אצטדיון באסה: כותבי מעריב חוזרים לרגע בו הכדורגל צילק אותם

מחר תתחיל בקטאר חגיגת הכדורגל הגדולה בעולם - מונדיאל 2022. אבל כמו שכל אוהד יודע, לפעמים כדורגל רחוק מאוד מלהיות חגיגה. לפעמים הוא מוציא מאיתנו את התחושות הקשות ביותר, מאמלל אותנו וגורם לנו לקלל את הרגע שבו נכנסנו לכל הדבר הזה. בפרויקט מיוחד, כותבי מעריב חוזרים לרגע העצוב ביותר בחייהם כאוהדים.

במקום בירה ופיצוחים: כך תעברו את המונדיאל בלי לעלות במשקל

הלכה האליפות / דודי ליפט

20 באפריל 1996, קריית אליעזר

זו הייתה שבת של סוף אפריל. קצת לפני השעה 17:00 נפרדתי מאמא ויצאתי מהבית. את הכיפה תחבתי לכיס אחד, את העניבה של בני עקיבא לכיס השני. בעוד שעתיים תארח מכבי חיפה את משחק העונה מול מכבי ת"א. אבל לא לחיפה היו מועדות פניי, אלא לשיטוט ארוך ומייגע ברחובות, בתקווה להתעדכן בתוצאת המשחק.

לקריית אליעזר לא הגעתי לפני גיל 18. בבית שמרנו שבת, ולא היה לנו אוטו. ואם היה, מי היה לוקח אותי מרמת גן לחיפה בשבת? בקיצור, דווקא בתקופה שבה הכדורגל שוחק ביום היחיד שבו הוא אמור להיות משוחק, לי לא היה סיכוי להיות חלק ממנו. פעמים רבות לא הייתי יודע מה עשתה מכבי חיפה עד שהייתי מדליק את הטלוויזיה בצאת השבת. בשבתות של שעון חורף הייתי מספיק למשחק המרכזי. בשעון קיץ, כששבת יוצאת אחרי שמונה בערב, הייתי נאלץ להסתפק בתקציר של תוכניות הסיכום.

למשחק העונה של 1996 הגענו עם סיכוי לתפוס את המקום הראשון, אבל רק אם ננצח את מכבי ת"א. למה שלא ננצח, בעצם? שנתיים קודם הגענו לאותו המשחק בדיוק באותה סיטואציה ודפקנו להם חמש (משחק שגם אותו, מן הסתם, לא ראיתי). כל השבוע ניסיתי למצוא דרך שבה אוכל לצפות, או לפחות להאזין למשחק. לרוע מזלי, אף חבר חילוני שהכרתי מהשכונה לא התעניין בכדורגל, והחברים שלי לכיתה היו ברובם דתיים בעצמם, וגם אם אהבו כדורגל – לא הסכימו לחלל שבת עבורו. לפחות לא בגיל כזה. לעומתם, גם הכניסה לגיל מצוות לא שינתה אצלי את הדיבר הרביעי: "זכור את יום הכדורגל לקודשו".

הבעיה הייתה שבבית לא יכולתי להדליק טלוויזיה או רדיו. גם לא היה לי טרנזיסטור שאפשר להכניס לכיס או לדחוף מתחת לחולצה. אני זוכר שהצעתי לאחד הילדים בכיתה כסף (מאיפה היה לי כסף?) אם ישאיל לי את הווקמן שלו . זה לא הלך. יום שבת הגיע, ואני הייתי צריך לחפש שידור . לא באינטרנט – ברחוב. לתרבות הכדורגל של "שירים ושערים" חשף אותי אבא שלי. הוא ואמא היו מסוכסכים מאז שאני זוכר את עצמי, והיום אני חושב לעצמי שבטח איזו נקמה מתוקה זו הייתה בשבילו – להיות זה שבגללו (הרשו לי לתקן: בזכותו!) הילד של גרושתו חזר בשאלה.

בפעמים שהייתי אצלו שנינו היינו יושבים בסלון. על השולחן היו טופסי טוטו שאף אחד מהם אף פעם לא הניב תשואה, מאפרה (בשבילו) וכריכים עם שוקולד (בשביל שנינו). התמכרתי לאות שמבשר על שער. התמכרתי לקולו של זוהיר בהלול. התמכרתי לסם שכמעט ולא היה זמין עבורי. אתם יכולים לדמיין את הקריז. ובאותה שבת הקריז תקף במלוא עוצמתו. השכונה נשמעה לי שקטה כפי שמעולם לא הייתה. הרחובות היו ריקים כאילו קורונה. הרגשתי שכולם בבית צופים במשחק בווליום נמוך. התרחקתי עוד ועוד מבלי לשמוע דבר. שריקת הפתיחה, משחק העונה, ואיפה אני? מטייל ברחוב בחיפוש נואש אחר מאזין כבד שמיעה. נדפקתי.

בסביבות הדקה ה-30 מצאתי את מה שחיפשתי. רחוב י"א באדר, קומה ראשונה. הסאונד לא השאיר שום מקום לספק, והווליום היה מספיק גבוה כדי שאוכל לעמוד מתחת לחלון ולהקשיב. וזה בדיוק מה שעשיתי. ואחרי פחות מעשר דקות היו שתי הרגליים שלי באוויר כשרוני לוי הבקיע והוריד אותנו להפסקה ביתרון. לא צעקתי. הקפדתי לשמור על פאסון. אני הרי סתם ילד שמחכה לחבר שלו מתחת לבניין, לא?. אני זוכר כמה אשם הרגשתי, ושלמרות היתרון, הייתי מאוד לא רגוע. פחדתי שמישהו ממכריי (או יותר גרוע: ממכריה של אמא) יראה אותי, או שאולי איזה חבר מהכיתה יעבור פתאום. היד הייתה כל הזמן בכיס של הכיפה, מוכנה לשליפה מהירה במקרה הצורך. אבל הכי פחדתי שהדייר בקומה הראשונה פתאום יסגור את הרדיו, או יעביר תחנה.

