"כשאני מגיע לטדי אני חוטף יריקות בפנים"

"כולנו כאן רבים על אדמה. בסופו של דבר כולנו נסיים מתחתיה, אז מה שווה כל השנאה התהומית הזאת?". אם הייתם מסתובבים ביציע המזרחי של אצטדיון טדי לפני שלוש שנים וטוענים שהמשפט הזה ייצא יום אחד מפיו של דוד מזרחי, מאוהדיה המוכרים של בית"ר ירושלים, לבטח היו אומרים לכם שהשתגעתם.

מזרחי (27), שגדל למשפחה ירושלמית קשת יום, התאהב בצבעי הצהוב־שחור של בית"ר כשברח מהפנימייה הדתית שאליה נשלח כשהיה בן 12, וקיבץ כסף לכרטיס כניסה מהעוברים והשבים ליד אצטדיון טדי, שלימים יהפוך עבורו לבית.

"גדלתי במשפחה חלשה, ובטדי קיבלתי את הכוח שהיה חסר לי. התחקיתי אחר האוהדים ביציע. שם, אם אתה עושה מעשה שלילי הם אומרים לך 'כל הכבוד' - זה נותן לך כוח", הוא מספר בראיון ל"מעריב־השבוע", "שם מצאתי את החיבוק ואת הרגשת השייכות. להורים שלי לא היה הכסף כדי לשלוח אותי לחוגים שיקנו לי חינוך טוב, אז מהר מאוד המשכתי לכיכר ציון, שם לא פעם ולא פעמיים הלכתי מכות עם ערבים".

מדובר בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבה השנאה גברה מיום ליום ושטפה את רחובות הבירה. "גדלתי על שנאה, זה היה בתקופה שבכל יום שני וחמישי התפוצץ כאן אוטובוס. היה הרבה מתח בין יהודים וערבים, וזה גרם לי לשנוא אותם", נזכר מזרחי.

עם השנים גברה אהבתו לקבוצה וליציע, והוא לקח חלק פעיל בארגון האוהדים "גוב האריות". כשזה התפרק כמה שנים לאחר מכן נוסד ארגון לה פמיליה, שבו הפך מזרחי לאחד האנשים המשפיעים והדומיננטיים. "הייתי אחד האנשים החזקים שם. לא הייתה לי הכוונה, אף אחד לא הציב לי גבולות", הוא מודה. ובזמן שילדים בגילו חלמו לקרוע רשתות על המגרש הוא פנה לכיוון אחר לגמרי. "בתור ילד חלמתי להיות אוהד. זו הייתה המהות של החיים שלי, בשביל זה קמתי בבוקר", הוא מספר, "היה לי חלום להוביל את הקהל של בית"ר".

את החשיפה התקשורתית הראשונה שלו קיבל מזרחי כשפרץ אל כר הדשא במהלך משחק בין בית"ר ירושלים ומכבי חיפה באצטדיון טדי, ונעצר. בהמשך נפתחו נגדו חמישה תיקים פליליים תחת הכותרת "אלימות במגרשים", שעם השנים נסגרו.

ב־2013, עוד כשהיה מראשי לה פמיליה הסכים מזרחי להצעה מתוכנית הטלוויזיה "המערכת" בערוץ 2 לערוך מפגש עם מוחמד גאדיר, אז שחקנה של בני סכנין, במטרה לבחון את הפערים בחברה הישראלית. מהר מאוד המפגש ביניהם עלה על שרטון: מזרחי סירב ללחוץ את ידו של גאדיר, קילל והשמיץ את המוסלמים לעיני משפחתו בתוך ביתו, וגם מצלמות הטלוויזיה לא עצרו בעדו.

