עם העיניים לב"ש: האם האנדרדוגית הנצחית תיקח אליפות שלישית?

1976 היתה שנה עמוסה. צה"ל רשם לזכותו את מבצע יהונתן ההרואי, סטיב ג'ובס הקים בארצות הברית את חברת אפל, ראש הממשלה, יצחק רבין, הגיש לנשיא את התפטרותו, ובנגב, קבוצת הכדורגל הפועל באר שבע חגגה אליפות שנייה ברציפות. מי חשב אז שהיא תהיה גם האחרונה? אבל חכו רגע עם ההספד - יש סיכוי גדול ש־40 השנים הרעות של קבוצת המדבר יסתיימו החודש עם תואר נוצץ.
 

הקבוצה הדרומית נמצאת היום במקום הראשון כששלוש נקודות בלבד מפרידות בינה למכבי תל אביב, השנייה. הערב ייפגשו השתיים באצטדיון בלומפילד למה שמכונה "משחק העונה", במשחק שיכול בהחלט להכריע את זהות האלופה. ניצחון, או אפילו תיקו, והתואר הנחשק ייסע ללב המדבר. 
 

“אני משוכנע שאני מדבר גם בשם חברי", אומר רוני מוסקוביץ', השוער מאותן שנות אליפות היסטוריות, “אנחנו רוצים שהקבוצה תזכה סוף־סוף באליפות והשחקנים יחלקו איתנו את הנטל הכבד. זה מגיע לקבוצה, זה מגיע לעיר".

 

אז, בשנות ה־70 העליזות, היה מוסקוביץ', יליד קיבוץ גבעת ברנר, שחקן הרכש היחידי. והוא לא הגיע מהליגה הגרמנית או מלונדון הקרירה, אלא מהפועל מרמורק שברחובות.
 

"היו שחקנים טובים, תוצרת בית, שכל אחד מהם בא מהשכונות", מספר העיתונאי הוותיק יצחק שתיל, מחבר הספר ‘תולדות הספורט בבאר שבע', "הכדורגל בעיר נהנה משחקני נוער וילדים שהגיעו מהליגה העירונית ‘ליגת בן־יעקב'. זה היה אוצר בלתי רגיל ויתרון עצום. כולם הכירו את כולם".
 

את ליגת השכונות הקים הספורטאי המצטיין אהרון בן־יעקב ז"ל עוד בשנות ה־60, שנים רבות לפני שהחליטה עיריית באר שבע לקרוא על רחוב על שמו. 
 

כל הכישרונות התרכזו בליגה המקומית, והמשובחים ביותר הגיעו לקבוצה. “זה היה הייחוד של באר שבע", מספר בנצי בלומנפלד, מהאוהדים המוכרים, שהיה אז צעיר בן 25. “כולם ידעו שמאיר ברד ורפי אליהו מגיעים משכונה א', אברהם נומה משכונה ג' ושלום אביטן משכונה ד'. אז האוהדים משכונה ג' אהבו את נומה וככה כולם דחפו את בני השכונה שלהם בטירוף".
 

היום באר שבע כבר לגמרי יכולה להצדיק התואר "בירת הנגב". זוהי עיר בעלת נפח, שבה מתגוררים למעלה מ־200 אלף תושבים. בזמנו היא הייתה מבודדת וקטנה, ומנתה כ־80 אלף איש בלבד.
 

“מצומת קסטינה עד באר שבע היה חושך מוחלט", נזכר אמציה לבקוביץ', מאמן הקבוצה בעונות האליפות. “אני זוכר שהגעתי פעם עם אורחים מחו"ל והם אמרו שזה כמו פאטה מורגנה - אתה נוסע איזו שעה בעלטה ופתאום באמצע השום מקום יש אור".

 

לבקוביץ' הוא איש העולם הגדול. בעברו שימש בלם קבוצת הפועל תל אביב ונבחרת ישראל. אחרי שפרש היה עוזרו של עמנואל שפר, מאמן הנבחרת הלאומית, וביחד הובילו השניים את ישראל לפעם היחידה שבה השתתפה באליפות העולם, מקסיקו 1970.
 

“אמציה הגיע עם הרבה ביטחון עצמי", נזכר מוסקוביץ', “זו האוטוריטה שבאר שבע הייתה צריכה. הוא גרם לשחקנים להאמין שהם לא נחותים בשום דבר. הייתה לו יכולת רטורית ואינטליגנטית להעביר את המסר".
 

“היינו קבוצה קטנה עם לב גדול ונשמה", מספר ברד, “נתנו את הכדורגל הכי יפה שהיה מאז ומעולם בבאר שבע. אלי פוקס ז"ל, המאמן הקודם, בנה את הקבוצה ואמציה היה האיש הנכון במקום הנכון".
 

באר שבע החלה להתקדם במעלה הטבלה צעד אחר צעד. “אמציה ידע שהוא לא בא לקחת אליפויות ואיש לא דרש את זה ממנו", מספר אריה רפפורט, מי שהיה כתב "מעריב" באותן שנים ונחשב להיסטוריון ספורט בעיר הדרומית. “באר שבע לא הייתה פייבוריטית, אבל גם לא היו קבוצות מיוחדות או זרים שישדרגו את הליגה. לדעתי מה שהכי עזר זו העובדה שהייתה פחות תקשורת והתעניינות. אפשר היה לגנוב אליפות".
 

אנחנו מדברים על ימים של טרום אינטרנט ורשתות חברתיות. ימים של מדורי ספורט מצומצמים. באר שבע, למרות ההתקדמות, נשארה בשולי הפריפריה.

