"אחזיק אנשים כדי שלא יתרסקו": בימים בהם לא מעט אזרחים מוצאים את עצמם מתמודדים עם בעיות חדשות בצל משבר הקורונה, ולעתים אף נאלצים לשנות כליל את חייהם, להסתמך על מענקים כספיים או לוותר על צרכים שבעבר תפסו כבסיסיים, שירה ג'רג'י, פעילה חברתית מאזור הצפון, שמה לעצמה מטרה להגיע לכל אחד ואחת ולהעניק להם את רשת הביטחון שהם זקוקים לה. שאפתני? אולי, אבל שירה לא מתרגשת. "מי שפונה אלי - יודע שיש לו לאן לפנות בשעת חירום אמיתית, בלי קשר למצב הכלכלי שלו", היא מסבירה.
את המסע שלה החלה לפני כשנתיים וחצי, אז פוטרה מעבודתה בקרן לידידות. ג'רגי, כיום בת 50, אם לארבעה המתגוררת בקריית שמונה, הייתה צריכה לחשב מסלול מחדש, אלא שבמקום לחשוב על פעילות קלילה לשעות הפנאי, היא פנתה לעשייה חברתית והפכה אותה לפול טיים ג'וב. כיום היא מתפעלת את ארגון "נשי-אישי", מוסד רב זרועות שמשלב עשייה חברתית בשלל התחומים, מוסיף להתרחב עם הזמן ואף לתפוס את תשומת ליבן של הרשויות ושל העובדים סוציאליים, שאף מאשימים אותה כי היא "גונבת להם את העבודה".
"אחרי פיטוריי, החלטתי שאני יכולה לקחת את העצב שלי אבל להתעצב ממנו, במובן של ייצור. הלכתי להגשים חלום, שקרץ לי כבר כמה שנים קודם לכן", מספרת ג'רג'י, וקופצת בלי להשתהות לסיפור הקשה שהניע אותה לנקודה בה היא נמצאת כיום. "לפני כעשור, גיליתי שאבא שלי פדופיל. מסתבר שכולם במשפחה ידעו, כולל במקום העבודה שלו. הוריי עבדו בפנימיות והם גורשו לפחות משתיים מהן בעקבות המקרים הללו. גם אני נפגעתי והדחקתי את הפגיעה. בעקבות הגילוי, קיבלתי אירוע לב לא פשוט. באירוע האחרון שחוויתי, פגשתי את אלוהים, שאמר לי לא לתת לאבא שלי לקחת לי את הנפש. שיניתי את שמי והחלטתי שאני מתרחקת מזה לחלוטין".
בתגובה לגילויים שהפכו את חייה, החליטה לפנות להצלת נערות שחוו, כמותה, פגיעה מינית. "ידעתי שאתחיל להציל אחרות, אבל לא ידעתי מה זה אומר. תמיד הייתה לי נטייה כזו, ולכן, התחלתי ביוזמה פרטית, התארגנות אזרחית שכל כולה התנדבות. התחלתי ליזום ולהעביר כל מיני פרויקטים, כשהראשון שבהם היה פרויקט מנטורינג לנערות שחוו תקיפה מינית. ליוויתי בנות שאין להן תמיכה בבית, סידרתי להן טיפול, תמיכה, בגדים. הענקתי מעגלי תמיכה גם למשפחות שלהן. הרציונל שלי היה - אם גם האם של מי שנפגעה צריכה כל מיני דברים, מה זה עוזר שהבת שלה מטופלת?". נקודה זו מבהירה אולי יותר מכל את אופן החשיבה ההוליסטי של ג'רג'י, ואת התפרשותה למיזמים בכל תחום, תוך חיפוש מתמיד אחר האוכלוסייה הבאה שזקוקה למענה.
כך קמו בהמשך מיזמים המיועדים לסיוע לקשישים עריריים על ידי פרויקט ליווי שמפעיל הארגון באמצעות מתנדבים. כמו כן, היא מנהיגה רשת תמיכה שמסייעת בליווי לבתי משפט ולמשטרה למי שזקוק לכך, מיזמים לקידום תורים רפואיים דחופים, סיוע באספקת מנות מזון, השגת מוצרי חשמל מהרגע להרגע, ולאחרונה - הקמת מרחב טכנולוגי ומרחב טיפולים בבית הארגון, שהוקם בבניין נטוש בקריית שמונה.
"בבית שאין בו חלב - אין גם כסף לפדים"
אחד המיזמים האחרונים שתופסים את מרבית זמנה של ג'רג'י, הוא סיוע במוצרים שנתפסים אולי הטריוויאליים מכל, מוצרי היגיינה. במסגרת המיזם, אוספים מתנדבי הארגון מוצרים בסיסיים לאנשים שנזקקים לכך, כמו תחבושות היגייניות, סבונים, תמרוקים וכן הלאה, כדי לסייע למי שלא יכול להשיג זאת בעצמו מסיבות שונות.
