בתחילת חודש ספטמבר עמדה סרן הדס דניאל (27) עם אמא אטלה ואמא רותי בטקס מצטייני הרמטכ"ל ונשאה נאום בשם כל המצטיינים. את ההתרגשות של שתי האמהות לא היה אפשר לפספס, גם לא את הגאווה. אף לא אחד מהחיילים והחיילות שעמדו לצדה בטקס היוקרתי לא יכול היה לנחש מה עבר על הקצינה המצטיינת, שמשרתת בתפקיד מבצעי מסווג נגד טרור. רק שתי האמהות ידעו איך נראו חייה של הבחורה הצעירה, ושתיהן מחו דמעה כשנזכרו בדרך הארוכה שעברה דניאל עד שהגיעה לטקס קבלת אות ההצטיינות שקיים צה"ל בבסיס הקריה בתל אביב. ואם היה אות הצטיינות על החיים עצמם - הן היו מגישות אותו בכבוד לבת.
אטלה היא אמה הביולוגית של הדס. היא עלתה לארץ מאתיופיה בגיל 17, התאהבה בבחור בדואי מרהט שאותו פגשה במהלך עבודה משותפת במפעל בדרום. השניים נישאו והביאו לעולם 11 ילדים. רותי נחום היא האמא המאמצת של הדס, האישה שפגשה את דניאל בת ה־16 בדירת חירום בנהריה. בתפקידה הנוכחי משמשת דניאל כראש מדור באגף המבצעים, וכשהיא נדרשת לתאר את היחידה, היא בוחרת במילים שמקבלות משמעות מיוחדת כשחושבים על העבר שלה.
"עם כל הלחץ והאינטנסיביות, היחידה היא משפחה שנמצאת איתך בכל רגע, גם העמוס ביותר", היא אומרת. "הקצינות שלי הן המתנה שלי בכל התפקידים שעשיתי. אני קמה בבוקר בשבילן. בסופו של דבר חיילים הם אנשים שאתה אחראי להם, אתה מקשיב להם ואם אתה מראה להם עד כמה אכפת לך וכמה הם חשובים, הם נותנים את הכל, את כל הלב והזמן".
"הרגשתי שבויה, כלואה".
ילדות
דניאל נולדה וגדלה באופקים, למדה בבית ספר יהודי דתי, שמרה שבת ולא דיברה מילה בערבית. לאביה, שהיה נשוי לעוד שתי נשים, היו 18 ילדים שהתגוררו עם האמהות שלהם ברהט. החיים התנהלו על מי מנוחות יחסית, עד שבהיותה בת 12 נהרג בנו הבכור של אביה, אחיה למחצה, במהלך שירותו הצבאי בפיגוע במנהרות ברפיח. אז החיים שלה התהפכו בפעם הראשונה.
אטלה וילדיה עברו להתגורר בצמוד לשתי נשותיו של האב ביישוב רהט. "מהרגע הראשון שהגעתי לרהט ידעתי שאני לא נשארת שם", מספרת דניאל, שנולדה בשם הדס אלזיאד. "עוד לפני שהבנתי איפה אשן בלילה, חשבתי איך אני עוזבת את המקום הזה, איך אני משכנעת את אמא שלי לעזוב. ידעתי שהיישוב לא מתאים לי, בעיניים של ילדה בת 12 הרגשתי שזה לא המקום שלי".
בעוד אמא שלה והאחים השתלבו די מהר בשגרת החיים ביישוב החדש, דניאל לא הצליחה להתערות. בגלל מכשול השפה ("לא הצלחתי ללמוד ערבית, ועד היום אני לא מדברת לצערי, היה לי אנטי בילדות"), היא החלה ללמוד בתיכון בקיבוץ שובל ובמקביל תכננה לעצמה את שביל הבריחה. "לבנים קל יותר להשתלב בחברה הבדואית", היא אומרת. "זה סיפור אחר לגמרי עבור ילדות ונשים. כשהבנתי שאמא לא תבוא איתי ושאיאלץ לעזוב לבד, תכננתי לסיים את התיכון ואז לצאת משם. אבל ככל שהזמן עבר ותחושת המחנק גברה, ידעתי שזה יקרה לפני כן".
עוד הוסיפה אטלה: "אחותי אביבה, שגדולה ממני בשנתיים, גילתה שאני רוצה לעזוב ודרבנה אותי למהר כדי שתספיק לבוא איתי לפני שיחתנו אותה. היא הייתה עבורי מעין תמונת מראה למה יקרה לי כשאסיים את בית הספר: לא ייתנו לי לצאת מהבית לעבוד ובטח לא להתגייס לצבא ויחתנו אותי עם מישהו שלא אני בחרתי. ראיתי שאחותי במקום לא טוב וידעתי שאם אמתין עוד קצת ייתכן שלא אוכל לצאת משם לעולם".
