מגיעים לכל מקום: סיפורם של האוהדים המושבעים של נבחרת ישראל

קיץ 2023 ייחקק בהיסטוריה של מדינת ישראל כאחד הקיצים הבלתי נשכחים, מוצלחים ומיתולוגיים של הכדורגל והספורט הישראלי, עם הישגיה ההיסטוריים של נבחרת הנוער הישראלית (עד גיל 19) בניצוחו של המאמן אופיר חיים במונדיאליטו (מקום שלישי בעולם) והישגיה של הנבחרת הצעירה (עד גיל 21) תחת שרביטו של המאמן גיא לוזון באליפות אירופה והעפלתה ההיסטורית לחצי גמר אליפות אירופה וסיכוי גדול להעפיל, בפעם השלישית בתולדות הכדורגל הישראלי, למשחקים האולימפיים שיתקיימו בפריז בשנה הבאה, כשהפעם הקודמת הייתה באולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976.

כלי התקשורת השונים מפמפמים את הישגי הנבחרת, הרשתות החברתיות מלאות בהערצה כלפי השחקנים הצעירים, והאוהדים? משתוללים. לצד מיליוני הצופים בבית והאוהדים הקבועים שהולכים למשחקי הנבחרת בארץ, יש את האוהדים המושבעים שמלווים את נבחרת הנוער, את הנבחרת הצעירה ואת הנבחרת הבוגרת גם בחו"ל, ומהווים חלק לא רשמי מהמשלחת הישראלית.

האוהד המושבע ביותר של הנבחרת, או כהגדרתו “האוהד הכי חריג", הוא שחר גל (25) ממודיעין, שבשנה האחרונה לא פספס אף משחק של הנבחרת בחו"ל וליווה אותה גם במונדיאליטו וגם בטורניר האירופי. “האהבה שלי לנבחרת מגיעה מהמקום הכי טבעי וברור של פטריוטיות ואהבה למדינה", הוא מסביר. “בסופו של דבר נבחרת ישראל, בכל ענפי הספורט, ובייחוד בכדורגל שהוא הספורט הכי פופולרי ומצליח בשנה האחרונה, מייצגת את המדינה שלנו. להיות עם משפחות השחקנים ושאר האוהדים במגרש ולשמוע את ‘התקווה’ בכל פעם מחדש בחו"ל זה הכי מרגש. זה מגיע מהמקום הזה".

איך התחילה האהדה הזו?
"מאז ומתמיד אני אוהב את המדינה ואת הנבחרת בצורה שונה, לא רק בללכת לעודד אותה אלא זה מלווה אצלי בציפייה ודריכות לקראת כל המשחקים. בשנים האחרונות, כשהתבגרתי והפכתי ליותר עצמאי, זה נהיה חלק בלתי נפרד ממני ומהאישיות שלי. בשנה האחרונה הגעתי לכל משחקי החוץ. על משחקים בארץ אני לא מדבר בכלל כי זה מובן מאליו, כולל משחקי ידידות".

למעשה, גל התחיל לנסוע לחו"ל לכל משחק מגמר היורו של נבחרת הנוער הישראלית שהתקיים בסלובקיה בשנה שעברה, אז הפסידה הנבחרת הישראלית לאנגליה – ולא מפסיק. “שירתי כקצין בצבא ולכן היה לי די בעייתי לנסוע לכל משחק שהתקיים בחו"ל, אבל כשהגענו לגמר היורו בשנה שעברה, כשהייתי לפני שחרור, עם כל זה שהייתי מ"פ, הטלפון הראשון שעשיתי היה למפקד הבסיס ובו בישרתי לו שעוד 48 שעות אני בסלובקיה ושבת שלום", הוא אומר. "לטורניר בגיאורגיה הגעתי ביום הראשון ואני נשאר פה עד שנחזור עם הגביע, בעזרת השם".

