הזמן להתעורר: היום (ראשון) הוא יום השנה הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. לא הרבה יודעים זאת, אבל זהו גם יום השנה להירצחן של האחיות מיראבל, מי שעמדו בראש תנועת ההתנגדות לאחד הדיקטטורים האכזריים ביותר שידעה האנושות – רפאל טרוחיו, שליט הרפובליקה הדומיניקנית. שלוש האחיות היו לסמל של עוצמה נשית, עמידה על זכויות נשים וחתירה עיקשת לעולם טוב יותר ואלים פחות, ויום הירצחן, שבוצע על רקע אמונתן ופועלן, הפך על פי החלטת האו"ם ליום הרשמי למאבק בתופעת האלימות נגד נשים בכללותה.
האחיות מיראבל נעצרו לא פעם על ידי משטרו של טרוחיו, ובמסגרת זו עונו באמצעים קשים ונאנסו פעמים רבות. כל מעצר כזה, שהיה מלווה כאמור באלימות קשה שהופנתה כלפיהן, רק הגבירה את עוצמתן והפכה אותן לחדורות מטרה יותר ויותר. בשיא מאבקן, שלוש מתוך ארבע האחיות נרצחו על ידי אנשיו של טרוחיו ב- 25.11.60. הן נטמנו בעיירת מולדתן, אך רוחן נשמרה בעוז.
האחיות מיראבל היו סמל לעוצמה נשית, לעצמאות נשית, לכוח נשי ולהנהגה נשית, ומורשתן מדברת בעד עצמה. למרבה הצער, כמעט שישים שנים חלפו אך לפעמים נדמה שדבר לא השתנה, ושאנו, כחברה, עדיין נתונים בימי החשכה.
כל שנה נערך מחקר סטטיסטי חדש שמאשר את אותם הנתונים המדאיגים – שניים מתוך כל שלושה תיקים על עבירת אונס נסגרים, כך גם שתיים מתוך שלוש תלונות של נשים על אלימות במשפחה. בעשור האחרון נרצחו 192 נשים בישראל על ידי בן זוגן, בהווה או בעבר. כשליש מהן התלוננו לפחות פעם אחת במשטרה על אלימות מצד בן הזוג כלפיהן. רוב התלונות נסגרו אף הן. כל שנה מציינים, מדברים, מציגים את הנתונים הקשים ודבר לא נעשה. אין חדש תחת השמש וכל פעם מחדש הזעזוע הוא רב. תופסים את הראש כלא מאמינים, והמצב הולך ומתדרדר.
בשבוע שעבר חלה הרעה נוספת במצבן של נשים בישראל, בית המשפט העליון – זה שאמון על שמירתן של זכויות האדם של כולנו, קבע בדעת רוב כי דירת מגורים לא תחולק בין בעל ואישה למרות שהיו נשואים שלושים שנה. הנימוקים לכך התבססו על טענות כי האישה לא רק מרדה בבעלה אלא זנתה תחתיו, תוך שפע של תיאורים ציוריים לא מחמיאים על התנהגותה באופן כללי, תיאורים שיש בהם כדי לצייר בדמות הקורא הכל פרט לאישה כנועה, צייתנית וצנועה. למעשה, אישר בית המשפט קביעה של בית הדין הרבני הגדול המאפשרת זליגה של הדין הדתי והחלתו על הדין הרכושי-אזרחי.
חלק נרחב מפסק הדין מוקדש למתח התמידי הקיים בין הדין הדתי לבין החוק האזרחי, מתח שיש בו להגדיר לא פעם את "דיני המשפחה" כ"דיני המלחמה". אם עד כה היה ברור כי הדין הדתי הינו נחלתם של ענייני נישואין וגירושין בלבד, עתה עניינים מסוימים ממנו עשויים להוות משקל גם בסוגיות אזרחיות.
פסיקה זו היא מסוכנת, שכן לדין הדתי שפע של נימוקים מיזוגיניים המאפשרים שלילת זכויות מנשים – בגדת? התלבשת באופן לא צנוע? לא קיימת יחסי מין עם בעלך? לא בישלת מספיק? לא ניקית? ראי הוזהרת כי הדין הדתי מכיר בכך כעילות גירושין של בעלך נגדך, ועתה, אין לדעת לאן עוד הדברים יתדרדרו.
בחודשים האחרונים החלו בארץ להתבצע "פעולות גרילה" של קבוצת פעילות עצמאית. בהתחלה שונה באישון לילה השלט בכניסה לעיר הבירה ירושלים ל"ברוכות הבאות" במקום "ברוכים הבאים", על מנת להזכיר לכולם שיש פלח שלם באוכלוסייה שהורגל כי מדברים אליו בלשון הפוכה; לאחר מכן הוצפו מוקדים מרכזיים במדינה במודעות אבל הנושאות שמות של נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, על מנת לעורר את המודעות להיקף הרחב של התופעה ולכבד את זכרן של הנרצחות; ושבוע שעבר הונפקו מדבקות הנושאות את הכיתוב "תזכור – לנפגעות הטרור המגדרי", וחולקו לחברי כנסת במשכן, בתקווה שאולי המדבקה על דש החולצה תזכיר להצביע בבחירה הנכונה (זה לא עזר, והצעה להקים ועדת חקירה לבחינת תופעת רצח הנשים נדחתה למרבה הבושה).
האחראיות לפעולות אלה הן נשות הארגון "לוט"ם – היחידה ללוחמה בטרור מגדרי" (חפשו בפייסבוק), התאגדות של נשים פרטיות שנמאס להן, ממש כמו האחיות מיראבל בזמנו, ופועלות על דעת עצמן ברחבי הארץ במחאה פמיניסטית כנגד אלימות מינית ומגדרית, כנגד הדרה ואפליה של נשים. ההתארגנות נוסדה מתוך הצורך הציבורי להביע זעקה והתנגדות לכך שבאופן יום יומי נשים נדחקות לתחתית סדר העדיפויות. כדבריהן – "אנחנו הציבור, והציבור זועם", ואולי, אחרי שכבר הפכנו אדישים, או קהים, או סתם עייפים לנתוני סגירת התיקים המחפירים, מישהו כאן יתעורר סוף סוף.
הכותבת היא עורכת דין המתמחה בזכויות אדם.