הדרך שבחר מזרחי לקבוצה הרסה לא מעט דברים טובים בחייו, וגם אשתו לא יכלה לשאת יותר את ההסתבכויות שלו בשנת הנישואים הראשונה, ועזבה. "בדרך כלל אני משאיר את חיי האישיים מחוץ לתחום, אבל אני מרגיש שאני עושה כאן שליחות. אני רוצה שבני הנוער ישמעו את הסיפור שלי וילכו בדרך ישרה. הסתרתי מאשתי את העובדה שיש לי תיק פתוח במשטרה על הפריצה למגרש. בגדתי באשתי עם בית"ר ירושלים. לא הייתי אמיתי, הרבה פעמים שמתי את הקבוצה לפניה, מה שגרם לפיצוץ גדול. היום אני לגמרי מבין אותה".

בן 24, מינוס 380 אלף שקל

מזרחי, אז בן 24, היה בטוח שמנכ"ל בית"ר ירושלים באותה תקופה, איציק קורנפיין, היה זה שעמד מאחורי הבאתם של צמד השחקנים הבוסנים (והמוסלמים) זאור סדאייב וג'יבריל קדאייב למועדון, והוביל נגדו מחאה מכוערת שכללה קללות, השמצות והסתה.

קורנפיין בתגובה הגיש תביעת ענק בגובה 380 אלף שקל נגד מזרחי, שבהמשך התנצל על מעשיו ואף שבת רעב שלושה ימים מול ביתו. בסופו של דבר הסכים המנכ"ל להוריד את סכום התביעה ל־60 אלף שקל, שממנו כבר שילם מזרחי כ־45 אלף. גם היום הא מקווה לקבל את סליחתו: "אני מכה על חטא. עשיתי טעות קשה. לעולם לא אשכח את התמונה של אבא שלי מגיע לפתח ביתו של קורנפיין ומבקש רחמים. התנצלתי עשרות פעמים, ואני עושה זאת שוב עכשיו. אני קורס. הלוואי שהוא יקרא את השורות הללו ויוותר על שאר החוב".

לאחר הזעזוע הקשה שספג מזרחי התפכח. הוא החל להבין דברים שקודם נראו לו תלושים מהמציאות, ולקח עצמו בידיים. "לפני שקורנפיין הסכים לדבר איתי עברתי חודשיים איומים. תקופה קצרה אחר כך מצאתי עבודה בגינון, שנתנה לי נחמה. אמרתי לעצמי: 'אתה לא תרצה שילדים יגיעו למשחקים וינהגו כפי שאתה נהגת. אתה פרצת למגרש, הכית אוהדים יריבים והיית דמות שלילית מאוד".

כשמזרחי עבר להתגורר ביישוב מעלה אפרים קרה הבלתי צפוי. "כשעבדתי בבית אריזה של תמרים סיפר לי אחד העובדים הערבים שהוא מרוויח 70־80 שקל ליום, ושזה לא מספיק לו לגדל את ארבעת ילדיו. זה היה ממש סמוך ללידת בני. הסתכלתי לו בעיניים, הסרתי את כל המסיכות והתחלתי לכבד אותו. הכנסתי את העובדים הערבים אלי הביתה ונהיינו חברים טובים. באותו רגע גם הבנתי מה שגאדיר הרגיש כשישבתי אצלו בבית והתנהגתי כמו שהתנהגתי. בתקופה הזאת החלטתי שאני מסיים עם לה פמיליה, מגיע למגרשים הרבה יותר רגוע, ושאני חייב לתקן את הסיפור עם גאדיר".

לאחרונה הצליח מזרחי לסגור את המעגל עם גאדיר, והסיר אבן גדולה מלבו. "פעם אחר פעם ניסיתי להיפגש איתו ולתקן את העוול שעשיתי, אך הוא סירב. נראה לי שהוא התחמק ממפגש איתי כי הוא היה פגוע. בסופו של דבר נפגשנו בצומת אלונים בצפון, לחצנו ידיים והתחבקנו. התרגשתי כשהוא סלח לי".

לעתיד טוב יותר

אחרי שהשתנה מקצה לקצה והחל לסלול לעצמו את הדרך החוצה מהגזענות ומלה פמיליה הגיעה שיחת טלפון ממקום לא צפוי. "לפני כשנה וחצי התקשר אלי קצין משטרה ממרחב מוריה והזמין אותי אליו למשרד. שאלתי את עצמי מה הוא רוצה ממני, הרי תקופה ארוכה כבר הייתי מחוץ לעניינים האלה. הגעתי לשם, הוא הכין לי קפה ועישנו סיגריה.