מה מושך אותך בזה?
“לראות שחקן מהנוער עושה את כל הדרך הארוכה עד שהוא מגיע לנבחרת הבוגרת זה מרגש. קח למשל את רוי רביבו, שלדעתי שבר שיא ישראלי כשבחודש שיחק בשלוש נבחרות שונות בשלוש יבשות שונות – זה הכי מרגש שיש לדעתי. לראות ציר התפתחות של שחקן זה מדהים. העולם שייך לצעירים ולדעתי צריך לתת לילדים לשחק. ביומיום אני חריג בנוף, אני לא חושב שאנשים מתעסקים רק בנבחרת, אבל למרות שיש לי חיים רגילים – הנבחרת היא חלק ממני. כשאני בלימודים, בעבודה או במשפחה, ומספר שהולך למשחק של הנבחרת – מקבלים את זה כמובן מאליו ולא עושים מזה ביג דיל. החברים אומרים שאני כל פעם שובר את השיאים של עצמי. הם רגילים לזה, ואני מצליח לשלב את זה עם הלימודים. נניח אני חוזר מגיאורגיה ביום ראשון וכבר בשני יש לי מבחן באוניברסיטה הפתוחה. יצרתי גם קשר עם השחקנים ופיתחתי חברויות עם המשפחות שלהם מהנסיעות המשותפות למשחקים. אני מרגיש חלק לא רשמי מהמשלחת הישראלית. אני הולך גם לאימונים הפתוחים שלהם בחו"ל".

תאר את החוויה שלך הקיץ הזה.
“קשה לתאר את זה במילים. כל מה שחלמתי ודמיינתי פשוט מתגשם לי מול העיניים. לא בא לי להתעורר מהחלום הזה. אני אולי מהבודדים שהאמין מהרגע הראשון שזה יקרה. יש משפט שאני אומר לכל הפסימיסטים והשחקנים: אם לא נאמין בעצמנו אז מי יאמין בנו? מישהו האמין שננצח את ברזיל במונדיאליטו? מישהו האמין שננצח את צרפת בחצי גמר אליפות אירופה בשנה שעברה עם נבחרת הנוער? מישהו האמין שנעלה לחצי גמר אליפות אירופה ב’בית המוות’ עם הנבחרת הצעירה עכשיו? התשובה היא לא, אז אנשים צריכים להתחיל להאמין. זו המציאות. ההרגשה והתחושה שהיו אתמול הן משהו שקשה להסביר במילים".

"אני חייב להגיד לפרוטוקול שמבחינתי כל משחק של הנבחרת, נוער, צעירה או בוגרים, הוא מרגש וחווייתי, אבל אם בכל זאת צריך לבחור, אז כמובן בראש ובראשונה גמר גביע אירופה של נבחרת הנוער שלנו בשנה שעברה. חוויה בולטת נוספת הייתה במונדיאליטו. אף אחד בעולם לא הימר שנבחרת ישראל תנצח את ברזיל חוץ מהשחקנים, אופיר חיים המאמן המלך וממני. ואם כל זה לא מספיק, אז מה שהיה שלשום בגיאורגיה, הניצחון הזה בפנדלים על הנבחרת המקומית, היה רגע שעד עכשיו אני לא מעכל. יכול להיות שזה ייקח כמה שבועות. היינו שם מעטים מול רבים, כמו כל הנסים והסיפורים של העם היהודי, ומה שקרה שם, ברגע שהגיאורגי החמיץ את הפנדל האחרון וניצחנו, היה פרץ התרגשות מטורף שאני אפילו לא זוכר מה היה שם מרוב סערת הרגשות. נשארתי שעה אחרי המשחק עד שאחרון הסדרנים יצא. רציתי לסחוט את ההרגשה המטורפת הזו עד הסוף. לא ייאמן כי יסופר".

איך מקבלים את האוהדים הישראלים בחו"ל בטורנירים הללו?
“בגדול יפה, אבל אני מרגיש שיש אנשים שיש להם פרצופים תמהים של ‘מה, הם אשכרה הגיעו לפה?’. זה נשמע לאנשים הזוי, אבל זה מייחד אותנו הישראלים, שאנחנו רוצים בהצלחת המדינה שלנו. פתאום יש אחדות וגאווה לאומית כשהנבחרת זוכה להישגים. אלה חוויות של פעם בחיים, ואני רואה שיותר ויותר אוהדים מתחילים לנסוע לחו"ל ולהתלוות לנבחרת".

