הגיל לא עוצר את שאול לדני: "בכל יום הולדת אני הולך כמניין השנים שלי"

"ההליכה היא דרך חיים בשבילי, ואני לא מסוגל לראות את עצמי בלעדיה”, מצהיר ההלך הלאומי שאול לדני, שלדעתו הקיף עד כה את כדור הארץ לפחות תריסר פעמים. “גם כשאני בטיסה, אני לא מפסיק ללכת. לפחות שעתיים ביממה אני בתנועה, וזה אף פעם לא נמאס”.

חייו של לדני, 82, מתנהלים בין צעדות ותחרויות הליכה בארץ ובעולם. היום, למשל, הוא עומד לשוב מעיר הולדתו, בלגרד, בירת סרביה, לשם הוזמן למרתון הליכה, כשבהזדמנות הזאת הניח זר על אנדרטה לזכר יהודי העיר, שנרצחו בשואה. בשני הבא הוא יהיה צועד הכבוד במרוץ הלילה בבאר שבע, ליד ביתו בעומר. עשרת הקילומטרים שילך שם במהירות הם כאין וכאפס לעומת המרחקים שהוא רגיל לגמוא.

כך, ב־30 במרץ עבר בהקפות סביב היישוב עומר 82 קילומטר, סנטימטר לא פחות, ב־14 שעות ועשר דקות. “מגיל 50 אני הולך מדי יום הולדת כמניין השנים שלי”, הוא מספר. “זה לא נעשה קל יותר ואני לא עושה לעצמי הנחות חוץ מזה שהתחלתי את ההליכה בערב כדי לא להסתבך בשרב”.

אם יורשה לי גילוי נאות, אנחנו מכירים יובל שנים, מאז שככתב ספורט צעיר העזתי להתחרות איתו ועד מהרה ראיתי את גבו הולך ומתרחק ממני. הוא, צמחוני מושבע מגיל חמש, קירח, ממושקף ומוצק, נותר אותה מכונת הליכה מיומנת ומחושבת. האם זה הודות להיותו מהנדס תעשייה וניהול?

“לא צריך להיות מהנדס כדי לדעת להימנע מבזבוז אנרגיה בתחרות הליכה”, הוא משנן, “מספיק קצת שכל בראש”.

לדני נולד כאמור בבלגרד, בירת סרביה. “דיברתי הונגרית בבית, בחוץ סרבית, ועם המטפלת שלי בעלת השורשים הגרמניים - גרמנית”, הוא מספר. “בנוסף לשלוש שפות אלה ולקרואטית, אני דובר אנגלית, צרפתית, רוסית וגם ביידיש אי אפשר למכור אותי. סך הכל - תשע”.מתחילת מלחמת העולם השנייה הוא זוכר הרעשה גרמנית אווירית מפחידה, שבמהלכה הסתתרו בני משפחתו במרתף הווילה שלהם ובהמשך נמלטו לאחד הכפרים בסביבה. כשחזרו, הבחינו בכרזות שבהן הצטוו יהודי העיר להתייצב במקום איסוף תוך איום שמי שלא יעשה כן, יירו בו. משפחת לדני נמלטה להונגריה, שם למד שנתיים עד שהגרמנים השתלטו גם על מדינה זו.

“אז התנסיתי בימים הקשים בחיי, כשהוכנסתי לבית יתומים של המנזר הסלזיאני, שם הייתי בחרדה נוראית מתוך פחד שיגלו שאני יהודי עד שהורי חילצו אותי משם”, הוא משחזר. “חצי השנה האחרונה של השואה עברה עלינו בברגן בלזן. משם אני זוכר את הקור המצמרר ואת המסדרים הנוראיים, שנמשכו שעות גם בשלג, בגשם וברוחות. לא אשכח שיח של עגבניות, שצמח מעבר לגדר החשמלית. אני זוכר עגבנייה ירוקה, שלאט-לאט התחילה להאדים. העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן מרוב תשוקה לעגבנייה הבלתי מושגת. עד היום יש לי תאווה לירק הזה”.