“השחקנים רצו להוכיח שיש עוד עיר מדרום לאשדוד ואשקלון", מספר לבקוביץ', “זה גרם להם להשתדל אפילו יותר. כשהייתי מגיע לאימון מהמרכז הם היו שואלים ברצינות אם כתבו עליהם גם בתל אביב. היה כישרון, אבל תוסיף אליו גם לויאליות ומקומיות".
 

“היו בקושי שתי טריבונות כשבכל אחת נכנסו בערך 1,000 איש", מספר שתיל בן ה־75, שהיה בין היתר שדר בתוכנית הרדיו “שירים ושערים". “בלי מקומות ישיבה או כיסוי של גג. רוב הקהל ישב על סוללות עפר. במשחק ההכתרה דיברו על 20 אלף צופים. חלק הגיעו בחולצות שבת חגיגיות כדי לראות את הנס".
 

עיר שלמה התגייסה למאמץ. “היה ברדק גדול במגרש", נזכר בלומנפלד, האוהד הוותיק. “הסדרנים, השוטרים, כולם היו אוהדים. היה משחק בנתניה שממש כבשנו את העיר. ב־11 בבוקר שיירות על שיירות, ולא כמו היום, שיש אוטובוסים ממוזגים, אלא משאיות של פעם".
 

באר שבע הדהימה את יריבותיה בעקביות ובנחישות. לא היה אוהד כדורגל אחד שלא הכיר את ברד, רפי אליהו, ואת מבקיע השערים המחונן אברהם נומה.
 

“לנושא הביתיות הייתה משמעות גדולה בהצלחה", מוסקוביץ' משוכנע, “היה קהל סופר ביתי וגם צריך לזכור שמבחינת הקבוצה האורחת, להגיע מהמרכז לדרום היה הרבה יותר קשה מאשר נסיעה לצפון. כבישים אחרים, מזג אוויר שונה. כל זה נתן משהו מיוחד".

 

האליפות הראשונה הייתה מתוקה, מדהימה, ספונטנית ובטח לא מאורגנת כמו היום. בלומנפלד זוכר איך הגדרות קרסו ואוהדים פרצו לדשא. שתיל, העיתונאי, הוציא חוברת למזכרת וגם השחקנים קיבלו אז מענקים מיוחדים לרגל האירוע.
 

“נומה קיבל מכונת כביסה", ברד נזכר, “אני נבחרתי לשחקן העונה וזכיתי בנסיעה למפעלי וולבו בשוודיה. היה מי שקיבל שואב אבק, אחר כיריים לבישול".
 

אם באר שבע זכתה באליפות ראשונה ומפתיעה, בעונה שלאחר מכן כולם כבר לקחו אותה בחשבון במאבק על התואר, שנשאר פתוח וחי עד למחזור האחרון.
 

באר שבע הייתה אמורה להתמודד מול מכבי יפו ובית"ר ירושלים, שרדפה אחריה, ושיחקה נגד מכבי תל אביב.
 

“זה לא כמו היום כששחקן כובש שער וחושב איך זה ישפיע על החוזה שלו בעונה הבאה", מספר שתיל, “אז האידיאולוגיה מילאה תפקיד. מחשבות כמו ‘להוריד את האדומים' או ‘לדפוק את מכבי'".
 

ההתאחדות לכדורגל, שהבינה שמדובר במחזור רגיש במיוחד, החליטה שהתוכנית "שירים ושערים" לא תשדר את המשחקים המכריעים, וביקשה לשמור על דממת אלחוט.
 

שוב מילאו האלפים את המגרש העירוני בבאר שבע, והפעם ראו איך מכבי יפו מדהימה את כולם ועולה ליתרון 0-1. אז לא היו טלפונים ניידים ולא היה איך לדווח על מה שקורה במגרשים האחרים. הערפל בין המחציות היה מוחלט.
 

ואז נקבעה בעיטת עונשין מ־11 מטר לזכות באר שבע. אל הנקודה הלבנה ניגש אליהו עופר, מהשחקנים הוותיקים והמנוסים, שדווקא ברגע ההוא כשל והחמיץ.
 

“זו הייתה החמצה לא שגרתית", מספר רפפורט, “כולם חשבו שהאליפות הלכה, ממש היו על הפנים. רק אחרי שהמשחק נגמר והודיעו ברדיו שמכבי ניצחה 2-3 הייתה צעקת שמחה אדירה. ההרגשה השתנתה ב־180 מעלות. הפנים האבלות הפכו ברגע לשמחות".
 

אך זה היה תואר האליפות האחרון של באר שבע,  שמאז הפכה לשם נרדף ללוזריות, לקבוצה שעושה במכנסיים ברגעי האמת, וכזו שמתרפסת מול מועדוני העל שבמרכז הארץ.
 

היום, ערב משחק העונה 2015־2016, ובאר שבע היא עולם אחר לגמרי. הבלם ברזילאי, הקשר רומני, בעלת הבית – אשת העסקים אלונה ברקת - מתגוררת בכלל בצפון תל אביב. ברקת דואגת שלא יחסר דבר, הקבוצה משחקת באצטדיון חדיש ומדוגם – אצטדיון טוטו טרנר - שבו אין זכר לסוללות העפר מפעם, ונחשבת לאחת העשירות בליגה. לאימפריה של ממש.

 

“אי אפשר להשוות בין התקופות", אומר שתיל. “ובכל זאת, אם הקבוצה תזכה באליפות, זה יהיה בגלל שחקן אחד, בלי לפגוע באחרים. אליניב ברדה. תרומתו היא בלתי רגילה ומבין כל מי שהגיע דווקא הוא שחקן בית, יליד העיר".