מאתלטיקה ועד שחמט: המורה המיתולוגית שעסקה בכל ענף ספורט אפשרי

פעם, אי אז ב־1950, כשהמדינה הייתה בת שנתיים והספורט בה עדיין היה בחיתוליו, הן עשו היסטוריה קטנה: נבחרת ישראל הראשונה בכדורסל נשים שיצאה להתחרות בזירה האירופית, באליפות היבשת שנערכה בהונגריה. היום, 69 שנה אחרי, כשהן כבר בסביבות גיל 90, הן צפויות לשוב לשעה קלה לימי עלומיהן ולהעלות זיכרונות מאז, בטקס נוסטלגי שייערך במשכן הנשיא.

מי שתציג אותן בפני הנשיא ריבלין, המוכר כחובב ספורט נלהב, היא ענת דרייגור, הכדורסלנית הישראלית הגדולה בכל הזמנים, שתשיק במעמד חגיגי זה את היכל התהילה למיטב השחקניות של הכדורסל הנשי. חיל החלוץ בו תהיינה שחקניות הנבחרת של 1950.

“לא יצאנו לכבוש את אירופה”, מצהירה רעיה ברונשטיין, כוכבת הנבחרת דאז. “זה היה זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. באנו לנבחרת מהצבא, לא היו התנאים הרצויים וכמעט לא הזדמן לנו להתאמן יחד. מבחינתנו ההשתתפות הייתה העיקר, וכמובן גם המפגש המרגש עם יהודי הונגריה, שעטפו אותנו בחום מהרגע שבו הגענו לבודפשט. פה ושם גם לחשו לנו להישמר מבלשי המשטר הקומוניסטי”.

שליחותן הייתה, אם כן, בראש ובראשונה לאומית. את התבוסות שלהן מול הנבחרת המארחת ומול נבחרת פולין, שבהן שיחקו ז’לוביות שכמותן לא היו לנבחרת שלנו, הס מלהזכיר. למעשה, מבין חמשת משחקיהן שם ניצחה נבחרת הכחול־לבן רק את נבחרת האורנג’ של הולנד, ניצחון שהקנה לה את המקום ה־11 מבין תריסר הנבחרות שהתחרו באליפות.

ברונשטיין תחגוג 90 באוקטובר. ייחודה כספורטאית היה במספר הבלתי נתפס של ענפי ספורט שביניהן היא תמרנה בהתלהבות. היו לה גם נתונים שסייעו לה להצטיין במגרש: זריזות, חוש קליעה ויכולת לחטוף כדורים באומץ. “במשחקים לא הייתה אז חלוקת תפקידים בין השחקניות כפי שיש היום”, היא מעידה. “מי שהצליחה להתקרב לסל ניסתה לקלוע, ומי שהתאפשר לה לשמור ולחסום שחקנית יריבה עשתה זאת”.

הצל הנאצי

ברונשטיין נולדה בברלין, שם היו להוריה חנות ספרים והוצאה לאור שנשאו את השם העברי “קדם”, שמהן יצאו להתאוורר בסקי בהרים. “עם הורים כאלה קראתי בילדותי המון וגם אהבתי לעשות איתם סקי ולהחליק על הקרח”, היא נזכרת. “הספורט היה מאז ומתמיד חלק ממני. גרנו בקומה הרביעית ובמקום להיעזר במעלית נהגתי לרוץ במדרגות למעלה ולמטה”.

ימי האושר בברלין לא ארכו זמן רב. המשטר הנאצי הטיל את צלו המאיים על גרמניה, ואביה דובר העברית של ברונשטיין קרא את המפה נכון ובזמן. פעמיים יצא למסעות לארץ ישראל כשהוא עמוס במטעני ספרים. בפעם השלישית, ב־38’, כבר לקח את משפחתו הקטנה איתו ודרך שווייץ הם הגיעו לפלסטינה.

בהגיעם הנה, ציפתה לברונשטיין בת ה־9 “טירונות קליטה” של חודשים מספר. “בדרכם מהאונייה בנמל חיפה לתל אביב השאירו אותי הוריי במשק ילדים, כפי שנקרא מקום בפרדס חנה שבו קלטה יקית לא סימפטית ילדים עולים מגרמניה”, מספרת ברונשטיין. “’תהיי אצלה עד שנסתדר’, אמרו לי הוריי. היה די נורא שם”.

