לאורך שני פרקים גוללו בתוכנית “עובדה” עם אילנה דיין את התעלומה שהחברה הישראלית עדיין לא הצליחה לקעקע – רצח נשים על ידי בני זוגן. במשך כשעתיים בפריים טיים ניסו להתחקות אחרי דפוסי הפעולה ולהבין מה גורם לבן אדם לקום ולרצוח את אשתו לעיני התינוקת, שרק לפני שמונה חודשים זכתה לצאת לאוויר העולם. הסיפור של מיכל סלה ז”ל לצערנו הוא לא סיפור יוצא דופן ופרטי, אלא סיפורן של עוד נשים רבות שבמקרה הטוב הרימו דגל אדום ונמצאות היום במקלט לנשים מוכות, ובמקרה הרע התמונה שלהן תוצג על שער העיתון עם מבט ענוג, שגם הפרופיילר המוצלח ביותר לא יצליח לזהות את מה שמתחולל בלבן.
בהר השאלות והתהיות בנוגע לסיפורה של סלה, מהדהדת השאלה הקשה מכל: איך אף אחת מסביבתה הקרובה לא ידעה מה התחולל בלבה ובמחשבותיה? האחיות והחברות של מיכל שחזרו וניתחו במוחן כל שנייה מכל סיטואציה על מנת לזהות סימן שאולי פספסו. במהלך כל הסרט הרהרו הנשים סביבה כיצד מיכל הצליחה להסתיר מהן את המציאות והסבירו לעצמן את השינויים בהתנהגותה כביטוי לילדה ראשונה ותחילתם של חיים משותפים.
חלילה, איני שופטת. האמת שזה רק מעלה בי פחד: כמה נשים מסביבנו סובלות מאלימות, קנאות קיצונית ופחד יומי בביתן, במקום שאמור להיות הכי מוגן, ואנו בכלל לא יודעות על כך? אולי זו הבושה? בחברה מודרנית המקדשת את הפילטרים והסטוריז, אולי גם אנחנו פיתחנו יכולות להוסיף צבעים אופטימיים ומחמיאים לחיינו הפרטיים בלחיצת כפתור אחת. דווקא היום כחברה פתוחה, מכילה ומקבלת היינו מצפים מקורבנות אלימות יותר לשתף ולקבל את התמיכה הציבורית. אך בפועל עושה רושם שפעמים רבות נשים, כקורבנות שנלחמו לבנות את קן החלומות שבראשן, נאחזות בתדמית הסביבתית כבקרנות המזבח לשפיות של חייהן. אולי כשהחלום מתנפץ בתוך הבית, המפלט היחיד הוא התדמית הציבורית.
עוד זה מדבר וזה בא: רק באחרונה, בעיצומה של תקופת משבר הקורונה, בהפרש של שבוע נרצחו במדינת ישראל שתי נשים על ידי בני זוגן – מאסטוול אלאזה (30) מחולון וטטיאנה חייקין (50) מבת ים. אלימות כלפי נשים מצד בן זוגן זו תופעה שהייתה צריכה להיעלם כבר במאה הקודמת.
המין האנושי והחברה הישראלית התקדמו בצעדי ענק בתחומים השונים, אך עושה הרושם שבטיפול באלימות במשפחה, מדינת ישראל עדיין סלחנית כלפי גברים אלימים. אין לנו לאן לברוח. הטיפול באלימות במשפחה הוא אחד האתגרים שעומדים היום בפני הכנסת ה־23.
המדינה צריכה להוציא לפועל תוכנית מקיפה המתמקדת בעבריינים האלימים, הכוללת הגברת הענישה כלפי גברים אלימים, והקמת יותר הוסטלים לשיקום גברים אלימים. המתודולוגיה, שבה צריך להחביא את הקורבן מעיני התליין, מאפשרת לגבר האלים לתחזק את מעמדו ובאותה נשימה פוגעת בזכויותיה הבסיסיות של האישה. בעולם שבו מערבבים בין התליין לבין הקורבן, אם יש משהו שלא יצא לאור זה הצדק.
הכותבת היא מנכ"לית העמותות לקידום מקצועי וחברתי.