המחצית השנייה הייתה סיפור אחר. לעולם לא אשכח איך שמעתי את אלי דריקס, אחד משנואי נפשי, עושה 1-1, ואת ניר קלינגר – השני ברשימה – משלים מהפך. וכשמהסלון של המאזין החביב מהקומה הראשונה ברחוב י"א באדר בקע האות בפעם הרביעית, אפילו לא נשארתי להקשיב לתיאור השער. עשיתי את הדרך הביתה באכזבה, שמהר מאוד הפכה לדמעות. מישהו שלא הכיר אותי (תודה לפחות על זה. רק מהפדיחה אני חוטף עכשיו צמרמורת) שאל: "ילד, למה אתה בוכה?" ואני המשכתי הלאה בלי לענות לו – למרות שבעצם התחשק לי לצרוח: מה אכפת לך למה אני בוכה! הלכה האליפות! אתה מסוגל בכלל להבין את זה?

והכי גרוע, שאחרי כל זה הייתי צריך לחזור הביתה (שטפתי פנים בברזייה שבגינה), לשים כיפה, להחזיר את העניבה של בני עקיבא ולשים פרצוף נורמלי. אחר כך אמא ואני עשינו הבדלה, השבת יצאה והטלפון הראשון שצלצל היה מאבא. "ראית?" הוא שאל. "ראיתי", עניתי. כלומר, שמעתי. מה זה כבר משנה.

מכאן אפשר רק לעלות / ניר קיפניס

מאי 1983, שכונת התקווה

1983 הייתה השנה הרעה בחיי.

הייתי בן פחות מ-14, אבל סבלתי כמו מבוגר: התאהבתי בבנות הלא נכונות, הזנחתי את הלימודים, ישנתי שעות על גבי שעות, התלבשתי מוזר – ולמרות שעוד היה לי אז שיער על הראש, הוא נראה בתמונות כל כך מוזר, עד שמוטב כבר להיות קירח.

בים העצב והייאוש מסביב, הייתה הפועל חיפה לקבוצת התמיכה שלי - ויציע 9 באצטדיון בקריית חיים היה המקום היחיד שאליו הרגשתי שייך באמת. זו הייתה העונה השנייה או השלישית שלנו ברציפות בליגה הארצית, - אז הליגה השנייה - וליריבות שלנו לכרטיס על העלייה לליגה הלאומית ("ליגת העל" של אז) קראו הפועל ראשון לציון, מכבי רמת עמידר, בית"ר תל אביב, הפועל אשקלון ועוד.

לא החמצתי באותה העונה אפילו לא משחק אחד: לקראת משחקי הבית בקריית חיים, בשבתות, הייתי מתעורר כבר בשמונה בבוקר, מעביר את הזמן עד 11:00 ואז יוצא מהבית, לוקח אוטובוס מהתחנה הקרובה לביתי בנווה שאנן, לשכונת חליסה, שם המתנתי לקו 51 או 59 לקריית חיים. 

המסע הזה ארך כשעה וחצי, כך שלרוב הגעתי למגרש בקריית חיים שעתיים לפני הזמן. פעם אחת עזרתי לגזלן למכור סנדוויצ'ים טוניסאים ופחיות שתייה, בחלק מהפעמים הייתי מתפלח, רק מהשעמום – ולמרות שהיה לי מנוי: 

בחורשת האקליפטוסים שליד המגרש, שהייתה זרועת קונדומים משומשים (עניין שמעורר התרגשות גדולה כשאתה בן 13-14), התחבא מקרר אמקור ישן, שאותו היינו גוררים עד לחומת הבטון שהקיפה את האצטדיון, עליו הצבנו כיסא בית ספר חלוד – ואם הגעת אליו הספיקה רק קפיצה מעל לתיל – ואז ריצה מהירה פנימה אל תוך הקהל שהחל להתאסף. מעולם לא ביצעתי סקר אמין, אבל ככל הנראה אני אוהד הכדורגל היחיד בעולם שהתפלח למשחקים שהכרטיס עבורם שכן לבטח בכיסי.

הנסיעה שלי למשחקי החוץ הייתה הזויה אפילו יותר: כשקיבלתי דמי כיס מהוריי רכשתי כרטיס לאוטובוס של האוהדים, זה שהגיע לכל נקודה בארץ עם חניית ביניים בסטקיית לויקו-מושיקו בצומת הסירה. כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי, הייתי "יורד להדר" ומתהלך על המדרכה שליד קולנוע "אורה". היו אוהדים שהתארגנו לנסיעה משותפת במונית של פעם שהיו בה 7 מקומות – ולפעמים נשאר להם מקום פנוי כדי להסיע אותי בחינם.

כשבוע לפני חופשת הפסח אירחנו את מכבי רמת עמידר למשחק צמרת. היינו טובים מהם בהרבה והובלנו 1-0. ואז, בעוד שחקני הפועל חיפה חוגגים את היתרון ברחבת רמת עמידר, נתן השופט יעקב שיינר לעמידרים לחדש את המשחק, בניגוד גמור לחוקה... בהתקפה המתפרצת שאליה יצאו, הכשיל בומה ויינברג, השוער המיתולוגי שלנו, את אחד השחקנים שלהם ברחבה – ואת הפנדל בעט פנימה רחמים שלום.

