יותר מאשר האירוע המדויק והנוצץ שבו הפתיעו בני משפחתו הענפה של שלמה שרף את ראש המשפחה לכבוד יום הולדתו ה־80 שיחול מחרתיים, ואליו הוזמנו טובי השחקנים שאימן כדי שישחקו זה מול זה, הייתה זו כמות האנשים - ששרף הספיק לריב איתם וגם להשלים. רובם באו לחלוק לו כבוד. זו לא הייתה פתיחה חגיגית של בית עסק שכולם צריכים לדפוק בה סטורי, זו הייתה הערכה עמוקה, ואהבה גדולה, למאמן עבר דגול ולפרשן חסר מעצורים, עם לב די גדול, שגם מחזיק מעמד יפה מאוד, בלי עין הרע.
אנחנו יושבים בפאטיו של בית מגוריו בגן חיים, מושב שרוני פורח ושטוף ציוצי ציפורים. הבית משקיף על חצר פנימית שבה עוד שני בתים בגדלים שונים, שבהם גרים בתו ענת (51) ובנו הצעיר אורי (47) עם בני משפחותיהם.
זה נראה כמו קומפלקס וילות יוקרתי שמארח משפחות בסופי שבוע באחד המושבים ליד גבול לבנון, רק שפה מדובר בקומפלקס משפחתי, אותנטי, מכוון דרך, חמש דקות מכפר סבא. שרף קנה אותו לפני 40 שנה ב־149 אלף דולר, פדיון דירת שלושת החדרים שבה גרה המשפחה בעיר הסמוכה - ועוד קצת חסכונות.
יש שם שישה דונם שכוללים מטע של עצי פרי, עוד 22 דונם חקלאיים שמגדלים בהם פקאנים, וארוחת שישי משפחתית שאליה מגיעים שלושה ילדים (כולל אבי, 53, הבכור שגר במרחק כמה דקות), 11 נכדים (שני זוגות תאומים), חמישה כלבים ושף אחד - ראש השבט. צריך כושר גופני מצוין כדי לעשות סיור מקיף בחווילה, אבל שרף בכושר וגם יודע לסכם את הבחירה שלו במשפט מנצח: “לא הייתי מחליף את זה גם בפנטהאוז מפואר בתל אביב".
קירות חדר העבודה שלו מכוסים בתמונות, בכבשה אחת של קדישמן וציור־צילום מפורסם של גיבורי ישראל מתקופתו של משה דיין כרמטכ"ל. ריו, פודל מסופר למשעי, עם שמחת חיים כפרית, מתרוצץ בין רגליו ובעל הבית משתגע. “ככל שאני מכיר יותר אנשים", הוא סח לנו, “אני אוהב יותר כלבים".
יום לפני הפגישה שלנו הצפין שרף לקריית שמונה בפעם המי יודע כמה בעונת המשחקים הזו. הוא פרשן בערוץ הספורט, אבל הוא הפרשן שנוסע תמיד הכי רחוק, בגיל שאחרים בקושי זזים בו לקופת החולים הקרובה. “אני נוסע פעם בשלושה שבועות לקריית שמונה", הוא עושה את החשבון.
“זה כיף. יש דבר יותר טוב מלטייל? אנחנו לא נוסעים ישר למשחק. נוסעים יותר מוקדם, פעם נכנסים לחמת גדר, מתרחצים במי גופרית, הולכים לאכול דגים בטבריה. כל פעם מסעדה אחרת, כבר מכירים אותנו בכל מקום, שולחים לנו הזמנות. יש למשל בעילבון שווארמה שתמיד אנחנו עוברים דרכה לקריית שמונה".
לא מכיר הרבה אנשים בגיל 80 שנוסעים כל כך רחוק לעבודה.
“אני לא נוהג, זה מונית. חוץ מזה מדברים, וצוחקים, ועוצרים. נסיעה היום לקריית שמונה יותר קלה מאשר נסיעה לחיפה. אנחנו גם מקדימים תמיד את הפקקים. אם המשחק בשבע, אנחנו יוצאים בשתיים וחצי-רבע לשלוש. וחוץ מזה, מה אני אעשה, אני אשב בבית? ככה אני נוסע, מעביר יום, מטייל, רואה משחק ואני אוהב את זה".
אבל אנשים בגילך נחים, אתה בן 80.
“אם אני אנוח, אני לא אוכל ללכת, אני לא אזכור".
אתה לא צריך את הכסף, מה גם שזה לא כסף.