“ב־22 בדצמבר 44’ הגענו לשווייץ ברכבת של קסטנר בזכות פעילותו הציונית של אבי”, מספר לדני, שביום השואה האחרון היה ממשיאי המשואה בטקס בתל יצחק. “לא הרגשנו שעברנו את הגבול, כשפתאום ראינו שוטרים במדים אפורים־כחלחלים. הופתענו כשהם לא צרחו ולא הנחיתו עלינו פקודות, אלא בירכו אותנו בגרמנית וכיבדו אותנו בקקאו ובשוקולד. כשהתברר לנו שאלה היו שוטרים שווייצרים, הרגשנו שהגענו לגן עדן”.

כשמשפחת לדני חזרה לבלגרד, זו כבר הייתה בירת יוגוסלביה הקומוניסטית. אביו עבד כמדען במכון מחקר עד שעם הקמת מדינת ישראל עלה עם משפחתו ארצה. כאן הוא, אז ילדון בן 12 וחצי, נשם לרווחה כשקיבל פטור משיעורי הפסנתר שלא אהב. לדני גר עד גיל 20 בלוד. משם היה נוסע מדי יום בתחבורה הציבורית לתיכון “גאולה” בתל אביב. משם הוא זוכר במיוחד את המורה להתעמלות יהושע רוזין, לימים מאמן נבחרת ישראל בכדורסל: “רוזין היה מורה קפדן וסמכותי, שבעודו מריץ אותנו על חוף הים, היה אומר לי: ‘ממך לא יצא ספורטאי”.

הוא אכל את הכובע?

“ב־68’, כשפגשתי אותו באיזה אירוע לאחר שייצגתי את המדינה באולימפיאדת מקסיקו, הוא לא זכר שהייתי תלמיד שלו. כעבור ארבע שנים, כשחזרתי מאולימפיאדת מינכן, שוב פגשתי אותו במקרה. ‘זוכר?’ שאלתי אותו. ‘בוודאי!’ השיב. ‘היית תלמיד שלי ב’גאולה’, וכבר אז אמרתי שתהיה ספורטאי מצטיין”.

מקלות בגלגלים

לספורט ההליכה הגיע לדני לאחר שירותו הצבאי בתותחנים דרך השתתפות בצעדת ארבעת הימים בנבחרת הטכניון, שם למד הנדסת מכונות. כעבור שנתיים, כשנערכה בצעדה תחרות הליכה לא רשמית, ניצח לדני והתאהב בספורט ההליכה. “נכנסתי בלי כוונה לספורט הזה”, הוא אומר. “כעבור שנה כבר כינו אותי ‘מלך הצעדה’, לאחר שעשיתי את המסלול הלוך וחזור”.

המעבר שלו מצעדות ארבעת הימים אל מסלולי ההליכה היה מקרי. חבר שלמד איתו בטכניון ולשווא ניסה להשיגו, אמר לו שעם כושר כזה ינצח כמו כלום בתחרות ההליכה המהירה באליפות הארץ באתלטיקה. אמנם זה היה מקצה לשלושה קילומטרים בלבד, לא משהו בשבילו, אבל הוא ניצח בו בכמעט סיבוב שלם את מי שהיה אלוף הארץ. מאז הוא איננו מפסיק לנצח.

באולימפיאדת מקסיקו 68’ ייצג לראשונה את מדינת ישראל והגיע למקום ה־24. לדבריו, יכול היה להצליח יותר לו היה זוכה להתייחסות ממשית יותר מראשי המשלחת, שלא ידעו איך לאכול אתלט יוצא דופן שכמותו ו”אפילו לא דאגו לי למדי ייצוג כשהגעתי לשם מלימודים בארצות הברית”.