הקהל כבר היה באטרף מוחלט, אבל השחקנים המשיכו לשחק – ובהתקפה הבאה פרץ עזמי נאסר וכמעט שכבש. הבעיה הייתה בכך שאחרי שהחמיץ, הוא שלח בעיטת תסכול לגופו של השוער האורח והורחק. על הדשא התפתחה מהומה גדולה, שבשיאה בעט שאול יחזקאל שלנו באחד ממנהלי עמידר – והקהל החל לפרק את טריבונות הבטון ולהשליך את השברים על הקוון, מה שאילץ את שיינר לשרוק לסיום. 

מעולם לא ראיתי את אוהדי הפועל חיפה מתפרעים עד אז – ולשמחתי גם מאז. העונש שנגזר עלינו היה הפסד טכני ושלושה משחקי רדיוס ללא קהל, שאת כולם ראיתי מהגבהות (נצרת עילית ותל חנן) או מגג חדר ההלבשה שעליו טיפסתי (חדרה), משחק שלאחריו נקבע כי ניצחון, אפילו של 1-0, במחזור האחרון נגד בית"ר תל אביב יעלה אותנו ליגה.

באותו השבוע לא עצמתי עין. באחת ממגירות האכסון של אמי מצאתי מגבת אדומה ומסדין ישן גזרתי אותיות לבנות: ה' פ' ו' ע' ל' ח' י' פ' ה' – שאותן "תפרתי" למגבת (מיותר לציין שהיה זה לפני הזמנים שבהם החלו צעיפים ודגלים מודפסים להימכר מחוץ למגרשים).

עמדתי לכתוב שקמתי בשעת בוקר מוקדמת בשבת האחרונה של העונה, אבל האמת היא שלא ישנתי אפילו לא לדקה – ועם שחר ארזתי לי את "אביזרי העידוד", כריך ומימייה (מים בבקבוק עוד לא היו אז בנמצא, שלא לדבר על פיצוציות שימכרו לך אחד כזה בדרך) ושמתי פעמי אל העיר התחתית, לרחוב יפו, או ליתר דיוק – למסעדת "דרבי 34" של האוהד נסים דלויה, שארגן גם את ההסעות.

עשרות אוטובוסים יצאו בשיירה – והאווירה בדרך הייתה מתוחה עד נהדרת, עד שהגענו לשכונת התקווה. לאוהדי בני יהודה לא היה אמנם שום דבר עקרוני נגד הפועל חיפה, אבל באווירה של 1983, פלישה של אוהדי הקבוצה הכי אשכנזית ומפא"יניקית בארץ למעוז הליכוד, לא התקבלה בעין יפה. 

אפילו היום אני מתקשה לחזור על חלק מהקללות שספגנו בדרך, מלוות ביריקות והשלכות חפצים. עד כדי כך התקבעה אצלי הטראומה (שרק החריפה לימים במשחקים מול בני יהודה שבהם היו מושלכות אבנים מבחוץ אל יציע האורחים) שעד היום אני משתדל להימנע מהשכונה, למרות השוק שבה, הכי טוב באזור תל אביב.

את תיאור המשחק אחסוך מכם, רק אציין שספגנו שני שערים והפסדנו במשחק נוראי, שככל שהיה רע לא השתווה אפילו למצעד הבושה בחזרה לאוטובוסים, שלווה ביריקות וקריאות לעג מצד תושבי השכונה, שעמדו בחלונות ושמחו לאיד. באוטובוס בחזרה, הלטתי את ראשי בין ידי והתייפחתי – לא רק על הפועל חיפה שלי שהתרסקה על הדשא, אלא גם על החיים שלי שנראו אז אבודים וחסרי תקווה. 

מה שלא ידעתי אז כמובן, הוא שמהנקודה ההיא אפשר היה רק לעלות, עובדה: בעונה הבאה ניצחנו במחזור האחרון 2-1 את בית"ר רמלה וחזרנו ללאומית – ולי הייתה כבר חברה. לימים אשתי.

תרמית הכדורגל הגדולה / אורי מינץ

3 בנובמבר 2020, משטרת מחוז גרייטר מנצ'סטר

לכאורה, לאוהדי מנצ'סטר יונייטד שהחלו לאהוד את הקבוצה בשלהי שנות ה-90 אין מה לחפש בפרויקט עצוב שכזה. הם לא חוו את אסון המטוס במינכן, ולא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את שני העשורים האומללים על הדשא שבאו בין פרישת סר מאט באזבי וביאת סר אלכס פרגוסון. הם חוו תארים, הצלחות וניצחונות דרמטיים לרוב. אמת, היה הרגע הנורא ההוא ב-2012 בו מנצ'סטר סיטי, היריבה העירונית, לקחה אליפות על חשבוננו בשנייה האחרונה של העונה, אבל יונייטד זכתה באליפות בשנה שלפני ובשנה שאחרי, אז כמה נורא זה כבר היה. גם העשור האחרון והדלוח מאז שפרגוסון תלה את המסטיק לא באמת נופל תחת ההגדרה של רגעי כדורגל קורעי לב. אבל האמת היא שלאוהדים מסוגי יש ועוד איך רגע כדורגל עצוב. לא משחק אחד ירד בו לטמיון, אפילו לא עונת כדורגל, אלא ילדות שלמה.