“לא ישנתי כל הלילה מאז הניצחון ההיסטורי הזה", מציין מיכאל קוזושווילי (קוזו), גם הוא מהאוהדים הבודדים שהולכים למרבית משחקי הנבחרת בארץ ובחו"ל. “תכננתי לחזור למשפחה ולילדים אבל בגלל הניצחון ביטלתי את כרטיס הטיסה, אמרתי ‘כפרה’ על הכסף וקניתי כרטיס לאחרי משחק חצי הגמר בבטומי. אם ננצח בחצי הגמר, אשאר גם לגמר".

קוזושווילי (59), בעברו שחקן כדורגל בהפועל פתח תקוה ואחיו הגדול של בני קוזושווילי, הקפטן המיתולוגי של הפועל פתח תקוה בשנות ה־80 וה־90 ושחקן נבחרת ישראל (בוגרים) לשעבר, מעיד על עצמו כ"חולה כדורגל" ומקדיש את מרבית זמנו לנסיעה אחרי הנבחרת למשחקים. “הייתי בהרבה משחקים, אבל לראות את הקיץ הזה זה פשוט מטורף והחוויה הכי גדולה שחוויתי הייתה ביום שבת האחרון בגיאורגיה. עליתי לארץ מגיאורגיה בגיל 8, ובגיל 6 אבא שלי היה לוקח אותי למשחקים של קבוצת דינמו טבליסי שהייתה מעצמת כדורגל, והיו לי זיכרונות מהחוויה הגדולה הזו באצטדיון הזה. בשבת חזרתי לאצטדיון, ולראות את הניצחון של ישראל וההיסטריה והאווירה הזו החזירו אותי לחוויה העצומה שחוויתי עם אבי בילדות".

"גם אנחנו וגם הגיאורגים פטריוטים ומאוחדים. יכול להיות שביומיום נאכל אחד את השני, אבל במלחמה אנחנו מאוחדים ובכדורגל זה אותו הדבר. ההתרגשות הייתה יותר גדולה שניצחנו את הגיאורגים עם 40 ומשהו אלף האוהדים שלהם. המזל שלנו הוא שהגיאורגים אוהבים אותנו אז לא הייתה פה אנטישמיות או עוינות. הגיאורגים הפסידו והלכו בשקט. אני חושב שחלקם שמחו להפסיד לישראל, שהם אוהבים, ולא לקבוצה אחרת. חוויתי אווירה דומה במשחק מוקדמות יורו 2000 כשניצחנו את אוסטריה 0:5".

שיערת שנגיע למעמד הזה של חצי גמר?
“כן, גם כתבתי לגיא לוזון, שגדל איתי ביחד בשכונה, שאני מאמין שהנבחרת תעבור וביקשתי ממנו שיקדיש את הניצחון לאמא שלו, שנפטרה ממחלת הסרטן כשהוא היה ילד. אנשים לא יודעים איזה בן אדם טוב הוא. הוא מקבל כל הזמן ביקורות והשמצות אבל הוא ילד טוב. הוא עשה בית ספר למאמן הגיאורגי, עלה בטקטיקה מצוינת וניצח במשחק, הרבה בזכות הנבחרת המגובשת של הצעירים המוכשרים הללו".

איזה עוד משחק עשה לך קווץ’ בלב בקיץ הזה?
“המשחק נגד גרמניה גרם לי להרגיש שניצחנו במזל ושאלוהים היה איתנו. לעצור שני פנדלים ולגמור 1:1 היה מזל. במשחק נגד צ’כיה הייתי מאושר כי היינו טובים. אתה רואה גם שיש יותר התעניינות של הקהל הישראלי בכדורגל, השחקנים גורמים לקהל להגיע למשחקים ולראות את הנבחרת. יש כדורגל מאוד טוב ודור מאוד מוכשר ומצפה לנו עתיד טוב".