“זה כיף לי. אני רואה את האנשים שלא עובדים ויושבים בבית, ואני חושב שאני יותר בריא וזה מחזיק אותי בערנות. המוח עוד עובד, ואני צריך לראות ולזכור. אני רואה טוב, תאר לעצמך שאני עוד קורא עיתון בלי משקפיים".
האנשים שליוו אותך מקצועית כבר לא מסתובבים איתך. אתה בין אנשים צעירים, עולם אחר. אנשים שלא יודעים מי זה פלה, לא ראו בלייב את מראדונה או אייל ברקוביץ'. יש עידן פוליטיקלי קורקט, אנשים מדברים היום כמו בכנס של טבעונים, לא כמו במושבה החקלאית של שנות ה־50.
“לא מרגיש את זה. אני מקבל תגובות טובות שאנשים אוהבים את מה שאני עושה. זה שווה את הכל. זה לא דבר שאני עושה אותו מתוך לחץ כי אני חייב, אני עושה את זה מאהבה, אני עושה את זה מכיף. טוב לי, נוח לי".
חייבים לומר, שרף הוא יוצא דופן. בני דורו ירדו מהבמה. דרור קשטן, המאמן הכי מעוטר בתולדות הכדורגל, צעיר ממנו כמעט בשנתיים, לקח את הסגפנות רחוק, והופעותיו נדירות; אלי כהן, 72, לא מתקרב לכיסא הפרשן; אברהם גרנט בן 68 בקרוב, מאמן לסירוגין אתגרים אנתרופולוגיים ובקושי נזכרים בו. שרף מפרשן, יש בובה בדמותו ב"בובה של לילה", הוא חוטף ביקורות, מדברים עליו, וזאת אף על פי שכבר 20 שנה הוא לא מאמן, פרש בגיל צעיר יחסית.
“אני קובע את גורלי", הוא פוסק. “קבעתי את גורלי תמיד, את דרך החיים שלי. בעשר האצבעות שלי בניתי את כל מה שיש פה. עד היום אני מבשל, הולך לקניות, סוחב את הסלים עם הבשר והדגים והירקות. ביום שישי תהיה פה ארוחה ל־20 ומשהו אנשים שאני בישלתי. אני פעיל.
כל זמן שהרגליים נושאות אותי ואני יכול, אני רוצה לעבוד. אף פעם לא הייתי בטלן, תמיד עבדתי ביותר ממקום אחד, תמיד עשיתי הרבה דברים ביחד. אני זוכר שהייתי מביא ארבע־חמש משכורות הביתה כשהייתי אחרי הצבא. כל החיים שלי הייתי בעבודה, אף פעם לא הייתי פרזיט. שיחקתי כדורגל ובמקביל הייתי סגן מנהל אחזקה במפעל גדול, מאמן את הילדים־נערים־נוער ובלילה היה לי דיסקוטק על גג הקפה של אבא שלי.
הייתי נוסע לצבא עם אוטו, כשלאף אחד לא היה אוטו. בגיל 18 היה לי כבר אופל רקורד, כולם היו משתגעים ממני. אני לא יכול לראות פרזיטים שיושבים בבית ולא יוצאים לעבודה. ככה חינכתי את כל הילדים שלי. נהניתי ממה שעשיתי. כשגמרתי לעבוד במפעל, היה לי בורקס, וחנות ספורט עם שום (יצחק שום, היום הבעלים של הפועל כפר סבא - ר"ע), התעסקתי עם נדל"ן פה ושם".
שרף בשטף נוסטלגיה ותעופה עצמית: “אם היו נותנים שוב להיוולד מחדש, הייתי בוחר באותה דרך חיים, באותו מסלול שהלכתי. כולם רוצים להגיע לנבחרת ולא כולם מגיעים. ובכל מקום שהייתי, רצו שאחזור. המקום היחיד שבו פיטרו אותי היה במכבי תל אביב. אני המאמן היחידי בעולם שפיטרו אותו בלי שהפסיד משחק אחד. לא ליגה, לא גביע, לא ידידות. זה השאיר אצלי כתם".
עד כמה כדורגל מעסיק אותך היום, כמה אתה מקדיש להכנה לשידור?