במשך קרוב לשני עשורים הייתה לנו, אוהדי היונייטד בפרט ואוהדי הכדורגל בכלל, דמות אחת שנשאנו אליה את עינינו. קראו לה ראיין גיגס. הוא לא רק היה שחקן נפלא - והוא היה שחקן נפלא, הוא גם הצטייר כאדם כמעט מושלם. בעידן של שחקנים תאבי בצע שיעברו ליריבה השנואה בשביל שקל וחצי יותר בתלוש המשכורת, גיגס שיחק לאורך כל הקריירה, 24 שנים, באותה קבוצה. בעידן של שחקנים קשוחים ולפעמים מלוכלכים, גיגס ספג רק כרטיס אדום אחד לאורך כל הקריירה והיה סמל לספורטיביות. בעידן שבו כוכבי היונייטד, מאריק קאנטונה דרך רוי קין ודיוויד בקהאם ועד לויין רוני וכריסטיאנו רונאלדו, היו שנואי נפשם של אוהדי שאר הקבוצות באנגליה, גיגס היה היחיד שהתקבל באהבה, או לפחות בכבוד, בכל מגרש בממלכה.

הסופר האנגלי דיוויד לודג' כתב על כדורגלני שנות ה-90 (תרגם האוהד האדום עלי מוהר ז"ל, בעיתון "העיר" תנצב"ה): "היום יש שותי בירה מקבלי שכר מוגזם, מכוסים בפרסומות, שיורקים בכל רחבי המגרש ומקללים כל כך הרבה עד שצופים חירשים קוראי שפתיים משגרים ל-BBC מכתבי תלונה. אני מוציא מן הכלל את ראיין גיגס. הוא שחקן נחמד, שמרגש לראות אותו מסתער על הגנת היריב כשהכדור נראה כאילו הוא קשור לרגלו. עדיין יש בו תום. הוא עדיין לא הגיע לזהירות ולציניות, ראשו לא הסתובב בגלל הכוכבות. הוא עדיין משחק כאילו הוא נהנה מהמשחק". עד כדי כך היה גדול המיתוס.

האוהדים המעט יותר מבוגרים ממני ראו אותו עולה לבוגרים בגיל 18, שחקן כנף מוכשר כשד ומהיר כאיילה. עם השנים המהירות קצת נשחקה, אבל במקומה הגיעו ניסיון וחוכמת משחק אינסופיים. הוא היה מעבר לכדורגלן. הוא היה קדוש.

הסימנים הראשונים הגיעו בקיץ 2011. בתל אביב העם יצא לדרוש צדק חברתי בשדרות רוטשילד, ובאנגליה התעסקו בפרסומי הצהובונים על כך ש"גיגסי", הטהור והקדוש, ניהל במשך שמונה שנים רומן עם אשת אחיו. זה היה אמור להיות הרגע בו כולנו מתפכחים ומבינים שקדושים יש רק בנצרות ושבעצם כל השנים האלה היה לנו עסק עם חתיכת חרא, אבל זה לא היה. אחרי כמה שבועות הפרשה כמעט ונשכחה, גיגס המשיך לשחק עוד מספר שנים ואז פרש, התמנה למאמן נבחרת ויילס והעפיל עמה ליורו 2020.

ואז הגיע ה-3 בנובמבר 2020. גיגס נעצר על ידי משטרת מחוז גרייטר מנצ'סטר בחשד לתקיפה אלימה כלפי בת זוגו. הוא הודח מיידית מאימון הנבחרת הוולשית ולא הדריך אותה באליפות אירופה. באפריל 2021 הוגש כתב אישום. באוגוסט האחרון החל המשפט, ומדי יום נחשפו עדויות מצמררות על מפלצת אלימה ומרושעת שהפעילה על בת הזוג האומללה הן אלימות פיזית והן טרור פסיכולוגי. גיגס אמנם עדיין לא הורשע, חבר המושבעים לא הגיע להחלטה חד משמעית והתיק יילך בשנה הבאה למשפט חוזר, אבל התמונה שעלתה מהעדויות היא ברורה וחד משמעית, מדובר באדם שאין לו מה לחפש יותר בעולם הכדורגל או בכלל בציבוריות.

חשוב להדגיש: למעשיו של גיגס יש קורבן אחד בלבד, בת זוגו. אנחנו, האוהדים, איננו קורבנות. ובכל זאת, התחושות באותו רגע היו קשות ומבלבלות. אם הסקס פיסטולס היו "תרמית הרוקנרול הגדולה", הרי שגיגס הוא תרמית הכדורגל הגדולה. במשך שני עשורים הוא עבד עלינו בעיניים, ואנחנו, שלא הסתפקנו בהיותו שחקן מצוין והתעקשנו גם על היותו אדם גדול, יצאנו מטומטמים. ומה עכשיו? זיכרונות הילדות היפים ביותר הוכתמו. אי אפשר עוד לראות את השער הנפלא של גיגס מול ארסנל בחצי גמר הגביע האנגלי ב-1999 וליהנות מרגע ספורטיבי עילאי. אי אפשר עוד להיזכר בשנים הגדולות בפן הספורטיבי בלבד. הצד האחר, המפלצת האלימה, תמיד יהיה שם. תמיד תהיה הכוכבית.

כמה אהבתי אותך, ראיין גיגס. לך קיבינימט.

