מיוחד ל"מעריב": אייל לוי בעקבות חידת אמיר כבירי

בימים אלה מתקיימת מלחמת עולם בכדורגל הישראלי סביב השאלה הגורלית, היכן ישחק בן רייכרט בעונה הבאה. אל תדאגו, אתם יכולים לישון בשקט גם בלי לדעת את התשובה הסופית. מדובר בשחקן מוכשר, אבל לא כוכב ענק, בטח לא כמו הכותרות שעוסקות בו לאחרונה.

אבל מה שמעניין בסיפור, ששייך לסדרת מלפפוני הקיץ, הוא מאבק הכוחות שמתרחש מאחורי הקלעים.

רייכרט שייך למכבי תל אביב, שבשנה שעברה השאילה אותו ליריבתה העירונית כסוג של מחווה. הפועל תל אביב הרי הייתה מפורקת כלכלית, מועמדת רצינית לירידה לליגה השנייה, בטח לא איימה על מעמדה של הקבוצה העשירה בארץ, האלופה בשלוש העונות האחרונות. אבל משהו קורה בהפועל בחודשים האחרונים. משהו לא צפוי.

כשבקריית שלום, מתקן האימונים של מכבי, מרימים משקפת, הם רואים במתחם וולפסון, מגרש האימונים הסמוך של הפועל, בחור צעיר, בן 35 , שעובד בשיא המרץ.

אמיר גרוס־כבירי, שנכנס השבוע רשמית לתפקיד בעל המועדון, כבר החתים שלושה שחקנים שגדלו במחלקת הנוער של מכבי - רז יצחק, רוי רונן ועומרי אלטמן, שפעם חשבו שיגיע רחוק, אבל במדים הצהובים ולא באדומים. שלושה שחקנים בקיץ אחד. מבחינת מכבי מדובר במגמה מדאיגה, רעידת אדמה של ממש. לכן נלחמים שם בכל הכוח על רייכרט, רק שלא יעבור את הכביש, אף על פי שהשחקן מאוד רוצה.

למכבי תל אביב אומנם יש מיטש גולדהאר, בעלים קנדי, טייקון עשיר שמעמיד לרשות האלופה תקציב בסביבות המאה מיליון שקל בשנה, אבל כבירי, הבחור החדש בשכונה, מנסה לעשות את זה אחרת. הוא, בניגוד לגולדהאר, אוהד אמיתי של הפועל.

רבים הרימו גבה ותהו איך הבחור האלמוני נחת ככה פתאום במרכז חיינו. בדרך כלל אנחנו מכירים היטב את עשירי הארץ, מה הם אוכלים והיכן הם מבלים, אבל כאן מדובר באיש שעד היום בחר לשמור על פרטיותו, במיוחד משום שהתגורר רחוק מכאן.

השבוע הגיע למשרדי ההתאחדות לכדורגל כדי להעביר את זכויות הניהול של הקבוצה, אחרי ביקור בסנט פטרסבורג, שם השתתף בערב הגאלה היוקרתי של מוזיאון ארמיטאז'. כן, תכף נגלה איך כדורגל מתחבר בקלות עם אמנות מודרנית.

במעוז של מכבי

כבירי נולד ב־ 1980 בשכונת בבלי, המעוז המדושן של צפון תל אביב. בית מסודר כלכלית. האם, תמר, ניהלה חברה. האב, דוד, התעסק בתכשיטים, אבל היה זה בעיקר הסב שדאג לעתיד המשפחה.

מנסור תמיר אברהם גדל בעדן שבתימן, עד שעלה ארצה בסוף שנות ה־ 30. עדן הייתה אולי העיר שנהנתה יותר מכל מהליברליות של השלטון הבריטי, ולא מעט מיהודי תימן ביקשו לגור בה ובסביבתה. היהודים היו סוחרים מצליחים ועובדי השירות הציבורי. רובם גם קיבלו אזרחות בריטית. אברהם היה מנאמני הממלכה. עבד כיועץ משפטי, קיבל מדליית הערכה מהמלך ג'ורג', ומאוחר יותר, אחרי שעלה לישראל, גם החזיק בית בלונדון. בארץ התגורר בתל אביב, במושבה האמריקאית־גרמנית ביפו, לא רחוק מכנסיית עמנואל.

