יכולתי ללכת ולבקש נדבות או להיות מובטלת". לשאלה האם רוב המתעמלות בנבחרת מגיעות מהאגודה שלה בחולון, היא ענתה כי אין קשר לאיזו אגודה שייכת המתעמלת. "אני לוקחת את מי שאני מאמינה בה", הסבירה, "לפני ארבע שנים ניגשו עשר מתעמלות למבחנים לנבחרת והוצאתי החוצה ארבע מתעמלות מחולון. ראש העיר של חולון מאוד כעס איך זה יכול להיות".
בעקבות "פרשת הבעיטה" חשה ויגדורצ'יק נבגדת. "אין דבר יותר גרוע מבגידה של ספורטאי במאמן. אני כבר שרדתי את זה, אני יודעת לחיות את זה. אני לא נשברת מהבגידה כי זה לא בנות שגידלתי מגיל אפס, אלא בנות של הנבחרת שלקחתי. הן קיבלו חינוך של מישהו אחר", אמרה, "במשך שנים היו לנו מאבקים עם אגודות אחרות והן חונכו על זה שאנחנו אויבים. אבל הרצון להעלות את דגל המדינה כל כך חשוב לי, הרבה מעבר לפגיעה האישית מספורטאי. גם ספורטאים שאני אימנתי פגעו בי, אבל הם ידעו לבוא אחרי כמה שנים ולהגיד טעינו או לא הבנו. בגדול, כל המתעמלות שגידלתי הן איתי. דורות של מתעמלות שאני גאה לראות מה נהיה מהן, הן איתי". היא הוסיפה כי ברגע שהתפוצצה הפרשה עמדו לצידה קרוב ל-20 מתעמלות. "זה נתן לי המון כוח ואמונה שעשיתי משהו, אפשר לראות את זה עליהן ועל האמהות שלהן", הסבירה.
"אני בוכה הרבה", הודתה ויגדורצ'יק, "כשיש הישג אני בוכה מאושר. אני לא בוכה מצער וכאב, אני מתמודדת עם זה. אני שומרת את כל האנרגיה להתמודדות. בכיתי באליפות אירופה, שזה היה חלום שהגשמתי. אליפות אירופה בארץ, בחולון, עם כל הסמליות של ישראליות ויהדות, והבאנו מדליית זהב ומדליית ארד ואני בכיתי מאושר אמיתי. לעומת זאת, בסוף האולימפיאדה הייתי צריכה להיות מאושרת שאנחנו בגמר ולא הרגשתי כלום, בגלל הפגיעה של הבנות. אבל עמדתי בהתחייבות כלפי המדינה והרגשתי את זה מאוד קר. זה היה המצב הנתון. זו הייתה פגיעה במדינה. אני כלי בלהגיע להישג. אני אוהבת ויודעת להיות הכלי, אבל זה פגע בהישג של המדינה, פשוט ככה, ממש".
ויגדורצ'יק מתחה ביקורת על התנהלות הענף בישראל. "באיגוד ההתעמלות יש יותר מדי פוליטיקה ויותר מדי פריצות וחופש. בשביל להצליח בספורט צריך משמעת וחוקים. כשספורט נמצא בתוך חוקים מוגדרים אז אין 'פרטאץ''. ספורטאי וההורה שלו לא יכולים לעשות מה שבא להם וברגע שיש חוקים ברורים ההורים לא יושבים על הראש", אמרה המאמנת, "אצלי באגודה זה ככה. כשאני מרגישה שהורה מתערב יותר מדי ולא מוכן לזרום, הוא מקבל את הצ'קים חזרה. כמה שהילדה מוכשרת, ברור שאין לה סיכוי".
לדבריה, ההורים צריכים להיות מעורבים ולדעת הכל, אבל יש הבדל בין הורה מעורב להורה מתערב. "זה אומנם אותו שורש, אבל אחד עוזר ואחד פוגע. במדינות אחרות חותמים על אמנה ספורטיבית לפיה ספורטאי והורה לא יוצאים לעיתונות ולא משנה באיזה גיל הספורטאי. ברגע שהוא מייצג את המדינה יש לו התחייבויות, לעשות את מה שאומרים לו. בשביל זה צריך חוקים אלמנטריים", ציינה, "אבל אצלנו זה לא קיים, אז כל אחד חושב. הורה צריך לדעת שאסור לו לעשות דברים, אחרת הילד ייזרק מהנבחרת, כי זה אי-עמידה בדרישות".
דנה ספקטור שאלה אותה האם היא קשוחה בחיים, כמו בתדמית שנוצרה לה. "תלוי מתי וכלפי מי", השיבה המאמנת, "יש לי שלושה ילדים ונכדה. הבן שלי בן 31, הבת, בת 28, שהייתה אתי באולימפיאדת בייג'ין, בגמר הראשון של התחרות הקבוצתית, והצעירה בת 22, בוגרת יחידת 'קרקל', השתחררה לפני שנה. לפעמים אני קשוחה אליהם, בגלל החינוך ולפעמים אני מאוד רכה, כמו כל בן אדם. הנכדה מוציאה ממני הכי הרבה רוך. זה משהו חדש, שנה וחמישה חודשים, לא האמנתי שאגיד את זה אבל היא מוציאה ממני הכי הרבה רוך. אבל הרוך הוא לא מחילה על פאשלה. זה שני דברים שונים".
ויגדורצ'יק התייחסה גם לחיקוי של שלום מיכאלשווילי בתוכנית מערכוני הספורט "אנחנו במפה" של שלישיית "מה קשור": "אני לא מבינה למה צריכים לעשות חיקוי. הם קוראים לזה סאטירה. זה פגע מאוד בענף ההתעמלות האמנותית. כל מה שהם מציגים זה שילדים סובלים, רעבים ובודקים להם כל יום משקל. זה לא הפנים של ההתעמלות האמנותית, ענף מדהים ביופיו לנשים, שהביא כל כך הרבה הישגים. הרי בג'ודו נשקלים הרבה יותר וכל גרם חשוב שם. זה לא עשה דבר חיובי וזה רע מאוד", סיכמה, "מעבר לזה, יש משהו בסיסי, שאם איזשהו אמן משתמש בשם של מישהו ועושה על שמו וביטוייו כסף, הוא צריך להתחלק, לא? זה נשמע לי אלמנטרי".