הלכה ליגה א' / שחר ברדיצ'בסקי

28 באפריל 2017, אצטדיון רמת גן

17 שנה לאחר האיחוד בין עירוני אשדוד להפועל אשדוד, שיצר את המוטציה ששמה מ.ס אשדוד, הכדורגל האמיתי חזר לעיר. אוהדי עירוני והפועל הקימו מחדש את שתי הקבוצות ששיחקו בשתי הליגות הבכירות במשך שנים רבות. את המשחק הראשון של קבוצת האוהדים החדשה אני לא אשכח, זה היה יום שישי חם בערד, וניצחנו בו 7-1. באותה עונה, אף קבוצה לא יכלה לעצור אותנו, גם לא הפועל אדומים אשדוד, שאותה ניצחנו גם בדשא וגם ביציע. העונה המתוקה הזו הסתיימה במשחק עלייה מול אלפי אוהדים באצטדיון הי"א המיושן באזור א' בעיר. 

עונה לאחר מכן, החלה עירוני לשחק בליגה ב' דרום ב' . הגענו אליה עם ציפיות רבות ורצון עז להמשיך את המומנטום ולהשלים עליית ליגה שנייה תוך שנתיים. אך כיאה למנטליות האשדודית, ציפיות לחוד ומציאות לחוד. העונה הייתה קשה, ועירוני התמודדה מול קבוצות חזקות כמו א.ס נורדיה ועירוני קריית מלאכי, שנלחמו גם הן על העלייה. לצד משחקים גדולים כמו ניצחונות על היריבות בצמרת, עירוני של אותה העונה ידעה גם הפסדים מביכים. עם זאת, ימי שישי החמים לא מנעו ממאות האוהדים להגיע למשחק בליגה ב', ולתמוך בקבוצה האוהדים. בסופה של אותה עונה, סיימה עירוני אשדוד במקום הרביעי, וקיבלה את הכרטיס לפלייאוף, כאשר היא רחוקה ארבעה ניצחונות מלעלות לליגה א' דרום. 

את שני המשחקים הראשונים עירוני עברה, ובמשחק השלישי הוגרלה נגד עירוני אור יהודה מליגה ב' דרום א'. היה זה יום שישי, ולמרות שהייתי חייב ללמוד לפסיכומטרי, לקחתי את הצעיף, את האוטו הישן של אבא ונסעתי לאצטדיון רמת גן. ברקע האזנתי כמובן לשיר העלייה לליגה ב', והלב דופק בחוזקה. יחד איתי, הגיעו עוד 1,200 אוהדים שעזבו את הכל, ובאו לעודד את הקבוצה הבכירה בעיר. 

אוהדי עירוני מוקמו בשער 2 התחתון, לצד תא הכסף, ומעברו השני, ישבו כמה מאות אוהדי אור יהודה, שבמבט חטוף ניתן היה להבין שמדובר בעיקר במשפחות השחקנים. היציע שלנו נצבע כולו בצהוב כחול ומעליו השלט המוכל The Yellow Legion. לצד הצעיפים והחולצות, היציע היה מלא בדגלים צהובים שהציגו קרנבל ביציע של עירונייה.

המשחק נפתח, והיציע בטירוף. פתיחה קצת מהוססת מצד שתי הקבוצות, אך לפתע, בדקה התשיעית, טעות קשה בהגנה האשדודית, והנה אור יהודה עולה ל-1-0 מהיר. מכעיס, אך כולם אופטימים. שער היתרון נשאר על סוף המחצית, ואנו ירדנו מעט מאוכזבים, אך מטריפים את השחקנים לקראת המחצית הבאה. לאחר מחצית לא רעה של עירוני. במחצית השנייה, עירוני פתחה בטירוף, והחלוץ האימתני של הקבוצה באותה תקופה, אריאל טרבלסי, הבקיע ואיזן את התוצאה. בדקה ה-67, עירוני סיימה מתפרצת קטלנית בשער, הפכה את התוצאה, והיציע הצהוב בשמיים! 2-1 לעירוני. כאן, נראה שאלפי האשדודים בדרכם לערב שמח, כל כך קרובים להבטיח עלייה לשלב הבא, ואז, בדקה ה-80, אור יהודה משווה – הולכים להארכה של חצי שעה.

לאחר 25 דקות שקולות, השחקנים מצד שתי הקבוצות כבר עייפים, חמש דקות אחרונות והולכים לבעיטות הכרעה, ופתאום קרן לזכותה של אור יהודה. אני מסתיר את עיני עם הצעיף, ולפתע שומע צעקות שמחה מהיציע ליד, אור יהודה הופכת את התוצאה ועולה ליתרון, שנשאר עד הסיום. העונה הארוכה של עירוני, שבה סבלה מחילופי מאמנים, פציעות וחוסר מזל מסתיימת בכישלון. מאות אוהדים נשארו לעודד את השחקנים ושרו "בטוב וברע לא נעזוב". בתור בנאדם מאוד אמוציונלי, עזבתי את המגרש תוך כדי שאני מגלגל את הצעיף הצהוב, כועס ומאוכזב בחזרה הביתה. רבים שואלים אותי "מה לעזאזל יש לך לחפש בליגות הנמוכות?", "למה אתה לא אוהד מכבי ת"א? מכבי חיפה?", ואני עונה להם "זר לא יבין זאת".

אוי דוידוביץ' / ניב גילינסקי

3 באוגוסט 2005, בלומפילד

בתור אוהד מכבי חיפה, הראש תמיד ייזרק קודם כל לרגע הארור ההוא ב-15 במאי 2010, לבעיטה של ערן זהבי שם בטדי בזמן שרן קדוש נועל את השער של בני יהודה במשחק המקביל. אבל הלב, הוא הולך אחורה אף יותר, הוא זוכר את הטרגדיה שקרתה בכלל בבלומפילד באוגוסט 2005.

