עמליה כהנא כרמון, בכירת הסופרות הישראליות, כלת פרס ישראל, שדבר פטירתה החודש נודע השבוע בתקשורת, היא אשת השבוע שלנו. הצנעה בה הייתה חיה, כמו גם השקט שבו הסתלקה מחיינו, מעידים כאלף עדים על קולה הייחודי והעוצמתי של האישה החד פעמית הזו. לולא דיווח לתקשורת על מותה, לא היינו יודעים עליו כלל. משפחתה שמרה בקנאות על פרטיותה ולא הודיעה לתקשורת על מותה. בעידן בו כל ממזר מלך, כל דיכפין הופך לידוען, ענקית הספרות העברית עמליה כהנא כרמון, בולטת פי כמה וכמה, בצניעותה ובשקט שלה.
כהנא-כרמון (18 באוקטובר 1926 - 16 בינואר 2019) הייתה סופרת ישראלית, כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים (תשל"א), פרס ביאליק (1994), פרס נשיא המדינה לספרות (1997) ופרס ישראל לספרות (תש"ס). היא נולדה בקיבוץ עין חרוד, לשרה ולחיים כהנא. היא הייתה פעילה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" וסיפורה הראשון פורסם בעיתון התנועה, "על החומה", שבעריכת משה שמיר. בצבא שירתה במלחמת העצמאות כאלחוטאית חטיבת הנגב, והשתתפה במבצע יואב, במבצע חורב ובמבצע עובדה, שבו שיגרה את המברק המפורסם על כיבוש אילת. בשנת 2000 קיבלה את פרס ישראל לספרות.
הגישה הפמיניסטית של כתיבתה, שעוררה "התנגדות רבה"
כהנא-כרמון הייתה שייכת מבחינה גילה לסופרי דור הפלמ"ח, אך כתיבתה, לעומת זאת, הייתה בתקופת המדינה, מה שנקרא בפי חוקרי הספרות - סופרי "דור המדינה" (עמוס עוז, א.ב. יהושע, אהרון אפלפלד, שולמית הר-אבן, פנחס שדה, סמי מיכאל ורבים אחרים). יחד עם זאת, מציינים החוקרים, שאין היא משתייכת מבחינה ספרותית אף לא לאחד משני הזרמים הללו.
כישרונה מתמקד בכתיבה אבסטרקטית ותמציתית, מופנמת ובעלת דקויות עדינות. על אף שכהנא-כרמון פירסמה את סיפורה הראשון ב-1956, החל קהל הקוראים להכיר אותה רק כעשר שנים מאוחר יותר, כשהתפרסם קובץ הסיפורים הראשון שלה 'בכפיפה אחת'. קדמו לה נשים סופרות כדבורה בארון, רחל, יוכבד בת מרים, לאה גולדברג, ועולם הספרות כבר לא התרגש מעלייתה של אישה-סופרת חדשה.
"ישראל של שנות החמישים היתה מדינה צעירה, שנלחמה על קיומה והדגישה יסודות גבריים בתרבותה. לכן לא שיחרו עורכים ספרותיים לפתחה של עמליה כהנא כרמון, ולרגליה לא נפרש השטיח שעליו עשתה בארון את צעדיה הראשונים בתחום הספרות. כהנא-כרמון נאלצה להיאבק על מקומה עם סופרים אחרים, ויצירתה המקורית עוררה התנגדות רבה", כותבת לילי רתוק, סופרת, עורכת ומרצה לספרות, כלת פרס "נעמת" למחקר.
"ההבשלה האיטית של יצירתה גרמה לכך שהיא הצליחה להביא לעולם הספרות קול מקורי, רענן ועצמאי, שהקנה לה מקום חשוב בין הסופרים. אחד האפיונים הבולטים בכתיבתה היא הגישה הפמיניסטית שלה, וחלק מהמבקרים העמידו אותה בשורה אחת עם וירג'יניה וולף. בשנות השמונים של המאה הקודמת פרסמה כהנא-כרמון חמש מסות בתחום ספרות הנשים העברית, שבהן היא מוחה נגד קיפוחן של הנשים בעולם היצירה הספרותית. הסופרת תלתה את האשם בהשתלטותו של המודל הגברי, שגרם לחוויה הנשית להיתפס כצדדית ושולית", מוסיפה רתוק.
"מותה הושתק וקשה שלא להשוות בינה לבין הפומביות של מותו של עמוס עוז"
פרופ' מוטי נייגר, עמית מחקר במכון טרומן, חוקר תקשורת ותרבות בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן אמר ל"מעריב אונליין" כי "העיתונות הייתה לה לבית. את ספרה הראשון הוציאה רק בגיל 40. מוספי הספרות בעיתונים וכתבי העת אהבו אותה ופרסמו אותה לפני כן, וכך הקהל הרחב למד לאהוב אותה. התקשורת נתנה לה את האפשרות להגיע לקהלים רחבים. סיפורה המפורסם ביותר הוא 'נעימה ששון כותבת שירים'. הוא זכה לקנוניזציה כי הוא נכנס לתוכנית הלימודים בתיכון.
יכולתה לנוע בין המשלבים השונים הייתה ייחודית - בין משלב הדיבור לבין המשלבים הגבוהים יותר של המספרת, וכך הצליחה ליצור קול ייחודי. הכרתי אותה בתיכון ונשביתי, וחיפשתי עוד ספרים שלה. יכולתה לכתוב בקול של נערה ולהישמע אותנטית הייתה מרשימה. היה לה, למרות ההבדל בגיל, מקום בין הכותבים שנתפסים כבני דורה כמו עמוס עוז וא.ב. יהושוע. היא התפרסמה במוספים לצד יהושוע קנז ואהרון אפלפלד".
"מבחינה תקשורתית", ממשיך נייגר, "מותה הושתק וקשה שלא להשוות בין הפומביות, אופי ההלוויה וכמות הפרסומים של מותו של עמוס עוז, לעומת השקט המוחלט של מותה. אני חושב שנעשה לה עוול בנושא זה ע"י בני משפחתה. היא הייתה שקטה ופרטית בחייה כמו במותה. ציבור קוראיה לא ידע על כך בזמן אמיתי וזה חבל מאוד".