בכתבה שפורסמה בגיליון 13 באוקטובר 66’ של “חדשות הספורט" כתבתי: “להגנה של מכבי תל אביב יש כעת בעל בית צעיר - מיקו בלו שמו. אט־אט ובבטחה הוא חותר לקראת תואר נכבד זה גם בנבחרת. זהו מגן שמאלי, השולט בקור רוח ברחבתו ובכל עת מצוא הוא מצטרף להתקפה. ‘מיקו בכושר שיא’, אומר ציבור האוהדים".

ואכן מיקו (מנחם) בלו לא אכזב. לא רק שהיה למעוז ההגנה של קבוצתו, כשלבש את מדיה ב־498 משחקי ליגה ב־18 שנותיו במועדון הפאר התל־אביבי, אלא גם רשם במאזנו 57 משחקים בין־ארציים כמגן נבחרת ישראל. מאז שתלה את נעליו ב־82’ תהיתי מה עלה בגורלו של מספר 3 האגדי, שנחשב עד היום לאחד הכישרונות הגדולים שהצמיח הכדורגל הישראלי.

“נגמר לי הסוס", הוא אומר כעת, בגיל 75. “מה גם שאהבתי לשחק, אבל לא לראות משחקים של אחרים, ואני לא אומר את זה מתוך סנוביות. לא נהניתי ללכת בעבר למשחקים ולראות טעויות של שחקנים. בשביל הבריאות עדיף לי להישאר בבית. שקט, זה כל מה שאני רוצה".

“אבא לא צופה במשחקים גם בטלוויזיה", מוסיפה בתו קים. “מי שצופה בהם אצלנו זו אמא שלי, ריקי. כשהיא צועקת ‘גול!’, הוא מצטרף אליה".
כשחקן, בלו - שנחשב ספורטאי למופת - ידע לבלום באלגנטיות את התקפות הקבוצות היריבות, בלי צורך להפגין מולן כוח רב, ועל קומתו הבינונית חיפה ביכולת ניתור מרשימה. “ידעתי לחטוף מהם את הכדור בלי לפרק להם את הרגליים", כדבריו.

בלו, בן להורים ממוצא יווני־טורקי, גדל בצפון תל אביב. “הכדורגל היה בילדותי כל החיים שלי", הוא מספר. “הייתי חוזר מבית הספר, זורק את הילקוט, אוכל משהו ורץ לשחק עם החבר’ה. כשהייתי בן 12 אמר לי ילד מהשכונה שבאצטדיון המכבייה מתקיימים מבחנים לקבוצות הילדים של מכבי תל אביב. מאז אני מזוהה עם מכבי".

איך נהיית מגן שמאלי?
“בפוקס, כמו שאומרים. כשהתחיל המשחק ורצתי בכל המגרש, קרא לי המאמן דב’לה מליס ואמר: ‘ילד, שחק בצד שמאל. עד אז לא ידעתי מה זה מגן שמאלי. דב’לה היה משהו; אין היום מאמנים כאלה. ככל שהיה נחמד כזה, הוא גם היה קשוח, אבל במובן הטוב של המילה. רעדנו מפניו וגם אהבנו אותו".

בגיל 16 וחודשיים הועלה המכביסט בלו לראשונה לקבוצת הבוגרים. “גם זה היה בפוקס", הוא אומר בחיוך. “כשלקחו את צביקה רוזן למשחקי גביע אסיה, אמרו לי להחליף אותו כמגן שמאלי במשחק גביע נגד הפועל קריית אונו. נשארתי בתפקיד גם כשהוא חזר ועבר לשחק כבלם".

בגיל 17 וחצי זכה לעבור את טבילת האש שלו בנבחרת ישראל. “גם זה היה בפוקס", הוא חוזר ואומר. “כשמוצי ליאון, המגן השמאלי של הנבחרת, ריצה עונש הרחקה, נקראתי להחליף אותו בסופיה במשחק שבו הובסנו 4:0 על ידי נבחרת בולגריה".

מאז, במשך עשור, לא נפרד מחולצת הנבחרת ושמר אמונים למכבי תל אביב שלו. “זה לא היה קל", הוא משתף. “גם כששירתי בשריון במחנה ג’וליס בדרום, לא הפסדתי אימון. אז זה לא היה כמו היום, כששחקנים מחליפים די בקלות קבוצות. שיחקנו בשביל הסמל".

לאורך הקריירה היה בלו שותף להישגים רבים של קבוצתו, כולל חמש אליפויות, זכייה בחמישה גביעי המדינה ושתי זכיות בגביע אסיה. גולת הכותרת הייתה כשנמנה עם נבחרת הפלא של המאמן עמנואל שפר (“שהיה פדנט כזה"), שעשתה היסטוריה בהשתתפותה במקסיקו באולימפיאדת 68’ ובמונדיאל 70’. עם זאת, הוא לא התעשר מהכדורגל. “פעם לקחו אותנו לפרסומת למסטיקים, אבל לא שילמו לנו על זה", הוא אומר.

כשהוא מתבקש להגיב על המיליונים שערן זהבי גרף בזכות הכדורגל, הוא אומר: “כל אחד והתקופה שלו, אין מה לעשות. שיהיה לו לבריאות. כשהתחלתי לשחק בבוגרים, קיבלתי משכורת של 17 לירות לחודש, שגם אז אי אפשר היה לעשות איתן הרבה".

גבעונת במגרש
בלו, תושב רמת השרון, לא ניצל את הקריירה במכבי כקרש קפיצה לקריירה של מאמן או של עסקן ספורטיבי ולאחר פרישתו התפרנס מעסק של חלקי חילוף למכוניות. לאחר מכן היה סוכן של “עלית".

מבין ארבעת ילדיו, בנו תום שיחק זמן מה במכבי הרצליה ולא הרחיק שם לכת. “לשחק בקבוצה זה לא משהו שנעשה כבדרך אגב; צריך למות בשביל זה", מבהיר אביו. לעומת זאת, בתו קים הייתה לא רק שחקנית בקבוצות מכבי תל אביב, אס"א תל אביב, מ.כ. רמת השרון והפועל פתח תקווה, אלא גם הלכה בדרכי אביה, כששיחקה בנבחרת ישראל לכדורגל נשים. “התחלתי כמו אבא בתפקיד של מגינה שמאלית, אבל שיחקתי גם בקישור", היא מספרת.

הוא עודד אותך?
“כן, הוא עודד וגם בא למשחקים, אבל אמא הייתה המלווה הראשית". כשאני שואל את בלו מה הספורט שלו כיום, הוא עונה: “היום אני לא כל כך עושה ספורט חוץ מהטיול היומי עם הכלב שלנו, ריי, אם זה נחשב".

איך הצלחת לעבור קריירה מפוארת כשלך עם הבקעת שער יחיד בלבד?
“גם השער הזה, במשחק נגד מכבי רמת עמידר, הובקע בעזרת גבעונת שהייתה במגרש והטתה את הכדור. אף פעם לא הייתי שחקן של גולים. האמת היא שכמי שהייתה לו בעיטה חלשה, העדפתי למסור ולא לנסות להבקיע בעצמי".