“לפעמים יום שלם. אני יושב באינטרנט, קורא, מתכונן למשחק, מצלצל למאמנים, מדבר עם שחקנים. אני שולט במאת האחוזים באינטרנט, קורא מה שמעניין אותי, לא רק בספורט. אני מתעניין גם במה שקורה במדינה, וצר לי מאוד על מה שקורה במדינה. לא תיארתי לעצמי שאגיע לגיל הזה ואראה את המדינה שלי בצורה כזו".
מה קורה?
“הידרדרות, אתה לא רואה הידרדרות? תראה מי צריך לתת לנו דוגמה במדינה הזו, זה נראה לך נורמלי, שזו מדינת ישראל? זה מה שחלמנו כשהיינו בתנועות הנוער? אני רואה פה אסון. אני לא רואה שיש תקומה פה, לא רואה שהמדינה מתקיימת לאורך זמן בצורה הזו. זו בושה אמיתית".
ממה?
“מהכל, מאיך שהמדינה הזו מנוהלת. יכול להיות ראש ממשלה שמואשם וממשיך כאילו כלום? במצב נורמלי הוא לא יכול להיות נהג אוטובוס. ותראה איזה ממשלה הולכת לקום: שרים שלא שירתו בצבא, שהתחמקו מהצבא, אלה צריכים לתת דוגמה לנוער פה?".
יגידו שבשנה וחצי האחרונות כיהנה ממשלה שראש ממשלתה הראשון ייצג מפלגה של שישה חברי כנסת.
“אבל הוא לא הואשם בפלילים. לא רוצה להיכנס לזה, אבל יכול להגיד לך באופן כללי: לא זו המדינה שחשבתי שאגמור בה את החיים".
שרף נולד בסיביר באמצע מלחמת העולם השנייה. הוריו ברחו מזרחה מהתופת בפולין. ביום שנולד, 1.1.1943, שרר קור מצמית. לארץ עלה לפני גיל 6: “אני זוכר את המסע באונייה ממארסיי. בימים ההם שינעו שתי אוניות את העולים לארץ: ‘עצמאות' ו'הרצל'. אנחנו עלינו עם ‘עצמאות'. אני זוכר את הטלטלות בים.
שמו אותנו במחנה עולים בפרדס חנה, מחנה ישן של הצבא הבריטי עם הפחים העגולים האלה. גרנו כמה חודשים טובים באוהלים. בחורף הרוח הייתה מעיפה את האוהלים, והשמיכות היו גדולות, והיו משתלשלות מהמיטות המתקפלות של הצבא, וסופגות את המים. בבוקר היינו קמים כולנו רטובים. אבל אז לא היה לאף אחד, זה לא כמו היום שבאים עולים ומקבלים בית".
איך נראתה כפר סבא בשנות ה־50?
“אני זוכר שברחוב ויצמן היו נוסעות עגלות עם סוסים, לא היו מכוניות, הייתה דרך עפר. אני זוכר את הפרייבט הראשון בכפר סבא, של אחד בשם מוטל'ה קראקובר. מי היה לו?".
שרף שיחק כדורגל בהפועל כפר סבא. הנתונים שלו לא רעים: 60 שערי ליגה וגביע, בין עשרת הכובשים הגדולים בתולדות המועדון: “הייתי שחקן מצוין, מספר 10 על הגב, עם טכניקה בלתי רגילה. הייתי מאוד אגרסיבי, לא עברו אותי בקלות. הייתי שילוב של טל בנין ואייל ברקוביץ', טכניקה של אייל ואגרסיביות של בנין. יודע לחלץ כדורים, פייטר".
יש מעט מאוד מאמנים שהביאו את האופי שלהם כשחקנים לתוך דרך האימון שלהם. אתה היית שחקן יצירתי שהקבוצות שאותן אימנת היו יצירתיות, על גבול ההרפתקניות.
“כשאימנתי את מכבי חיפה, אמרו לי שראובן עטר ואייל ברקוביץ' לא יכולים לשחק ביחד. הוכחתי שהם כן יכולים. הבעיה היא עם שחקנים לא טובים, אבל שחקנים טובים יכולים לשחק יחד. אמרתי להם: ‘אם לא תלמדו לשחק יחד, תהיו תלויים על העץ יחד'".
איזה שחקנים לא היו מגיעים לכלום אלמלא אתה?
“אספר לך סיפור אחד ובזה אסתפק. כשבאתי למכבי חיפה, היה לפניי ג'ק מנסל. הוא לא העריך את רוני רוזנטל. ישב איתי היו"ר אז צביקה וייצנר ומספר לי שלקראת העונה הבאה הוא יביא את הלל קפלן מבית שאן תמורת רוזנטל. אמרתי לו לא להעביר אף אחד, שאני לוקח את שניהם למחנה אימונים בשנק בגרמניה ושם אחליט מי נשאר ומי הולך.
