כשהיד שמרחמת על מועדון אחד מחמירה עם אחר, האלימות מסלימה

כתובות הנאצה – ששורתן התחתונה הינה איום מפורש – שרוססו על קירות השיש בכניסה למשרדי ההתאחדות לכדורגל, אינן חציית קו. הקו האדום מונח לפתחי ההתאחדות לכדורגל קרוב ל-20 שנה. הוא מונח גם לפתחה של המשטרה, אם כי בעניין הזה אין מה לבוא בטענות לקונסטיטוציה שמתנהלת כבר שבועות כשמכנסיה מופשלים. 

ההתאחדות לכדורגל שואפת לסדר תקין, אבל נדמה שהעניין שלה הוא בעיקר בסידור המשחקים. הקלות שבה מוסדות השיפוט שעובדים בסמוך לה מתייחסים לעבירות אלימות, היא בלתי נסבלת. נכון שאם הקבוצה פועלת נגד המתפרעים, העניין מחייב לתת לה צ'אנס, אבל עונשים צריכים להיפסק לפחות על תנאי, על מנת שניתן יהיה להפעיל אותן אם יתברר כי הפעולות שננקטו לא הביאו להרגעה.

כשאתה קורא איך אב בית הדין העליון, עו"ד אסף הדסי, מנפנף את פסיקתה המנומקת וההגיונית של השופטת בדימוס אסתר קובו לגבי הערעור שהגישה ההתאחדות בעניין עונשה של מכבי חיפה, אתה שואל את עצמך עד כמה מנותק בית הדין העליון מהמתרחש בכדורגל הישראלי.

הייתי במשחק האמור בחיפה, שבו ערן זהבי התקשה אפילו להוציא לפועל כדור קרן, מרוב חפצים שעפו עליו, מהיציע התחתון וגם מהעליון. וכשהיד קלה על הדק הרחמנות, ומצד שני גם על הדק ההחמרה, האלימות רק הולכת ומסלימה. בית הדין העליון מדבר על מידתיות, ובית הדין התחתון נוהג בחוסר מידתיות. על אלימות יש להעניש בחומרה. עונשים על תנאי הם לא מס שפתיים.

כאדם שמאוד מחבב את אלי אוחנה ומעריך מאוד את אופיו ודעותיו, רווח לי במידה לא מועטה מכך שהחליט לפרוש מהפיאסקו שקרוי הבית היהודי. יש משהו לא טבעי בכך שאוחנה, אחד האנשים המוצלחים בתחומו שהצמיחה ישראל השנייה, שיודע לחיות את החיים על מנעמיהם, יסתופף בסיעה אחת עם סגפנים קנאים שחיים את רוח מצדה בחלל הריאליטי שבו אנו שוהים.

הוא לא מתאים להם, הם לא מתאימים לו, ויש מספיק מקומות לומר בהם שאתה לא מאמין במדינה פלסטינית, לחוקק חוקים חברתיים ולסנוט בחבריך לסיגר ולקוניאק שיושבים בספלי הסוציאל-דמוקרטים. אוחנה, שמעולם לא הבליט את מזרחיותו (כי לא נדרש להבליט אותה) והיא מעולם לא היוותה אג'נדה עבורו, הפך יום אחד ל"מועמד המזרחי", "המסורתי" (באמת?), ש"הוא גם אינטליגנט". האם האיש שדיבר אנגלית רהוטה עוד בטרם יצא לאירופה, שהוא תולעת ספרים, אוטו-דידקט מהמשובחים שידע הכדורגל הישראלי – סקטור שחטף גם הוא השבוע את ליטרת הזלזול הקבועה בו – צריך לקבל ציונים מאיילת שקד? 

ובכלל, השיבוץ של אוחנה במפלגה לא לו, מפלגה שמעוררת אנטגוניזם אצל רוב התקשורת שהיא לא קלמן ליבסקינד, הוציאה החוצה את השד המגדרי מהבקבוק. אוחנה הושווה השבוע לליהיא גרינר! אז אפשר להתווכח מה יכולים לתרום מפורסמים למוסד המחוקק, להתווכח על הצנחת עיתונאים למקומות ריאליים (כאילו יוסי שריד, רוני בר און, מירב מיכאלי, עופר שלח או ניצן הורוביץ לא היו מעולם עיתונאים), ולספוק כפיים על אובדן הערכיות שבכך (כאילו נשיא וראש ממשלה לשעבר לא נשלחו לאחרונה לכלא). אבל בחייכם, לנופף בפרסומת לקשקשים שעשה לפרנסתו אדם שרוב חייו עשה דברים מוצלחים מכך, זה כבר מתנשא ביג טיים.