ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי מלאה בדוגמאות של "לי זה לא יקרה". הפועל פ"ת ב-1976, בית"ר ירושלים ב-1980, הפועל כפ"ס ב-1983, הפועל ת"א ב-1989, שמשון ת"א ב-1990, כפ"ס ב-2008. אפשר להמשיך ולהמשיך. קבוצה בונה את עצמה לאליפות, לא נכנסת טוב לעונה, מדשדשת, שוקעת בבינוניות, מנסה עם הראש בקיר להציל את העונה, ולא מצילה את עצמה.
מכבי חיפה עם עשרה הפסדי ליגה ב-18 משחקים. בפעם האחרונה שירדה היו לה 13 הפסדי ליגה ב-30 מחזורים. לא צריך להסביר מה המשמעות. אפילו להפועל עכו, שנמצאת במקום האחרון, יש פחות הפסדים. כי עכו יודעת שהיא קבוצת תחתית ואוספת נקודות. מכבי חיפה לא אוספת כלום, היא פשוט לא מבינה את מצבה. כשהיא תבין, יכול להיות שזה יהיה מאוחר מדי.
אין במכבי חיפה כלום. הקבוצה משחקת כדורגל שאין בו טיפת אפקטיביות. שום ניצול של יתרונות. אין שחקן עומק, אין שחקן אחד רגוע ליד השער. קבלת ההחלטות נוראית, גם מעבר לקווים. מי שמחליף את ג'אבר עטאא ולא את בוקולי, שלא יתפלא שהוא מפסיד. מי שעולה עם אוראל דגני ומתן אוחיון (שירד ליגה עם מכבי פ"ת, סטארט אפ של דודו דהאן) כבלמים, שלא יתפלא שסדרה של טעויות מסדרת לרעננה את אחד הגולים הקלים שכבשה.
אוחיון זה שחקן שכבש בהחזרה קודמת לשוער שער עצמי מרהיב שעלה לקבוצה בגביע הטוטו. במכבי חיפה של פעם, שחקנים כאלה לא היו אפילו בתוכנית. שחקן נבחרת מותח שריר. ממה? מחוסר אימון? מעודף אימון? מעודף לחץ ומתח? ממה?
מכבי חיפה נראית פשוט רע, בכל קנה מידה. היא לא נראתה ככה מאז פרצה לתודעה. והיא הולכת ונסוגה משבוע לשבוע, גם אם היום הכדורים שרקו יותר, והייתה תחושה של רצון. כשהקהל גם לא מגיע, זה מוסיף לאווירה הכללית. ולא, אלירן עטר לא יעזור כאן, גם לא ראובן עטר.
חזרתו של חיים סילבס למשרת האימון ברעננה אולי נראתה כמו בדיחה, אבל עוד תהפוך את הפיאסקו הזה למהלך העונה. סילבס ניצח מאז את ב"ש ואת חיפה. את קבוצת נעוריו הוא ניצח בבית ובחוץ. אפילו לא ספג. וזה בלי שני זרים חשובים שיצאו לאליפות אפריקה.
הקבוצה נראית בדיוק הפוך מחיפה: מסוגרת, מאורגנת, יודעת מה תכנית המשחק ואיך לבצע אותה. שחקנים לא מנופחים, בלי אגו, יודעים בדיוק מי הם ולמה הם מסוגלים. וכן, הם יכולים להגיע לפלייאוף עליון. הפועל רעננה.