אם אתם רוצים מיקום מדויק, אז מזרחית מאצטדיון בלומפילד, ביתה הישן והטוב של הפועל תל אביב. אברהם אהב בעיקר אמנות מודרנית. בשנות ה־ 50 וה־ 60 חרש את השווקים ומצא מציאות. תמונות שעלו אז עשרות או מאות דולרים, יכולות להגיע היום לעשרות מיליונים. מי שמכיר את האוסף, מספר שלסב היה גם רעיון מאחורי צבירת היצירות - אוסף שנושאו תקופות שונות, ותמונות מופשטות ברובן, אבסטרקטיות. הוא ידע היטב מה לבחור. מדובר ב־300 יצירות שחלקן היו תלויות בביתו, או מנוילנות במחסן, או צפונות במשכן שבלונדון. במשפחה ידעו על האוסף,אבל אף אחד לא היה ממש בעניין.

מספרים שאמיר היה קשור לסבו, אבל השניים דיברו בעיקר על לימודים. אם הנכד היה בא להתגאות בציון 97 בבחינה, הסב היה אומר שזה לא מספיק, צריך לחתור לציו 100 עגול. מכאן, אומרים, מגיע הפרפקציוניזם של הצעיר האמביציוזי. אמיר כבירי נהג להגיע לבית סבו בשבתות. היה יושב במרפסת, מאזין לתוכנית הרדיו הפופולרית "שירים ושערים" ומחכה לשמוע את נהמת הקהל שהגיעה עם הרוח היישר מבלומפילד.

ילד, אוהד הפועל, בשיכון בבלי בתל אביב. צריך להבין קצת את ההיסטוריה ואת יחסי הכוחות באותם ימים. כשכבירי נולד בשנות ה־80 , אלה היו דווקא השנים של הפועל. ב־1983 הגיע ניצחון בגמר הגביע על מכבי תל אביב. ב־1986 זכייה באליפות עם גול דרמטי של הדקות האחרונות ועוד אליפות ב-1988. אבל אלה היו ימים שבהם העסקונה שלטה במועדון, אנשי ההסתדרות ובית ברנר. ניהול כושל ועליית אנשי העסקים בענף גרמו לקבוצה לצלול בשנות ה־90 . מכבי תל אביב שלטה ללא עוררין בעיר, ובמיוחד בחלק ההוא, הצפוני.

בשביל להגיע לתיכון עירוני ד' מביתו שבבלי, כבירי היה צריך לעבור את רחוב יהודה המכבי, שהיה המעוז המכביסטי הגדול של אותם ימים. שחקנים כמו איציק זוהר ואבי נמני היו יושבים שם דרך קבע עם חברי הנהלה על אספרסו קצר ומוסף ספורט.

כבירי סבל אז מהקנטות חוזרות ונשנות על העובדה שבחר את הצבע הלא נכון. זוכרים לו במיוחד ניצחון נדיר של הפועל בדרבי, 2-4 , באוקטובר 1994. איך הלך ברחוב גאה, לבוש בחולצת המועדון. מקורביו מספרים שגם היום, 20 שנה אחרי, הוא מסוגל בשלוף לספר מי הבקיע באותו משחק וגם באיזו דקה.

הפועל הפכה אצלו לאובססיה. עד לפני כמה שנים אפשר היה למצוא אותו בבלומפילד יושב בשער 5, היכן שנמצאים הפנאטים. רק לאחר מכן הסכים לעבור לשער 7, מקום מושבם של האוהדים היותר מתונים. עד לאחרונה הוא אפילו היה חבר קבוע בפורומים של אתרי האינטרנט, מדסקס על משחקים, שחקנים שעברו קבוצה, מקטר על ההנהלה. פעיל כאחרון האוהדים, גם כשלא התגורר בארץ.

בעסקי המלונות

בגיל 19 עזב כבירי את הבית והתחיל את נדודיו הארוכים בחו"ל. תמיד היה עצמאי, ניסה לא להיות תלוי במשפחה יותר מדי, למרות זמינות הכסף. בזמן שבחורים בני גילו טיילו בדרום אמריקה, הוא כבר רץ לעשות עסקים.