נסענו לשנק, אני רואה את רוזנטל: חתיכת גופה, מהיר, עם אינטליגנציה, מדבר שפות ואני רואה את הלל קפלן. כבר במחנה החלטתי שרוני רוזנטל נשאר וקפלן חוזר לבית שאן. בעונה השנייה שלי בחיפה, אירחנו בקריית חיים. מגיע אליי ישראל מעוז, חשמלאי רכב מברוז', שהחליט להיות סוכן שחקנים.
בא אליי ואומר: ‘יש לי יחסים טובים בברוז'. אני יכול לקחת שחקן אחד מפה לשם. תמליץ לי'. לא חשבתי פעמיים ואמרתי לו: רוני רוזנטל. השתומם: ‘למה לא ממן, למה לא ארמלי?'. הסברתי לו: ‘מבחינת הנתונים שלו, רוזנטל מתאים יותר להיות מקצוען מכל אחד אחר. הוא ילך לשם ולא יחפש חומוס ושאמא שלו תעשה לו קוסקוס'.
תחשוב שאם שלמה שרף לא מגיע לחיפה באותה שנה, רוני רוזנטל הולך לבית שאן ופורש בגיל 22. זה מזל של שחקן שהגעתי בזמן הנכון, למועדון הנכון, ושמתי אותו על המפה. אייל ברקוביץ' כתב בספר שלו שאם שלמה שרף לא היה מאמן אותו, הוא לא היה מגיע לשום דבר. אני לא מדבר איתך על האלפים שגידלתי, אלא על הבכירים.
לא פספסתי שחקן. כולם אומרים שהייתה לי את העין לבחור שחקנים, להבחין בין מי טוב ולא טוב. לקחתי את רונן חרזי מליגה שנייה, כשהיה מחובר בניטים מתאונת האופנוע שהייתה לו, ונתתי לו את הבמה בנבחרת. אורי לוזון מתל מונד, אדיר שמיר מהפועל רעננה, שהבאתי אותו להפועל כפר סבא דרך בני יהודה, את אריה חביב הבאתי מהכדוריד, את אלי יאני מצאתי ברחוב בשכונת תקומה".
עם כל הכבוד לבחירת השחקנים, הנגיעה של שרף במכבי חיפה הייתה הדרמטית ביותר בקריירה שלו. עד הגעתו של שרף, מכבי חיפה לא הייתה אפילו הקבוצה הבכירה בחיפה, עם תואר אחד, גביע המדינה, שזכתה בו כששרף היה עדיין חייל. איתו היא זכתה בשלוש אליפויות, בגביע המדינה, ובעיקר נגסה בהגמוניה של הגדולות עד אז.
“מכבי חיפה תמיד הייתה בצל", אומר שרף ומפליג לסיפור לעוס שמספר בעצם הכל: “מכבי חיפה הייתה גיבורה עד חדרה. הייתה עוברת את חדרה, מאבדת את הביטחון. באנו לשחק פעם מול מכבי תל אביב. אני יושב בספסל הראשון באוטובוס, ואחריי יושבים אברהם אבוקרט ואיתן אהרוני. האוטובוס של מכבי תל אביב מגיע לפנינו ואנחנו מאחור.
יורד מהאוטובוס של מכבי תל אביב ויקי פרץ. אמד (אבוקרט - ר"ע) אומר: ‘תראה, תראה, תראה, הנה ויקי'. אתה מבין? הוא הולך לשחק מול ויקי פרץ ומתלהב לראות אותו. אני מסתובב אליו: ‘קיבינימט, אולי גם תרד להצטלם איתו?'. זו הייתה המנטליות של מכבי חיפה. בשבילם, מכבי תל אביב הייתה משהו אחר, עד שהכנסתי להם לראש שהם יותר טובים.
שיניתי להם את תפיסת העולם. היו עושים מסיבה כל שנה ומחלקים גביעים אחד לשני: וייצנר לשמטניק, שמטניק לפרדי, והיו קופצים לבריכה משמחה כי נשארו בליגה. לא היו להם מטרות אחרות. אבל הם גם שמו לי מוקשים בדרך".
אילו?