לקוזושווילי יש פינה חמה במיוחד לנבחרת הנוער, שכן בעברו היה מאמן כושר של קבוצת הנוער של הפועל פתח תקוה: “אני רואה שעובדים איתם נכון ולראות את זה במגרש עצמו זו חוויה מעצימה. לראות את דור העתיד תמיד מפיח תקווה".

ההצלחה מחפה על הפסדי העבר?
"אני מרגיש סוג של פיצוי בזכות ההישגים של הנבחרת עכשיו. בכיתי מהתרגשות במשחק האחרון. הסמל של ישראל בשבילי זה הכל, ואני הולך למשחקים מתוך פטריוטיות וגאווה. הפסדים לא גורמים לי לאהוד את הנבחרת פחות או להתאכזב ממנה, האהבה לנבחרת היא כמו האהבה למדינה. עם ההישגים העכשוויים אני מרגיש תחושה שאי אפשר לתאר. כל המסע הזה של לראות את הנבחרת בזמנים טובים יותר ופחות טובים היה שווה את הרגעים האלה".

מייקל ינקלוביץ (70) עוקב אחרי נבחרת ישראל בחו"ל עוד משנות ה־70. “גדלתי בדרום אפריקה ועליתי לארץ בגיל 19", הוא מספר. "כבר בדרום אפריקה הייתי הולך לאירועי ספורט, אני בא מעיר בשם פורט אליזבת’, שם שיחקו בזמנו מוצי ליאון, לופא קדוש ואלי כהן היה מאמן, אז בתור ילד ינקתי את הכדורגל. כשהייתי באוניברסיטת בר־אילן זכיתי לראות את ישראל משחקת באצטדיון רמת גן נגד יפן, דרום קוריאה ותאילנד בשנות ה־70 המאוחרות. אני פנסיונר ולצערי אלמן, אז אני יכול להרשות לעצמי לנסוע לחו"ל וללוות את נבחרות ישראל ומכבי תל אביב".

ינקלוביץ טוען כי החוויות במונדיאליטו בארגנטינה ובטורניר אליפות אירופה בגיאורגיה הן מהמדהימות שחווה: “אלה היו חוויות מדהימות, אף אחד לא שיער בארגנטינה שישראל תנצח את ברזיל ותגיע לחצי הגמר. נסעתי למנדוסה לראות את ישראל בשמינית הגמר, ואז כשהיא ניצחה את אוזבקיסטן ואחר כך את יפן, החלטתי לנסוע לסאן חואן לראות אותה מול ברזיל ברבע הגמר. ואז כשניצחנו את ברזיל היה שבוע עד חצי הגמר, אז נסעתי ללה פלאטה ליד בואנוס איירס וכמעט ניצחנו, אם עומר סניור היה מבקיע. חוויתי את זה גם בגיאורגיה, מי האמין שישראל תגיע לחצי גמר? זו חוויה, זו התרגשות. אלו דברים שלא קורים כל יום. קשה לתאר את ההתרגשות".

מה לדעתכם הסיכוי שלנו להעפיל לגמר?
גל: “אם השחקנים יאמינו בעצמם כמו שהאמינו עד היום – הכל אפשרי. כל הסטטיסטיקות והנתונים שמראים שהנבחרת שנגדנו טובה - הכל נכון, אבל בסוף האמונה והנבחרת הטובה ביותר מנצחות".
קוזושווילי: “אני מאמין שאם אנגליה תנצח את פורטוגל יהיה לנו קשה לנצח אותם כי אנגליה היא ליגה אחרת. מצד שני, אם פורטוגל תנצח, יש לנו סיכוי לעלות לגמר".
ינקלוביץ: “נגד אנגליה אין סיכוי. האנגלים ניצחו אותנו 2:0, השחקנים שלהם הם שחקנים שמשחקים בפרמייר ליג. לישראל היה משחק הרואי נגד אנגליה אבל אני לא חושב שנצליח לנצח. צריכים לקוות ולהאמין שכן. כרגע גם חשוב שנעפיל לאולימפיאדה. מי היה חולם שנבחרת ישראל בכדורגל תגיע לאולימפיאדה?".