שבוע לפני המשחק, מכבי חיפה מפסידה 3-2 למאלמו השבדית אחרי שכבר הוליכה 1-2 במחצית. הדיבור היה שאפשר לשחזר את ההישג מלפני שלוש שנים, להעפיל פעם נוספת לליגת האלופות לשחק מול הגדולות ביותר. מבט זריז על ההרכב שפתח בגומלין גם יבהיר בדיוק למה: דוידוביץ', חרזי, בנאדו, אולארה וקייסי, דרסאו, עידן טל, בוקולי וזנדברג ומעליהם קטן וקולואטי. מי יכולה עלינו בכלל?

זה גם התחיל בהתאם עם שער של קולואטי שמחק את היתרון השבדי מהמשחק הראשון. אבל אז, יא ראבק, כדור גובה פשוט לרחבה, דוידוביץ' עושה מה שכבר עשה מיליון פעם ויוצא לקחת. את שתי השניות שאחרי כל אוהד מכבי חיפה זוכר, אבל מתפלל לשכוח.

אי אפשר לתאר את זה יותר טוב מאיך שתיאר זאת מאיר איינשטיין: "אוי דוידוביץ', אוי דוידוביץ' איזו מתנה הוא נותן". וזהו. מהדקה ה-21 היה ברור שטוב כבר לא יצא מהמשחק הזה, כן גם כשארבייטמן קבע את ה-2:1 וקיבל צהוב על הורדת חולצה, שלאחר מכן יהפוך לאדום כל כך מיותר.

מכבי חיפה התאוששה מאותו הפסד, אפילו זכתה באליפות נוספת בסיום אותה עונה, אבל אותו ערב בבלומפילד לנצח ייזכר כעוד בעיטה בדלי של הכדורגל הישראלי, זה שהיה שם – אבל רק כמעט.

כשיעקב שחר איים לעזוב / צחי נגה

26 במאי 2001, קריית אליעזר

שבת, ה-26 במאי 2001. שובצתי לשדר בתכנית "שירים ושערים" של רשת ב' את משחק האליפות של מכבי חיפה בקריית אליעזר. זה היה המחזור האחרון של העונה, והיריבה – מחזיקת הגביע הטרייה – מכבי תל אביב.

מכבי חיפה ומאמנה אברהם גרנט הבטיחו את זכייתם באליפות כבר שבועיים קודם לכן והכל היה מוכן לחגיגה הגדולה. הגעתי לקריית אליעזר עם צוות השידור המתוגבר למעלה משעתיים לפני פתיחת המשחק. בצד המערבי של האצטדיון, כבר ניצבו במות ענקיות שעליהן אמורות היו להיערך חגיגות האליפות מיד בתום ההתמודדות. האווירה הייתה חגיגית ומחשמלת. למעלה מ-14,000 צופים לא הותירו פינה פנויה ביציעים, אלפים נותרו מחוץ לאצטדיון. שבע שנים מכבי חיפה לא זכתה באליפות והכל היה מוכן לחגיגה הגדולה ולפרצי השמחה של האוהדים, כשעוד לפני שריקת הפתיחה, העניק יו"ר ההתאחדות לכדורגל גברי לוי את צלחת האליפות למכבי חיפה.

במשחק עצמו, עטר וקלצ'נקו עשו 0:2 מהיר, רודריגו גולדברג איזן עם צמד ובדקה ה-78, בניון המחליף בישל שער ענק למיכאלסקי. ארבע דקות עברו והבלגן החל. הקהל החיפאי החל ללחוץ על הגדרות בכוונה לפרוץ למגרש. הם ירדו במורד היציע ושעטו לכיוון הגדרות כשהם יוצרים לחץ כבד על השערים הסגורים בניסיון להיכנס למגרש. כוח המשטרה שהיה במקום מנע מהם לעשות זאת וכתוצאה מכך נוצר לחץ אדיר על הגדרות שמסביב, מה שהעמיד עשרות רבות של צופים, בהם ילדים ונערים, בסכנת חיים ממשית, כל זאת כאשר המשחק ממשיך להתנהל.

מעמדת השידור אפשר היה לזהות שאסון עומד להתרחש. לאחר דקות של לחץ, בהן שמרה המשטרה על השערים סגורים תוך שניסתה להדוף את ההמון בחזרה אל היציע למרות הלחץ האדיר, נפתחו השערים והאלפים פרצו לדשא כשהם רומסים את חבריהם בדרכם לחגוג. רבים נמחצו עוד קודם לכן מהלחץ על הגדרות.

המשחק איבד כל ערך ויוסף בנישתי שרק לסיום חמש דקות לפני תום המועד החוקי כשהקהל כבר החל למלא את כר הדשא. עד מהרה התבררה התוצאה הכואבת של פריצת הקהל למגרש: 41 פצועים. אמבולנסים החלו לזרום בצפירות מחרישות אוזניים. צוותי מד"א שהיו באצטדיון רצו בין הפצועים. כר הדשא נראה כמו לאחר פיגוע.

נער בן 15, אמיר רנד שמו, אוהד שרוף של מכבי חיפה, בסך הכל הגיע ליציע כדי לחגוג אליפות יומיים לפני יום הולדתו. הוא נפגע בצורה הקשה ביותר. ראשו נמחץ אל הגדרות, ההמונים דחפו אותו ברדתם אל כר הדשא ורמסו אותו ובמשך דקות ארוכות לא הגיע חמצן למוחו. רנד פונה לרמב"ם כשהוא מונשם, עם פגיעה מוחית קשה. שנה לאחר מכן הועבר הנער כצמח לבית החולים אלישע ושכב שם שנים ארוכות. הוא התאושש מעט, אך נותר עם פגיעה מוחית חמורה. שאר הפצועים סבלו גם הם מבעיות נשימה כתוצאה מהדחיסה לגדרות האצטדיון. רבים סבלו מפגיעות בגפיים, כשבין הנפגעים גם אוהדים על כסאות גלגלים שהיו מתחת לגדרות, ונמחצו על ידי האלפים השועטים. 