“הם היו רגילים שברוך ממן וירון פרסלני קובעים מי ישחק, מה יאכלו, מתי יתאמנו. יום אחד אנחנו משחקים מול טירת כרמל משחק אימון, ופרסלני עושה לי תנועה של חילוף. הייתי בטוח שהוא רוצה להתחלף. אמרתי לו לבוא, אבל הוא אומר לי שזה לא הוא רוצה להתחלף, אלא צריך להחליף מישהו אחר. אמרתי לו לצאת החוצה מיידית.
ניקיתי את מכבי חיפה. תאר לעצמך שאנחנו מגיעים למחנה האימונים בשנק, אני אומר להם שהם צריכים ללכת למנוחת צהריים. פתאום אני רואה מונית שעוצרת מול המלון ועל הגג ספוילרים וג'אנטים של ב.מ.וו. ציון מרילי ואיתן אהרוני נסעו לקנות חלקי חילוף בעיר בלי להגיד לי. אמרתי להם לארוז את המזוודות ולנסוע הביתה. בסוף שכנעו אותי שיישארו. אתה יודע מה עברתי? אתה יודע כמה פעמים התקשרתי לבוסים שלי ואמרתי שאני כבר לא יכול? עד שהצלחתי לעשות קבוצת כדורגל".
זכית בדאבל על הראש של הפועל פתח תקווה ואברהם גרנט, המאמן העולה, שהייתה טובה מכם.
“לא חושב שהם היו טובים מאיתנו, בשום פנים ואופן. ישבתי עם גרנט ואמרתי לו בצחוק: ‘בוא נתחלק. קח או את הגביע או את האליפות'. אמר לי שלא, שהוא רוצה את שני התארים. אמרתי לו לא להיות חזיר ואלוהים עזר ובאמת הוא לא זכה בכלום. הוא הכין בגמר הגביע את גיא גת כדי לפרק את אייל ברקוביץ'.
הוא נתן לו ממש הוראה ללכת על הרגליים. הוא נשאר עם עשרה שחקנים, הוא עשה שטויות במשחק הזה, אברם".
אם יעשו משאל מי המאמן הכי טוב בכל הזמנים, יש סיכוי שהבחירה תהיה בין גרנט לברק בכר. על גרנט יגידו שהוא עשה קמפיין של נבחרת בלי להפסיד, שאימן בצ'לסי בגמר ליגת האלופות, שאימן בעולם.
“אתה באמת חושב שזה מעניין אותי מי המאמן הכי טוב? זה לא תואר שחיים ממנו. לכל אחד יש את הדעה שלו. גרנט לא מרגיז אותי כבר, כי השלמתי איתו. אבל היו תקופות שהוא הרגיז אותי, כי לפי דעתי, הוא ואבי נמני היו הגורמים לפיטוריי ממכבי תל אביב. זה כתם שזכור לי יותר מאשר אם אני המאמן הכי טוב בכל הזמנים או לא".
היית שמונה שנים בנבחרת, אבל אתה יודע מה זוכרים לך? את זה שעם דור השחקנים הנפלא שעמד לרשותך לא עלית לשום טורניר גדול, ואת פרשת נערות הליווי.
“אני לא חושב שזוכרים רק את נערות הליווי, כי אתה יודע בעצמך שזו נבחרת שהתנהגה למופת. נערות ליווי היו בעבר, יש היום, ויהיו בעתיד. תמיד יתקשר כדורגל לנערות ליווי, מלכות יופי ודוגמניות. אני לא יכול להיות רס"ר, לישון במלון בקומה 20 ובקומה ראשונה יש שחקנים שבזמנם הפנוי הולכים עם נערות ליווי. אני יודע שבנבחרת שלי, השחקנים האלה הביאו הרבה כבוד לכדורגל הישראלי והתנהגו למופת. עד היום אני לא יודע מי היה שם ומה עשו שם".
עם הנבחרת ניצחת ב־1993 בצרפת 2-3 נבחרת שהייתה גדולה בכמה מספרים עליך, כאשר כמה שעות לפני המשחק חלק מהשחקנים התעכב בשאנז אליזה ברכישת רדיו דיסק עם צ'יינג'ר, עד כדי כך שרץ ברחובות רטובים מספר קילומטרים עד למלון כדי להספיק לאסיפה. זה הכדורגל הישראלי, תופס יום מוצלח כשהוא בכלל לא נערך לזה?
“זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחיי כמאמן שנתתי לשחקנים לפני המשחק לצאת לעיר, לעשות קניות. אתה חושב שחשבתי שננצח את צרפת? לא, אבל היה כזה מתח שרציתי לתת להם להתפרק. הנבחרת בזמנים שלי הביאה הרבה כבוד לכדורגל, היו אצטדיונים מלאים. עד היום אנשים פוגשים אותי ואומרים שאין כמו בתקופה שלי.
הנבחרת שיחקה כדורגל פתוח, כדי לנצח. הנבחרות של אז היו הרבה יותר טובות מאשר של היום, נקלענו תמיד לבתים קשים. הנבחרת היום מקבלת בתים כאלה שאני אומר לך שהנבחרת שלנו אז הייתה מנצחת בהליכה את המשחקים היום. כל הזמן אומרים לי: ‘הייתה לך'. מה זה הייתה לי? אני עשיתי את כל השחקנים האלה בנבחרת הנוער והאולימפית. אני העליתי לבוגרים דור שלם. החלפתי דור של סיני ומלמיליאן".
לא תמיד הסתדרת עם כוכבים, למשל אלי אוחנה.
“הוא אמר באיזה ראיון שהוא בוודאי חייב להיות שחקן הרכב בנבחרת. אמרתי שאין בוודאי והוצאתי אותו. ואז משה דדש התערב. מותר לי לשנות את דעתי".
מותר לך לטעות?
“מותר לי לטעות. יכול להיות שטעיתי".
להגיד בראיון בטלוויזיה על השוער רפי כהן במנהרה שדרכה עולים לחדר ההלבשה, שהוא גמר את הקריירה בנבחרת, זו לא טעות?
“לא חושב שזו טעות. אחרי שהוא מקבל גול מ־40 דונם מהיירו, ואצ'ברייה, השחקן הכי נמוך במגרש, נוגח לו מקו החמש, ואני מפסיד לספרד ולא עולה ליורו, אז כעסתי. אז אמרתי, סו וואט? את רפי כהן אני הבאתי מאילת לנבחרת, אני נתתי לו את הבמה. את כל הקריירה הוא חייב לשלמה שרף. כל העיתון לא יספיק אם אתן לך את הרשימה של השחקנים שאני בניתי ועשיתי. מותר לי להגיד שיעמוד שוער אחר".
אלון מזרחי אמר שאף שחקן מהיום לא יכול להיכנס ל־11 שפתחו ב־0-5 מול אוסטריה, אפילו לא ערן זהבי.
“זה, יש לו אמרות, שיהיה בריא. אין ספק שה־0-5 היה בית ספר לכדורגל. אני יכול לראות את המשחק הזה 20 פעם בחודש. כשאתה רוצה ללמד כדורגל, זה המשחק. אתה מדבר ואתה מתענג על זה, משחק once in a life. בכושר שהיה לפני שנה, לא היום, ערן זהבי נכנס להרכב של אז. אתה יכול לוותר על שחקן כזה? זה שחקן שיד האלוהים נגעה לו ברגל.
אני בניתי את הדור הזה. כל העיתונאים מדברים על ‘היה לו'. על מה אתם מדברים? כמה שנים עברו, 23 שנה? מה עשינו מאז? לא מה אני עשיתי אז, תשאל מה עשינו מאז. אפילו נבחרת צרפת ששיחקתי נגדה טובה בשתי דרגות מנבחרת צרפת של היום".
הרבה התעסקו תמיד עם מה ששרף אמר. “בן טיבוגה", “מוביל ירקות", “פרזיט", “אפשר לחשוב שאתם עובדים בטורייה", “נבחרת ישראל היא כמו כלה ביום כלולותיה, כולם יודעים שהיא הולכת לקבל, אבל לא יודעים כמה", אלה היו המשפטים שלו, הזהות שלו. פעם, כששאלתי אותו על הביקורת, הוא ענה ש"כל עיתונאי שיש לו עט בשקל וחצי, יכול לכתוב מה שהוא רוצה". כשהודעתי לו שזה יהיה למחרת בעיתון, הוא ענה: “אתה יכול לכתוב את זה, ומצדי, כולכם יכולים להיכנס לי לתחת". וגם זה נכנס לעיתון.
לא הצלחת לצלוח את עידן הפוליטיקלי קורקט. היום זה לא היה עובר בשקט.
“יכול להיות שבזמן הזה אני לא מתאים להיות מאמן. יש לכם היום מאמנים טובים יותר".
עכשיו אתה ציני.