בארצות הברית היה זה הנרי לסקאו, אלוף המכביות המיתולוגי ומי שייצג את ארצו בשלוש אולימפיאדות רצופות, שפתח בפניו את השערים. לדני התברג עד מהרה בין הלכי הצמרת של ארצות הברית ועד מהרה תפס אמריקה, כשניצח באליפות מדינת הענק, הישג שלא היה נחלתם של ספורטאים ישראלים בענפים אחרים.

עם שיא שקבע ב־72’ בלוגאנו שבשווייץ, בהליכה למרחק של 50 מייל (81 ק”מ), שלא נשבר עד היום, הגיע לדני באותה שנה לאולימפיאדת מינכן, שם סיים במקום ה־19. כעבור יום וחצי, הספורט נדחק שם לגמרי הצידה. לדבריו, כשחזר לכפר האולימפי עם חבריו לנבחרת, לאחר שצפו במחזמר “כנר על הגג”, ניגש אליו המתאבק הבכיר של משלחת ישראל, מוני (משה) ויינברג, וביקש ממנו להשאיל לו שעון מעורר כדי שיוכל להשכים קום ולקחת לשקילה את צעיר המשלחת, המתאבק מארק סלאבין.

“זאת הייתה הפעם האחרונה ששוחחתי עם מוני”, מציין לדני. “הערתי לו שהשעון לא מדייק, ומוני אמר שאין דבר, העיקר שיקומו. כולם יודעים מה היה הגורל של שניהם”.

באותו ערב איחר לדני ללכת לישון וטרם עלה על יצועו סידר לעצמו קטעי עיתונות שאסף. עד מהרה שקע בשינה עמוקה. הוא לא התעורר ממנה גם כשפשטו מחבלי ספטמבר השחור על הביתן הישראלי בכפר האולימפי במינכן. כשהקלע זליג שטרוך העיר אותו נרעש כולו בהודעה ש”ערבים רצחו את מוני”, לדני לא האמין למשמע אוזניו. “זליג היה בן זוגי לחדר באולימפיאדת מקסיקו והכרתי אותו כלץ”, הוא מעיר. “בחלקיק של שנייה רציתי להאמין שהוא התבדח”.

לדני משחזר באופן מפורט את שעבר עליו באותו בוקר נורא, כשבקור רוח יצא מחדרו, לבוש באימונית על הפיג’מה. הוא איננו זוכר משם מנוסה חפוזה, ולקח לו זמן עד ששמע שכמה מחבריו הטובים ביותר במשלחת נרצחו. “יצאנו דרך הדשא אל מפלס המטה, שם כבר נתקלנו בשוטרים חמושים, שכיוונו אותנו אל מטה הכפר האולימפי”, הוא מספר.

הרגשת שחייך ניתנו לך במתנה?

“עוד קודם לכן ניצלו חיי כמה פעמים. ניצלתי מתאונת דרכים, כשמכונית שבה נסעתי עשתה כמה סלטות באוויר ונחתה בתעלה סמוכה בכיוון ההפוך. גם יצאתי בשלום ממלחמות ששת הימים ויום כיפור. באשר להתקפת המחבלים במינכן, יש לי הרגשה של מי שעבר בכביש רגע לפני או אחרי תאונה קטלנית”.

לאולימפיאדת 76’ במונטריאול כבר לא נסע. “סידרו אותי”, הוא קובל, לאחר שנציג ישראל הצביע בעד הוצאת תחרות ההליכה למרחק 50 קילומטר מהתוכנית האולימפית. “נחשבתי לקוץ בעיני רבים מהעסקנים בגלל היותי ספורטאי עצמאי ולא בן טיפוחה של המערכת”, הוא מתריס. “הם לא רצו אחד שעשה את עצמו במו ידיו ורגליו”.

כבר היית אז בן 40.

“זה לא משנה. הייתי במלוא הכושר ויכולתי לייצג את ישראל באולימפיאדה שלישית ברציפות, אבל העסקונה שמה לי מקלות בגלגלים”.