כל משחקי המחזור תמו והשידור נותר אצלי בקריית אליעזר. ירדתי עם הצוות הטכני ממרומי עמדת השידור ובמהירות התחלתי לשדר מכר הדשא. פגשתי ביעקב שחר ההמום שהורה מיד לבטל את חגיגות האליפות. על הדשא המשיכו אנשי מד"א לטפל בפצועים ובזה אחר זה יצאו האמבולנסים מהאצטדיון אל עבר בתי החולים. האוטובוס של מכבי תל אביב עמד מאחורי השער המערבי מבלי יכולת לצאת מהאצטדיון כשהשחקנים ההמומים ישובים בו וחלקם אף ירדו כדי לעקוב אחר הנעשה על המגרש.

שחקני מכבי חיפה הסתגרו בחדר ההלבשה. השידור נמשך לתוך התוכניות המתוכננות האחרות והפך משידור ספורט לדיווח על מצב הפצועים באצטדיון ועל פינוים משם. שחר נראה פגוע מאוד ואמר בשידור: "אצטרך לחשוב האם הקהל הזה ראוי להשקעה שלי בקבוצה. אני בוש ונכלם ממה שקרה היום. הקהל שלנו הצליח להפתיע אותי בחוסר השליטה המוחלט שלו".

שחר הוסיף: "אני חושב שנצטרך לשבת עם ראשי ההתאחדות וללמוד מה לעשות כדי שדבר כזה לא יקרה שוב. לדעתי צריך להוריד את הגדרות במגרשים". ואכן, שנה מאוחר יותר, הוסרו הגדרות. בהמשך, החליטה ההתאחדות על עונש הפחתת עשר נקודות לקבוצה שהקהל שלה פורץ למגרש בעיצומן של חגיגות. התופעה נעלמה, הלקח נלמד, אבל אם תשאלו אותי, הטראומה לא חקוקה כאן מספיק כמו – להבדיל אלפי הבדלות – אסונות הייזל והילסבורו.

המשכתי בשידור עוד כשלוש שעות, וסיימתי אותו ביומן חצות עם הדיווח: "מבית החולים רמב"ם נמסר כי אין שינוי במצבו של הפצוע הקשה, הנער אמיר רנד, שסובל מפגיעה בראשו. שאר הפצועים, בדרגות פציעה שונות, מטופלים בבתי החולים בחיפה. מכבי חיפה הוכתרה כאלופת המדינה, החגיגות המתוכננות בוטלו בשל האירועים הקשים בקריית אליעזר. לילה טוב מחיפה". בדרך חזרה לתל אביב, אמרתי לאנשי הצוות: "תראו מה זה, באנו לשדר חגיגות אליפות ומה ראינו".

באתי לברך, יצאתי מקלל / רון עמיקם

31 באוגוסט 1997, סאן סירו

באוגוסט 1997 שיחקה בית"ר ירושלים על כרטיס לליגת האלופות באצטדיון 'אלבלאדה' בליסבון. לא זוכר בדיוק מהיכן המריאו הקולגות שלי לליסבון ובחזרה, אבל לי הייתה תוכנית אחרת, אותה הצעתי לעורך שלי (העומד להתחלף), רז זמצקי: לחזור לארץ דרך איטליה. כלומר: לנחות במילאנו, להגיע לברשיה, לעשות כתבה על הרכש הישראלי שלה, טל בנין, לצפות במשחק הבכורה שלו, מול אינטר בסן סירו, ולחזור הביתה עם סיפור פגז ועל הדרך להיות בלומברדיה. אף אחד לא יידע. כלומר, יידעו, אבל באיחור כדי להרים משהו מקביל. 

ואכן, טסתי לליסבון דרך 'בראחה' במדריד. בית"ר חטפה 0-3, ולמחרת המשחק, כלומר ביום חמישי ה-28 באוגוסט, נחתי בשדה התעופה  'לינאטה', הקטן משני שדות התעופה של מילאנו. למיטב זכרוני, הגעתי לברשיה באוטובוס, התמקמתי במלון 'נובוטל', בו שהו גם הזוג בנין. אחר הצהריים התייצבתי ב'קאמפו מיליטינטה', המחנה הצבאי בו התאמנה ברשיה. תארו לעצמכם קבוצה ישראלית מתאמנת בבה"ד 1...

ברשיה התרגשה לקראת הפרמיירה בסריה א', בוודאי מול יריבה אזורית כמו אינטרנציונלה, גם בנין התרגש. הוא אמנם היה כבר בן 26, קפטן הנבחרת (לאחר פרישת ניר קלינגר כמה חודשים קודם לכן), מנוסה בין צעירים. העיתונאים האיטלקים הצביעו בפני על צעיר, אפילו ילד, עם שיער ארוך שהספרה 21 היתה על דש מכנסיו. "זה אנדראה פירלו", אמר לי אנטוניו, "הוא יהיה כוכב". 

משכתי בכתפיי. כל מה שעניין אותי באותו רגע שההבטחה כי הצלם האיטלקי, שצילם כפרילאנס לכל כלי תקשורת בארץ - פיליצ'ה קלאברו - יתייצב למחרת בפיאצה של ברשיה כדי לתפור תמונות מנצחות מהראיון. קלאברו פחד מידיעות אחרונות, אבל אחרי הצרחות שהמטירה לו - בשיחת ועידה - האיטלקיה של מעריב, ד"ר אליענה שפר, הוא כמעט ושינה את שמו לעזריאל קרליבך. 