“ברור. בושה וחרפה למאמנים של היום. אני לא יכול לבחור על כף יד אחת שלושה מאמנים שאני מעריך בכדורגל, שבנו משהו, שעשו משהו. ההתבטאויות של המאמנים היום טובות יותר? עדיף להגיד את האמת בפנים, כמו שאני אמרתי".
אתה יושב כפרשן בטלוויזיה ונופל בלשונך.
“איזה נפילות, שהשעו אותי? שאמרתי על שחקן שילך לאכול בננה? מה קרה? מה, אתה לא אוכל בננות, אני לא אוכל בננות? כשהייתי מאמן נבחרת, הציעו לנו לבוא לפנמה ולשחק. אז חקרתי על פנמה והתעניינתי, ואמרו לי שפנמה היא יצואנית הבננות מספר אחת בעולם. וכשאמרו לי שהשחקן מפנמה, נזכרתי בזה, ואמרתי שילך לאכול בננות. נשבע לך ביקר לי, לא עבר לי כלום בראש".
רק לאחרונה אוהדי הפועל אום אל־פחם זעמו עליך כי כינית אותם בשידור “חיות".
“כשאוהדי בית"ר ירושלים התפרעו, אמרתי שהם חיות אדם ושצריך לנקוט באמצעים חמורים נגדם. כשאוגבונה סימן לי עם היד תנועה של סכין שצריך לחתוך לי את הגרון, אמרתי שצריך לשים אותו בכלוב ולשלוח חזרה לאפריקה. אם אני משקר, שלא אקום בבוקר. אני גזען, אני? החברים הכי טובים שלי מהמגזר הערבי. גם הבעלים של אום אל־פחם הזמין אותי לאחר המשחק לחאפלה בעיר".
קורה לך שאתה נזהר בדיבור עכשיו, חושב פעמיים?
“לא חושב על זה בכלל. אני אומר את מה שבא לי להגיד. קיבלתי אזהרות מפה ועד להודעה חדשה, אבל אין לי כוונה חס וחלילה לפגוע. כשאני רואה קהל זורק בלוקים למגרש, התפקיד שלי הוא גם לחנך. זו התנהגות של פראי אדם".
במהלך השיחה שלנו נכנסת לו שיחה מעורך דינו. יש בה ניסיון לפייס אותו כלפי אריק איזיקוביץ', בעליו של מועדון הנוער בית"ר טוברוק. שרף שימש אצלו במגוון תפקידים ועכשיו הם מסוכסכים. שרף דוחה את הצעת הפיוס. היו לשרף סכסוכים מתוקשרים בעברו, עם רובם התפייס. חלק מהמסוכסכים כיבד בנוכחותו, ואף מעבר לכך, את אירוע ההפתעה לכבודו. בלט בהיעדרו מהאירוע יד ימינו ושותפו העסקי, יצחק שום. “שום החליט לנסוע עם אשתו לאתונה, זה עניין שלו", בורר שרף את מילותיו בקפידה.
אבל מה קרה ביניכם?
“התבגרנו, לכל אחד יש את הדברים שלו, זה לא מה שהיה פעם. אין את היחסים הקרובים. זה התחיל אולי מהפיטורים של מסאי דגו בהפועל כפר סבא (לפני ארבע שנים - ר"ע). הייתי עם שום יחד בכפר סבא. אמרתי לו שלא צריך לפטר אותו, והוא החליט כן לפטר. אמרתי לו שאם הוא מפטר אותו, לא אוכל להמשיך איתו. כנראה שזה לא עניין אותו. אותי זה הפתיע שהוא לא הגיע לאירוע, אבל הוא ילד גדול. בעיקרון אין לי שום דבר נגדו".
כאב לך?
“האמת היא שהייתי ברמת ריגוש כל כך גבוהה, שלא הרגשתי בחסרונו. חודש לפני הוא ידע שעושים לי אירוע. שום זה חלק ממני, והוא כן היה צריך לבוא. הוא היה עשרות פעמים באתונה, אבל כשעושים פעם אחת כזה אירוע, הוא היה צריך לחשוב, אבל כנראה שאני לא חשוב בשבילו מספיק".
הפרישה של שרף מאימון פינתה עבורנו את הבשלן שליימה. “בישלתי עוד כשלאה הייתה בחיים, והיא מאוד העריכה את מה שאני עושה. היא הייתה גאה בבישולים שלי", הוא אומר.
איך למדת את זה?