אחרי אותה חוויה, תל אביב חייכה אליה. כמנהג יקים רבים בשנות ה־30, התמקמו הוריה בסביבות רחוב בן יהודה. “אני באותה דירה מאז ועד היום”, היא מציינת. “פעם זה היה בית באוהאוס יפהפה ועל רמה, אבל אני הייתי הרבה בחוץ, עוברת מספורט לספורט. התחלתי בכדורסל בהפועל תל אביב. אני עד היום הפועל. כמובן, זה לא הספיק לי. רכבתי על סוסים בחוות גורדון והתחריתי באתלטיקה קלה”.

את פעילותה באתלטיקה החלה ברונשטיין במרוץ למרחק של 60 מטר. בשיאה היא קבעה תוצאה נאה, 7.8 שניות. “הייתי ספרינטרית עם זינוק חזק”, היא מעידה על עצמה. “למרחקים יותר ארוכים הספרינט הזה לא הספיק”. לצד הספרינטים היא קפצה לגובה ולרוחק, גם הדפה כדור ברזל, זרקה דיסקוס והטילה כידון, שילוב בלתי אפשרי של מקצועות אתלטיקה שונים זה מזה, שכל אחד מהם דורש מבנה גוף אחר. “אהבתי הכל”, טוענת ברונשטיין, שהייתה ספורטאית מצטיינת בבית הספר תל נורדאו ובתיכון בלפור.

במארס 48’ היא התגייסה לפלמ”ח ב”גיוס השמיניות” של השמיניסטים שהפסיקו את לימודיהם כדי לשרת את המולדת. ברונשטיין הוצבה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב, עברה קורס מדריכי ספורט ונשלחה לקיבוץ דורות. “ירדתי לשם כשבתרמיל שלי היו כדור ברזל וכידון”, היא מספרת. ברונשטיין לא נטלה את הציוד הספורטיבי להנאתה אלא כדי להתאמן תוך כדי שירות לקראת אולימפיאדת לונדון, שנערכה ביולי אותה שנה. “בנגב היה לי המון זמן להתאמן וזה לא היה קל בגלל השטח החולי", היא מספרת. "אבל מה זה חשוב אם בסוף לא הגעתי ללונדון”.

מעשה שהיה, כך היה. המדינה קמה זה מקרוב, ורובם של הספורטאים היו בקרבות. לכן החליטו השלטונות להסתפק באולימפיאדה הראשונה בהשתתפות ישראל במשלחת סמלית של שני ספורטאים (מלווים בקצת יותר עסקנים). לפי רוב הפרסומים מאז, נבחרו לייצג את המדינה בגאון ברונשטיין, בעקבות שלל ניצחונותיה בתחרויות, ופרידה ליכטבלאו, יריבתה המושבעת בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס. “למען האמת, איתי היה אמור לנסוע צבי ינובר, מי שהיה האלוף בקרב 10 ובקפיצה במוט”, היא טוענת.

לבסוף, שלושתם לא נסעו לאחר שהוועד האולימפי הבינלאומי הורה להשאירם בבית. המדינה הצעירה לא הספיקה להירשם לאולימפיאדה, בעוד שפג הרישום הקודם בתור פלסטין. ברונשטיין נאלצה להיטלטל בדרכים מהנגב לתל אביב כדי לקבל הודעה לקונית ולפיה בוטלה יציאתה של המשלחת הישראלית.

זאת הייתה סטירת לחי?
“לא ממש. למעשה הייתי חצויה בכל הנוגע לאותה נסיעה. שאני אסע לאולימפיאדה בעוד שהחברים שלי במשלטים? התלבטתי. החבר’ה אומנם עודדו אותי לנסוע, אבל שמחתי לחזור אליהם”.

הפיצוי הגיע כעבור שנתיים, כשיצאה, כאמור ב־50’, עם נבחרת הכדורסל להונגריה. באותה שנה חודשה המכבייה לאחר 15 שנות הפסקה עקב המלחמות. ברונשטיין התכבדה לעלות פעמיים על הפודיום ולקבל את מדליות הזהב על זכיותיה בהדיפת כדור ברזל ובהטלת כידון. זה היה משיאי הקריירה הספורטיבית העשירה שלה.

אז גם החלה ברונשטיין, כשבידה תעודה של מורה מוסמכת לחינוך גופני, לשמש כמורה בתיכון עירוני ד’ בעיר, שבו התמידה לא פחות מ־43 שנה. “לא הצטמצמתי שם לספורט”, היא מעירה. “למעשה, הקמתי את מועצת התלמידים בבית הספר והייתי מעורבת בפעילות החברתית שם”. עבור רבים מתלמידיה בעירוני ד’ היא נחשבת כמורה מיתולוגית. חלקם שומרים עד היום על קשר עמה. “יש לנו אפילו קבוצת וואטסאפ שנקראת ‘הקבוצה של רעיה’”, היא מספרת. חוץ מעיסוקיה בספורט, התלמידים היו כל עולמה של ברונשטיין, שמעולם לא נישאה.