הוא התחיל בלימודי כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת UCLA בארצות הברית, אבל כמו שאביו המליץ לו, מיד קפץ למים העמוקים של העסקים. נדרש לו קצת זמן להתאקלם. בהתחלה הפסיד כסף עד שמצא את הנישה המתאימה. איש עסקים ישראלי הכיר לו את הגרורות הזניחות יותר, לפחות אז, של ברית המועצות המפורקת. קזחסטן למשל.

בגיל 24 הוא מצא את עצמו באללמטי, בירתה לשעבר של המדינה שגובלת בסין. אז העיר רק החלה להרים ראש, ואפשר היה לקנות בה נדל"ן בזול. כבירי הצטרף כשותף לחברת שארם אנד מור, שהקימה מלונות בוטיק, לא רק באזור, אלא גם בצרפת - בסן טרופז ובפריז. בהתחלה הביאו אותו כמשקיע, בכל זאת בחור אמיד. כבירי עבר לחיות באלמטי, אבל השידוך לא החזיק מעמד הרבה זמן. אחרי שנה ביקש לעזוב.

לא קל לבחור צעיר לחיות לבד במקום שבו בחלק גדול מהשנה הטמפרטורה מלטפת את האפס, ומהכיוון הלא נכון. מספרים שהייתה זו משפחתו שאמרה לו, שזה לא מצדיק את המאמץ אם לא נהנים מהחיים.

כבירי עזב את אלמטי, אבל לא את הפרובינציות הרוסיות. הוא עשה עסקים בקירגיזיסטן ובטג'יקיסטן, מקומות עם ניחוח אסייתי מובהק ומוסלמים רבים. הוא תמיד התהלך ברחוב עם מגן דוד על הצוואר. סיפר פעם לחבר שאמרו לו שביהודים אולי חושדים, אבל החשד תמיד מלווה בכבוד. מאז שהסתובב בחו"ל, משהו בפטריוטיות של כבירי התחדד ובטח בזיקתו ליהדות. הוא שומר כשרות, יש רב שאיתו הוא מתייעץ באופן קבוע. הייתה שנה שבה שמר שבת ולבלומפילד היה מגיע ברגל מביתו שבנחלת יצחק.

כבירי החל לדבר רוסית, אומנם לא ברמה ספרותית גבוהה, אבל בסיסית, כזו שטובה לעסקים שהחלו לפרוח. היום הוא איש של סחורות, שמעביר מפה ומוציא לשם. מדובר בדברים רציניים - מדלק ועד סוכר.

דווקא אומרים שהוא לא מהמהמרים, אלא מהמחושבים שיש להם אומץ לחתוך בזמן והוא גם סופג הפסדים. עובדה, הוא השקיע בישראל במיזם אינטרנט שנכשל ונעלם.

צילום: אריאל בשור

הירושה מסבא

כבירי החליט שרוסיה היא אולי מקום טוב לעסקים, אבל בחר להקים את בסיסו בפריז, עיר שתמיד אהב לחזור אליה וגם כר מצוין לעסקי האמנות, שאליהם נכנס בבת אחת. סבו של כבירי נפטר ב־ 1999 והוריש את אוסף האמנות לתמר, אמו של אמיר, ולאחיה יצחק. השניים לא היו אנשי אמנות והחליטו לתת לאמיר לנווט.

הוא אף פעם לא ניהל עם סבו שיחה רצינית על האוסף, אבל ככל שהתעמק כך התאהב בתחום. סיפר למישהו שזה כמו אהבה לכדורגל, מעין התמכרות. בראיון לעיתונאי הרוסי, אלכסנדר ברסקי, סיפר כבירי: “הניסיון הקודם שלי היה מוגבל בעיקר לעולם העסקים, מה שהשאיר מעט מאוד מקום ליצירתיות. הצלילה שלי לתוך עולם האמנות מונעת מדחף רגשי, שהיה חדש ומשחרר מבחינתי. כשאתה מסתכל על יצירת אמנות ללא ידע מוקדם - או שהיא נוגעת בך או שלא. כיום, אחרי כל כך הרבה זמן, למדתי להתבונן ולהעריך עבודת אמנות בלי קשר לשאלה אם אני אוהב אותה".