"זה התחיל מפנייה של מנהלת בית ספר, שסיפרה לי שבאחת הכיתות יש ילדות שאחת לחודש לא מגיעות לבית הספר. ידעתי שהמצב בבית קשה, ושהן שומרות על אחותן התינוקת בבית, כשהאם יוצאת לטייל. שוחחתי איתן, והנתונים שעלו מהשיחה היו מזעזעים. הבנתי שבגלל שאין להן כסף למוצרי היגיינה - הן נשארות בבית בעת המחזור החודשי. הלקיתי את עצמי שלא הבנתי את זה, בבית שאין בו חלב - גם לא יהיה כסף לפדים", סיפרה.
מהר מאד הבינה ג'רג'י שמדובר בסוגיה שקשורה לא רק להיעדר משאבים כלכליים. "יש תפיסה של הבנות שאני מסייעת להן שמחזור הוא תקופה מגעילה, שזה כמו מחלה. לא היו להן דרכים בסיסיות להתמודד עם המצב הזה. לכן, שלחתי למשפחה הראשונה מארז מוצרים שיספיק לכמה חודשים, ומשם זה התפתח". בהמשך, על פי צרכים עליהם עלתה במהלך ביקורי בית במשפחות נזקקות, הרחיבה כאמור את מארזי הסיוע, כך שהכילו פריטים נחוצים נוספים: "פעם הלכתי לביקור בית ובמקום נייר טואלט - ראיתי נייר עיתון. גודל הטירוף הזה, בדברים כל כך יומיומיים, הלך והתבהר לי. זה היה גדול מנשוא, פשוט בלתי נתפס. אלו הרי דברים שיש להם פתרון כל כך פשוט וזמין".
בהמשך, המארזים החלו להגיע גם לנשים שסיפרו שאינן יכולות לרכוש לעצמן את המוצרים המדוברים בשל אלימות כלכלית של בני זוגן, והתביישו לפנות בנושא לכל גורם אחר. ג'רג'י נאנחת ומספרת: "זו לא בעיה שקשורה רק לעוני. אנחנו מדברים פה על מנטליות, על בושה. יש יתומות מאם שלא יכולות לבקש מאבא שלהן שייקנה להן את המוצרים האלו, יש אישה שבעלה לא מאפשר לה לקנות את מה שהיא צריכה כי הוא מגביל לה תקציב, והיא צריכה להסתפק במה שהוא קונה לה. יש פה צורך - כשהבנתי את הממדים שלו, נדהמתי".
המיזם תפס תאוצה, אלא שאז הגיעה הקורונה והפעילות בנקודות האיסוף לערכות ההיגיינה, שהוקמו בכל רחבי הארץ, התעכבה מעט. כמו כן, הנגיף הציף לא מעט קשיים אחרים, והעלה על סדר היום גם את קשיי הטיפול של משרדי הרווחה בקשיים הכלכליים המתעוררים של מחפשי העבודה החדשים, שלא לדבר על מי שכבר נמצא במעגלי סיכון מלכתחילה.
את פועלת בהמון מישורים - איפה הרשויות?
"הרבה נשים מעדיפות לא להיות פורמליות ולא לפנות לרשויות או לרווחה. זה לא תפקידי להחליט בשבילן אם הן יפנו לגורמים כאלו או אחרים או לא. אני לא אגיד למישהי מה הדבר הנכון בשבילה, אלא אם כן מדובר במצב חריג מאד, ואז אערב משטרה. כל אישה ונערה שאני נתקלת בהן במהלך הפעילות היומיומית שלי - אני לא אגיע למצב שהן ירצו משהו בסיסי ואגיד להן שזה לא התפקיד שלי. הארגון מציע דברים שמסגרות פורמליות לא יכולות להציע".
ואיך בכל זאת פועלת מערכת היחסים העדינה הזו, בינך לבין הרשויות?
"אחת ממנהלות הרווחה בארץ אמרה לי שבזמן הקורונה הצלחתי לתת מענים ברמות כמעט פסיכיות. היא אמרה לי 'הפרטת את הרווחה, בלי להגיד כלום'. אמרתי לה בתגובה שזו לא המטרה שלי. עובדים סוציאליים עושים עבודת קודש - אבל יש מקרים שאין בהם זמן לביורוקרטיה, דברים בסיסיים, בהם צריך מענה עכשיו. הנשים שפונות אלי מבינות שיש להן לאן לפנות בשעת חירום אמתית, ואני מדברת לכולן - גם לנשים שיש להן כסף. אנשים כאלו אחר כך חוזרים אלי כמתנדבים ומסייעים לאחרים".
הקהילה שהקימה שירה מונה כיום כ-184 מתנדבים ברחבי הארץ, כולל מתנדבים ארעיים שמגיעים לפרויקטים ספציפיים. "אני מנסה להקים רשת חוסן אזרחית-חברתית-קהילתית. חשוב לי שאנשים ידעו שיש רשת של ידיים אוהבות, שיחזיקו אותם כדי שלא יתרסקו. אם למשל היינו יכולים להגיע לאנשים שנגיף הקורונה ריסק אותם, ורגע לפני ההתרסקות היינו אומרים להם 'אתם לא לבד בעולם', היינו יכולים לעזור, גם אם מדובר בעזרה קטנה. שואלים אותי לפעמים - 'איפה הרווחה' - ואני עונה, בדיוק איפה שהייתה אתמול. כל מה שאני עושה, שווה בשביל אדם אחד שאוכל להציל".