איזו מורה לחינוך גופני היית?
“מאוד קשורה לתלמידים שלה. הם היו באים הרבה אלי הביתה. עם זאת, בכל הנוגע לספורט הם ידעו שאצלי אין הנחות. כל אחד מצא את מקומו בשיעורים שלי. למשל מיניתי תלמידה שמבחינה בריאותית היה אסור לה להתעמל כאחראית על היומן ועל הציוד”.

מה קרה מאז למקצוע החינוך הגופני בארץ?
“באותה מידה ניתן לשאול מה קרה מאז לכלל מערכת החינוך במדינה. לפי דעתי, המקצוע ירד לחלוטין ומכל הבחינות. זה לא רק ברמה אלא גם ביחסים בין מורים לבין תלמידים ובין הורים לבין מורים. איפה נשמע דבר כזה שהורה ירים יד על מורה או יקלל אותו? אני ראיתי בחינוך שליחות. ספורט לא רק לשם כושר, אלא גם כגורם מדרבן לחיים, משהו שנותן מוטיבציה לא לוותר”.

אגב, אולימפיאדת לונדון לא הייתה ההחמצה היחידה. ברונשטיין הייתה מיועדת לייצג את המדינה באותם מקצועות אתלטיקה גם באולימפיאדת הלסינקי ב־52’, אבל הפעם פגעו בה המאבקים המרים בין מרכזי הפועל ומכבי. “הם רבו ביניהם ואני שילמתי את כל המחיר”, היא מספרת. “זה קרה ממש ברגע האחרון, בהתכנסות המשלחת. הודיעו לי שעלי להישאר בארץ כדי לא להפר את האיזון בייצוג בין שני המרכזים. בניגוד ל־48’, הפעם לא הבלגתי. הייתי אז רק בת 23 ועם הרבה הישגים, אבל הודעתי שלא אמשיך לעסוק בספורט ייצוגי”.

הצ’אד שלה
לצד ההוראה, עברה ברונשטיין מספורט תחרותי לפעילות ארגונית הפקתית, כולל משלחות נוער לגרמניה שעמדה בראשן. ב־63’ הייתה אחת מהארבעה שמרכז הפועל שלח לצ’אד, מדינה מוסלמית במרכז אפריקה, כדי לארגן את חגיגות השנה השלישית לעצמאותה. ברונשטיין גאה להציג את עיטור האבירות שאיתו חזרה משם ובה בעת מודה שהשהות בצ’אד לא הייתה תענוג גדול. “צ’אד הייתה אז מדינה נחשלת עם תעלות ביוב פתוחות, סירחון נוראי, חום אימים שהגיע ל־50 מעלות, ובלי סוף זבובים שישבו על האוכל”, היא נזכרת.

בתוך חודשים אחדים זכתה ברונשטיין לפיצוי מלא על תלאותיה בצ’אד, כשנשלחה להיות בין מארגני מפגן הפתיחה של משחקי אפריקה בדקר, בירת סנגל, עיר אירופית לכל דבר והיפוכה של צ’אד.

ב־93’ יצאה ברונשטיין לגמלאות ממערכת החינוך והמשיכה לעסוק בארגון ובהפקות. היא גם כיהנה בוועד המנהל של מכון וינגייט. לצד זה שיחקה טניס וכדורעף, רקדה, שיחקה שחמט והרבתה לטייל בארץ ובעולם. היא מודה שלו הייתה לה משפחה, אולי לא הייתה מתפנה לכל אלה.

הדיבור שלה והליכתה הזקופה אינם מסגירים את גילה המתקדם. כשאני מעיר לה על כך היא מגיבה בהומור, “תפסת אותי ביום טוב”, ומוסיפה שהבריאות שלה איננה כבעבר. “הספורט המקצועי איננו כל כך בריא כמו שחושבים”, היא טוענת. “מרוב רצון לנצח, לא שמים לב לנזקים שעלולים להיגרם לגוף כתוצאה מכך”.

כשהיא נשאלת כיצד נראית לה מדינת ישראל של היום, היא משיבה: “זה כמו הספורט, שפעם היה ידידותי מאוד וגם היינו החברים הכי טובים. הבט לאן הגענו, איך שבבחירות הכל הלך על נגד ועל שנאה עם יותר מדי התקפות אישיות. הביטחון האישי נפגע. היחס לנשים הורע. השתנינו ולא לטובה”.