במינכן ייצג לדני בפעם האחרונה את המדינה, אבל מאז הוא איננו מפסיק ללכת, בארץ ובעולם. ב־2006 אף נכנס לספר השיאים של גינס, כשבאשטבולה, עיירתו הנידחת באוהיו של רון ליירד, מי שייצג את ארצות הברית בארבע אולימפיאדות, קבע שיא עולם: 21 שעות, 45 דקות ו־34 שניות בתחרות הליכה למרחק מאה מייל לבני 70 ומעלה.

“לא עבד לשום דבר"

במקביל לקריירה הספורטיבית שהציבה אותו באור הזרקורים, הייתה ללדני הרחק מהם קריירה אקדמית מרשימה ומוצלחת לא פחות. “תמיד היו לי חיים כפולים”, הוא אומר. ב־75’ החל להרצות באוניברסיטת בן־גוריון, מה שהביא אותו להעתקת מגוריו לעומר. באוניברסיטה שבנגב שימש כמרצה, כראש מחלקה וכראש קתדרה, פרסם מחקרים מדעיים רבים ורשם על שמו שמונה פטנטים. כיום הוא, פרופסור אמריטוס, ממשיך להיות פעיל שם בזירה המחקרית.

לטענתו, ההשתקעות בדרום גבתה ממנו מחיר כבד. במהלך השנים לקה במחלה קשה, שנבעה לטענתו מהזיהום שמגיע מרמת חובב. “המחדל החמור נמשך, אבל כבר אין לי כוחות להילחם בזה”, הוא מתוודה.

ביתו בעומר נראה כמו מוזיאון זוטא. בסלון ישנה ויטרינת ענק ובה שלל גביעים ומגינים, כשהמגרות כמעט מתפוצצות ממאות המדליות שגודשות אותן. לדני איננו מסתפק בתצוגה המתמדת הזאת. “אני אוסף כמעט הכל, מכרטיסי אוטובוס עד עיטורים רשמיים שהוענקו בארץ ישראל. יש כאן אוסף של קופסת הקרן הקיימת הכחולה, אוסף ובו כל מה שקשור למכביות ועוד עשרות אוספים”.

אולם מכשיר סלולרי לא תמצאו אצל לדני. “בשביל מה אני צריך טלפון נייד?” הוא תוהה, “מי שחשוב לו למצוא אותי, מוצא. מעל לכל, אני לא עבד לשום דבר, אפילו לא לטלוויזיה. שנים הסתפקנו בטלוויזיה שחור־לבן, שהוריה של אשתי קנו לנו לפני 50 שנה, והיא פעלה מצוין עד הרגע האחרון. במקומה הכנסנו לא בדיוק מזמן טלוויזיה צבעונית לחדר השינה, לא לסלון. החיים שלנו לא מתנהלים סביב מסכים”.

את רעייתו שוש הכיר, איך לא, בהליכה, בטיול של החברה להגנת הטבע ונשא אותה לאישה ב־60’. בתם, דנית, תושבת רעות, היא קצינת משטרה במטה הארצי. ממנה יש לבני הזוג לדני שלושה נכדים. הבכורה עומדת לסיים קורס קצינות. ולא, הוא איננו מחייב אותם להיות מכורים להליכה כמוהו.

לדני נפעם לראות יותר ויותר אנשים צועדים להנאתם בפארקים ולצדי כבישים. “במידה מרובה אני מרגיש אשם, כי שימשתי דוגמה לרבים, לאחר שהבאתי למודעות הציבור את החשיבות שבהליכה הספורטיבית”, הוא סח. “’משוגע’, היו שקראו לי בעבר כשראו אותי הולך במהירות. לשמחתי הרבה לא נשארתי משוגע יחיד”.

עד מתי?

“כל עוד שאוכל. עם זאת, לא אסתיר שבשנים האחרונות כל קילומטר בהליכות שלי נעשה לי ארוך יותר, כל גבעה - גבוהה יותר, וכל שיפוע - תלול יותר”.