כבירי קרא ספרים, עבר ביסודיות על הארכיון של סבו והבין שיש פה אוצר. יצירות של חואן מירו וסלבדור דאלי ומארק שאגאל ואמנים רוסיים מהשורה הראשונה. אומנם מדובר באוסף בוטיק של 300 יצירות, אבל יש לו ערך מוזיאוני גדול. ב־ 2004 החליט להקים את קרן אברהם על שם סבו. באותו ראיון לעיתונאי הרוסי הסביר את המטרה: “כשהקמנו אותה, היעד המרכזי היה לשמר את האוסף לדורות הבאים של המשפחה, אולם מהר מאוד החלטנו לייסד תקציב שנתי לקיום תערוכות, לרכישת עבודות איכותיות מהשורה הראשונה ולמימון פעילויות הוצאה לאור. מעבר לכך אנו מעניקים תמיכה בכל העולם לתערוכות ולאירועי תרבות שתואמים את החזון של הקרן".

את הקרן מנהל דירקטוריון, שבקרב אנשיו נמצא גם מארק שפס, שניהל בעבר את מוזיאון תל אביב, והתפקיד שלו הוא, בין היתר, לפקח על האוסף ולדאוג שלא יימכרו וייקנו יצירות ללא השגחה. זה גם רצון המשפחה. האוספים החלו לעבור בין מיטב המוזיאונים בעולם - פושקין במוסקבה; ואן אבה שבהולנד; מוזיאון תל אביב, לשם כבירי הביא יצירות של האמן הצרפתי אדגר דגה שנמצאות ברשותו; וכמובן, מוזיאון ארמיטאז' בסנט פטרסבורג, שאיתו התפתחו יחסים חמים במיוחד.

זהו המוזיאון הגדול ביותר ברוסיה ובין החשובים בעולם. יש בו יצירות של דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, ואן גוך ומונה. באוסף כשלושה מיליון פריטים, ורק חלק קטן ממנו מוצג לראווה. ב־ 2011 פגש כבירי את ד"ר מיכאל פיוטרובסקי, מנהל ארמיטאז' שהיה בביקור בניו יורק. מכר משותף עשה ביניהם את החיבור.

ד"ר פיוטרובסקי נחשב לאחד האנשים המקורבים לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בטח בנושא התרבותי. הוא היה זה שפתח את ארמיטאז' לחלקים נוספים בעולם, ועכשיו אפשר למצוא שלוחות שלו בלאס וגאס, באמסטרדם ובלונדון. מספרים שבהתחלה ד"ר פיוטרובסקי לא ידע איך להתייחס לרעיון הזיווג שהג ש בפניו הצעיר הישראלי. בדרך כלל שופטים את כבירי לפי גילו הצעיר, אבל זה עובר מהר, כי הוא מומחה ביצירת קשרים. בראיון לעיתון הרוסי סיפר כבירי: “הייתה לי תחושה חזקה שחשוב, אפילו הכרחי, להקים גשר מסוג זה בין רוסיה לישראל, שתי מדינות שכה מחוברות אחת לשנייה".

היום כבירי הוא בעל הזכויות לייצוג ארמיטאז' בישראל, ולפחות שלוש פעמים בשנה מתקיימים אירועים משותפים. ב־ 2013 ערכו ברוסיה את תערוכת העיר הלבנה, שנושאה ארכיטקטורת הבאוהאוס בתל אביב. בסתיו תתקיים תערוכה של מאטיס במוזיאון תל אביב, שמגיעה מהאוסף של המוזיאון הרוסי, שישלח גם יצירה של קנדינסקי למוזיאון ישראל.

ביום ראשון השבוע, כאמור, הגיע כבירי למשרדי ההתאחדות ברמת גן, כדי להעביר את זכויות הניהול של הפועל תל אביב לרשותו. כלקח מהעבר, שאלו חברי הוועדה בהתאחדות אם יש לו יכולות להחזיק מועדון כדורגל. הרבה בעלים חשבו שזה בשבילם יהיה משחק ילדים לנהל קבוצה, והתרסקו כלכלית ואישית. לרובי שפירא ז"ל זה עלה בחייו. כבירי הצעיר העריך שם את הונו ב־ 200 מיליון דולר, לחברי הוועדה זה הספיק.