“סתם, מעצמי. להורים שלי הייתה מסעדה, ואני זוכר את עצמי כנער צעיר עוזר לאמא שלי במטבח, מקלף תפוחי אדמה. לא חשבתי אז שאבשל כמו היום. עזוב ‘מאסטר שף' שהשתתפתי, אני מבשל היום בכל הסגנונות ולכל העדות. אוכל מרוקאי ותאילנדי ומזרח אירופי ודגים מכל הסוגים".
מה התפריט ליום שישי?
“קציצות דג חריפות, קציצות בשר עם רוטב חצילים ומיץ עגבניות למנה ראשונה. לילדים אני עושה מרק עוף שאני מפרק את העוף בתוך המרק, עם אטריות. בגלל שכבר חורף, אני עושה גולאש עם פירה ואורז. הם אוהבים עוף שאני שם בתנור לחמש־שש שעות, והבשר מתפרק מהעצם. ובסוף אני עושה להם מרק פירות מהעצים. תפוזים וליצ'י ורימונים. יש גם עוגות וקפה ותה וגלידה. יכולים לאכול גם 50 איש ויישאר בכמויות".
יכול להיות שאם לא היית מאמן כדורגל, היית שף?
“אני חושב שהייתי קבלן בניין. הייתי מתעסק בבנייה, אני אוהב את זה. להרים משהו מהקרקע".
מדהים שפרשת מאימון בגיל 58, גיל צעיר יחסית, אבל לא עזבת את התחום.
“כנראה שיש משהו בזה שאחרי שאתה מאמן נבחרת, קשה לך מאוד לחזור לאמן. הסטירה שקיבלתי ממכבי תל אביב - היו לי שני התקפי לב לאחר מכן - מאוד נפגעתי. כשאני יושב אצל לוני הרציקוביץ', הבעלים של מכבי תל אביב, ואומר לו: ‘אם אני לא עושה אליפות, אני לא אספר שאני בונה קבוצה, אני אלך לבד הביתה. תן לי לגמור את העונה, אני אעשה את מה שאתה חולם עליו'. הוא אומר לי: ‘הרכבת הגיעה לסוף דרכה'".
מה הרגשת?
“החלטתי באותו רגע שאני עם כדורגל גמרתי. הלכתי לתקשורת ועשיתי חיל".
מנחה אירוע ההפתעה של שרף היה יהונתן כהן, שדר ערוץ הספורט, שותפו של שרף לשידורים ולמסעות הקולינריים ברחבי הארץ. אזכור שמו גורם לעיניו של שרף לנצנץ: “זה בחור נדיר. הידע שלו, סגנון הדיבור שלו, אני מוקסם ממנו. בחור מבריק, אנציקלופדיה מהלכת על שתיים. אני ממש אוהב אותו. הכבוד שהוא רוחש לי, ההתנהגות שלו כלפיי.
זה לא דבר מובן מאליו. הוא אומר לי: ‘מה שאתה רואה, אף אחד לא רואה'. זה מחמיא לי. הוא גם אוהב את נושא המטבח, מבין באוכל, אוכל אצלי, הוא נהנה ואני נהנה ממנו. הוא מהדור הבא של השדרנים אחרי יורם ארבל ורמי וייץ".
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
“תן לי קודם לחיות עוד עשר שנים. בגיל שלי לפעמים אתה הולך לישון ולא קם יותר".
יש יום שאתה תגיד די?
“בהחלט. ביום שאני בפעם הראשונה ארגיש שאני לא רואה טוב, או לא שולט במה שנעשה במגרש, ולא זוכר את השם של השחקן, או לא רואה את המספר שלו, לא אחטא לעצמי. אגש לתומר תורג'מן (מנכ"ל ערוץ הספורט - ר"ע). לזכותו ייאמר שהוא אמר לי שאני אחליט מתי אני פורש, לא הם. לא אעשה צחוק מעצמי. הכבוד של עצמי יותר חשוב מהכל. אם ארגיש שאני לא שלמה יותר, אגיד תודה רבה. בינתיים הכל בסדר".
איך היית מנסח את שני המשפטים הראשונים בערך שלך בוויקיפדיה?
“אחרי 'מאסטר שף' גילו אותי קצת. האמת שאני לא מדבר על מה שאני עושה למען הקהילה, בתי חולים, הקרן על שם אשתי. אנשים יודעים להוקיר את זה. מעולם לא החזרתי יד של אדם ריקה. יזכרו אותי נוקשה, אולי בוטה מעל המידה, אבל עם לב של חלה מתוקה".