הייתי גמור. בראנץ', רכבת למילאנו, כתבה, ארוחת ערב. קרסתי למיטה. בבוקר ה-31 באוגוסט קמתי וכהרגלי פתחתי טלוויזיה. כל ערוץ וערוץ הקרין תמונות של הנסיכה דיאנה, בן זוגה דודי אל פאיד, וזירת תאונה שנראתה לי כמו אחד הגשרים על הסיין בפריז. הקשבתי קשב רב, והבנתי מיד: הנסיכה דיאנה נהרגה הלילה בתאונת דרכים.

ליידי די היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, והגם שבתחילת פרסומה נראתה כמו גננת בריטית עדינה, הלכה והתפתחה לאישה מצודדת. ולכן, נחמץ מעט ליבי, אם כי שנתיים אחרי רצח רבין, כל אירוע מטורלל כזה נראה לי חלק מגלגל החיים. 

עד למשחק כמעט ושכחתי את הטרגדיה. נכנסתי לאצטדיון והתיישבתי במקום המסומן לי, בתא העיתונות, קרוב מאוד לקווי האורך, עמדה פשוט מצוינת. זיהיתי ביציע העיתונות את בובי רובסון, מאמן נבחרת אנגליה לשעבר, שכבר היה בפנסיה ושימש כפרשן. עוד לא עבר לי כלום בראש, עד שהתיישב לידי בחור והתחיל לגלגל שיחה בניב בריטי בולט. התברר שהוא עוזר הפקה בצ'אנל 4, הערוץ שהתחייב על שידור ישיר מהמשחק המסקרן הזה לטובת הצופים בבריטניה, אלא שלמרבית הצער, הנסיכה דיאנה נהרגה כאמור בלילה, והם נתקעו עם השידור וההפקה היקרה והיו ערוכים לשדר רק את המחצית השנייה. סיטואציה מכמירת לב התרחשה סביבי ואנשי ההפקה הבריטים, המאופקים בדרך כלל, עשו רעש של אוהדי בית"ר בבלומפילד. ואז הכניס לי הבחור האנגלי מרפק בצלעות והוסיף במבט מכורכם: "תסתכל על שלטי הפרסומת".

זו היתה אז הצעקה האחרונה: שלטי פרסומת שהפרסומת עליה מתחלפת באופן דיגיטלי. בארץ עוד לא חלמו להתארגן על כאלה. הפרסומת השלישית שהתחלפה לא השאירה מקום לדמיון. 'Diana fashion', נדמה היה לי שראיתי את הבוטיק הזה יום לפני כן, בויה ונטו, המדרחוב שיוצא מהדואמו ומהגלריה ומלא בחנויות אופנה. 

- וואו, אמרתי, מה תעשו?

הבחור קימט את מצחו ופרש את שתי ידיו. "נשתדל להתעלם, אבל הצופים לא יפספסו את זה לצערי"

ואז הצצתי בהרכבים. אינטר עם ג'אנלוקה פאליוקה בשער, ג'וזפה ברגומי הבלתי נגמר כמגן אחד, ארון וינטר ההולנדי כמגן שני, חבייר סאנטי, דייגו סימאונה, יורי דז'ורקף וכמובן רונאלדו. מול זה טל בנין, והפירלו הזה, האחים פיליפיני, דניאלה אדאני, מארק קוזמינסקי הפולני ו...

חשבתי שאני לא רואה טוב.

במרכז ההגנה של ברשיה הופיע השם הזה Giakomo (Aimo) Diana .

תקעתי אני הפעם מרפק בצלעותיו של האנגלי והצבעתי לו על דף ההרכבים. 

OMG, זה מה שיצא לו מהפה. הוא רץ עם דף ההרכבים לבמאי, לשדר, לרובסון והם נראו לבנים יותר מהצבע של כנסיית הדואמו אחרי יומיים של גשם שניקה את כל האבק. 
והגרוע מכל עוד היה בפנינו, אני שחשתי צער עמוק, והחבורה הבריטית הנבוכה הזו: איימו דיאנה בן ה-18 עלה כשומרו האישי של רונאלדו וממש הצטיין. במילים אחרות: הוא נגע בכדור יותר מכל שחקן אחר במשחק. במילים יותר ברורות: השם שרץ הכי הרבה בשידור לבריטניה היה "דיאנה". 

כל השאר מעורפל לי. בנין שיחק לא רע, אפילו סיכן את השער, ברשיה היטיבה לשחק ואף הובילה 0-1. כשהקהל הקטן שלה קם לעודד, התרומם רוב הקהל של אינטר, משהו כמו 60 אלף איש, וקרא: "ברשיה, ברשיה, ואפאנקולו" (ברשיה, ברשיה, כנסי לנו לתחת). המאמן של אינטר לואיג'י סימוני הרים מהספסל את אלברו רקובה, האורוגוואי העגלגל, והוא תקע שתי בומבות ממרחקים עצומים כדי לעשות מהפך. העיתונות הישראלית התרוצצה במסיבת העיתונאים כדי להוציא מהמאמן של ברשיה, ג'וזפה מטרצי, את הביטוי השגור "אל קפיטנו איזראליינו" (הקפטן הישראלי), ואצלי בראש הידהד כל הזמן: "דיאנה, דיאנה, דיאנה".

באתי לברך, יצאתי מקלל.