נקודת המפנה

לא מעט אנשים יעצו לאמיר כבירי להיזהר מלהכניס רגל לצרה שנקראת הכדורגל הישראלי, ובוודאי להפועל. עד עכשיו היה זה חיים רמון, שניהל את ההצגה והשתוקק לברוח ממנה. העול הכספי איים להטביע אותו ואת המערכת. היה חשש ממשי שאם לא יבוא מישהו וייקח את הניהול, הקבוצה תיעלם מהנוף.

אבל מסתבר שכבירי כל הזמן היה ברקע, גם בימים הקשים. גורמים בקבוצה שהכירו את יכולותיו היו מבקשים לעתים עזרה כספית נקודתית, והוא היה מסייע, העיקר שהמועדון לא יתרסק. אלא שגם מעבר לים היה קשה להיות אוהד הפועל בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה. הקבוצה הידרדרה בטבלה, בעוד היריבה העירונית בנתה מפלצת בלתי ניתנת לפיצוח.

כבירי היה נוהג להגיע לישראל למשחקי דרבי עירוניים וחוזר חפוי ראש. כששאלתי מכרים שלו איפה הייתה נקודת השבירה, הם סימנו את המעבר של גילי ורמוט למכבי תל אביב. ורמוט היה סמל בהפועל. המעוז האחרון בתעלה. מכבי תל אביב חיזרה אחריו במסירות, ובהפועל ביקשו שיישאר גם למען האוהדים וגם כדי למנוע ירידת ליגה אפשרית, אבל ורמוט לא ביקש לעבור למכבי, הוא דרש ועזב.

כבירי שלח את אנשיו לבדוק את הספרים ואת המספרים כדי להבין אם הבור עמוק כל כך. אחרי זה החל להיפגש עם אנשים, במיוחד עם בארי בן־זאב, שניהל בחודשים האחרונים את הקבוצה ואמור להיות שותף בדרך הנסללת כעת. בסוף אומרים שהיה זה אביו, שכמו תמיד אמר לו ללכת בעקבות הלב. זו הרי הפועל תל אביב שהוא אוהד מילדות, מהמרפסת של סבא, מ"שירים ושערים". הוא מספיק אחראי לא להיכנע לפיתויים שמציב העולם הזה.

בקבוצה מספרים שזה כמו הוריקן שהתחולל בקבוצה בתקופה האחרונה. הבחור מעורב בכל. אתר אינטרנט חדש, אפליקציה, שיפוץ מתחם האימונים אחרי שביקר במתקן האימונים של אתלטיקו מדריד המפוארת. עם כל שחקן שמועמד להגיע, כבירי נפגש אישית. מדבר פחות על כסף ויותר על חזון. בניית קבוצה עם צעירים, עם להט. זה ייקח שנתיים־שלוש, הוא אומר להם, אבל זה יגיע רק אם יאמינו.

בעוד בעבר היה מגיע לארץ פעם בחודשיים, עכשיו הוא רוב הזמן כאן, עסוק בענייני כדורגל. למישהו הסביר שיש הרבה משותף בין ספורט לאמנות. לוקחים ארבעה ציורים בינוניים ומוכרים אותם, בשביל לקנות תמונה אחת ששווה הון. הפועל תל אביב פתחה רק לפני כשבוע את מכירת המינויים לעונה הבאה, ואלפים נחטפו בזכות הבאזז שנוצר. היא נראית כמו מועדון חדש, עם ריח טוב. לא הקבוצה המובסת שהתרוצצה פה עד לא מזמן.

כבירי מנסה לשמור בינתיים על פרטיות. גם אם עברתם לידו בחודשים האחרונים, ספק אם ידעתם שהאיש הזה מחזיק יצירות של סלבדור דאלי בארון, ועוד מעט גם קבוצת כדורגל. אבל המצב עומד להשתנות. להיות בעלי קבוצה פירושו להיות במרכז העניינים, אי אפשר לברוח מאור הזרקורים, והמבחן היחיד הוא התוצאה במוצאי שבת.

בגיל 35 כבירי משוכנע שמצא את הדרך להצלחה. לאנשים שסובבים אותו, הסביר שאפשר לנהל מועדון מצליח וגם לשמור על שפיות. רבים חשבו כמוהו ואחרי שנה־שנתיים ברחו לביתם חיוורים ומוכים, אבל פה אפשר לפחות לתת צ'אנס, כי יש עסק עם מישהו אחר, שונה, כזה שבא מעולם מקביל לכדורגל - האמנות.