"תוך כדי השיחה הוא התחיל להציע לי דברים כמו עבודה מסודרת, מחיקת תיקים פליליים שהיו לי באותה תקופה, והבטיח שידאג לי אם אעזור לו. הוא רצה שאביא לו מידע מתוך הארגון. כשהבנתי במה מדובר אמרתי לו שלא נראה לי שזה ילך ושאינני מעוניין להפליל את החברים שגדלתי איתם, ושיש לי רגשות אליהם. למרות לחץ של חברים קרובים שרצו בטובתי סירבתי בכל תוקף להצעה להיות עד מדינה. ניסו לשחק לי על הרגש, זה לא עבד. נשארתי נאמן. אף שאני כבר בחוץ, לא שכחתי את החברים שלי".

היום, אחרי שיצא לדרך חדשה והפך מימני קיצוני לשוחר שלום אמיתי, חרד מזרחי לדור העתיד וזועק את שעל לבו בהרצאות שהוא מעביר בבתי ספר, במכללות ובאוניברסיטאות. "אני לא הובלתי את החיים שלי - החיים הובילו אותי", קובע מזרחי, "אני קורא לכל ההורים בישראל: תציבו גבולות לילדים שלכם, תשימו לב איפה הם ועם מי הם מסתובבים. אני קורא גם לממשלת ישראל ולשר החינוך נפתלי בנט לייצר שיעור חברה בין ילדים שמאלנים לילדים ימנים ולקרב בין אנשים.

"כששמעתי על מקרה הגרזן שננעץ בראשו של אוהד הפועל ת"א אמרתי לעצמי: 'דוד, אתה חייב לגרום לנערים לזרוע זרעים של שינוי ותקווה. אתה חייב להילחם על הנוער ולתת לכל הנערים האבודים בישראל חיבוק. הכל מתחיל מהחינוך. הפועל קטמון ירושלים היא דוגמה למופת. ככה מועדון וקהל צריכים להתנהל".

בעקבות השינוי הגדול שעבר בשנתיים האחרונות, איבד מזרחי לא מעט חברים, ואף היה נתון לפגיעה פיזית מצד אוהדיה הקיצוניים של הקבוצה. "היום אני פחות פופולרי בקרב אוהדי בית"ר", הוא אומר בעדינות, "כשאני מגיע לטדי אני חוטף יריקות בפנים. צועקים לעברי 'עוכר ישראל'. הייתי ממובילי היציע המזרחי, היום אני לא יכול להיכנס לשם. כבר פעמיים באו כמה חבר'ה עם קפוצ'ונים על הראש כדי לתקוף אותי. יש לי אמפתיה כלפי חברי לה פמיליה, אבל גם רחמים".

למרות כל זאת מזרחי לא מצטער על אף בחירה שעשה בדרך, והוא מאמין בכל לבו שהטוב עוד ינצח. "אם אני השתניתי, כל אחד יכול", הוא בטוח, "זה סיפוק אדיר כשילד מספר לך שבזכותך הוא הפסיק לזרוק קליפות של גרעינים על רצפת בית הספר בכוונה, רק כי המנקה שם היא ערבייה".

רגע לפני שהשיחה הארוכה מסתיימת מבקש מזרחי להעביר מסר לאוהדים בצהוב־שחור. "אני קורא לחלק הרדום בקהל: בואו נקים ארגון אוהדים חדש, כזה שידגול באהבת חינם ולא יתעסק באמא של השופט או באחות של הקוון", אמר, "בקלות יכול נער להתחקות אחר המבוגרים ולרצוח אוהד אחר. כדורגל זה רק ספורט ובידור, לא מלחמה. נכון, מגרש כדורגל זה לא קונצרט, אבל צריך שיהיו בו גבולות. אתה יודע מה אני אוהב בג'ודו? דווקא את הרגע שבו מסתיים הקרב - הקידה והכבוד זה לזה - זה הדבר הכי יפה שיש".