דניאל מתארת את עצמה כשבויה בבית שלה. "הייתי כלואה", היא מוסיפה. "המשפחה של אבא שלי מסורתית, וילדות, נערות ונשים לא מסתובבות לבד ללא ליווי של גבר. וגם אם נותנים לך להסתובב בבית או בחצר ולנהל סוג של שגרת חיים, יש תחושה של שבי. אני הרגשתי שאני בשבי".
סבלת מאלימות?
"הייתה אלימות, המון אלימות. אומנם לא מופנית כלפיי, אבל זה מקום מאוד אלים בהוויה שלו, בבסיס, כחלק מחיי היומיום. כשאת נמצאת במקום כזה, את בתוך בועה, מנסה לשרוד. קשה לחשוב על העתיד כשאת בפחד, במצוקה נפשית או גופנית. אז לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני הולכת להישאר שם לנצח, ולא תמיד אפשר לעשות את המעשה ולקום ולברוח, זה דורש הרבה כוח".
איך האחים למחצה שלך התייחסו אליכם?
"בסופו של דבר אי אפשר היה להתעלם מפערי התרבות. אנחנו באנו ממקום שישנים בו על מיטות ואוכלים בצלחת ועם סכין ומזלג, והאחים שלי לקחו בכל לילה מזרן אחר כדי לישון עליו ואכלו על הרצפה כמו שקורה בבתים בדואיים. אבל אם היית שואלת את הילדים של אבא שלי, אף אחד מהם לא היה רוצה להתחלף איתי, גם לא לצאת ללמוד בבית הספר בקיבוץ. בשבילם זה לא פרס. הם לא התייחסו אליי ולאחים הביולוגיים שלי כפריבילגיים אלא כזרים".
כעסת על אמא שלך שהעבירה אתכם לרהט?
"במשך תקופה קצרה כעסתי עליה. הייתי בטוחה שהיא תעזוב, שהיא תבין שקשה לנו ותחליט לצאת משם עם כולם. אבל זה לא קרה. הכעס התחלף במהרה בהבנה. אחד המג"דים שלי בצבא נתן לי ספר שנקרא 'שבויות', שעוסק בנשים שנמצאות במצב שבו הייתה אמא שלי, מצב של שבי או חוסר יכולת לעזוב, סוג של כלא. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי אותה, והבנתי שיש עוד המון נשים כאלה שנקלעו לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו כשהן עם ילדים. לא תמיד הן נמצאות שם בכפייה, ולפעמים באמת אין להן את הכוחות לקום ולעזוב".
"פחדתי על החיים שלי"
בהיותה בת 16, בחופש הגדול שלפני כיתה י"א, החליטה דניאל שהגיע הזמן לעזוב. היא ואחותה אביבה החליטו לשתף את אחיהם הקטן בסוד הבריחה. בוקר אחד התעוררו השלושה בחמש לפנות בוקר ועשו את דרכם אל תחנת הרכבת עם מעט כסף שחסכה האחות הגדולה. בתחנה הם נפרדו מהאח ועלו על הרכבת כדי להגיע כמה שיותר רחוק - עד לתחנה האחרונה, נהריה. "עוד כשהיינו על הרכבת התחילו טלפונים שחיפשו אותנו", היא מספרת. "לא הגבנו. אביבה הצליחה למצוא לנו דירה בשכירות בנהריה, אבל אחרי כמה ימים המשפחה של אבא שלי איתרה אותנו. אנחנו לא יודעות איך. הם הגיעו לדירה והמצב הידרדר לכמעט אלימות".
שכנים ששמעו את אמן של השתיים מתייפחת, הזעיקו את המשטרה. השוטרים הגיעו עם עובדות סוציאליות, ששלחו את אביבה והדס למשפחת אומנה שהפעילה דירת חירום המיועדת לבני נוער עד גיל 18 שנמצאים בסכנת חיים. מאז אותו רגע דניאל לא ראתה יותר את בני משפחתה במשך כמה שנים. "פחדתי ליצור קשר עם אמא שלי, מכיוון שהבנתי שמהרגע שבו עזבנו את הבית, המצב שם נהיה קשה", היא מסבירה. "פחדתי שהאחים שלי יסבלו בגלל הבריחה שלנו. היה לי ברור שאם יתפסו אותנו זה לא ייגמר בטוב. כן, ברמה של לפחד על החיים שלי".
אחרי חודש נאלצה אביבה לעזוב את דירת החירום, משום שהייתה בגירה. היא עברה לצד השני של הארץ, לאילת. הדס נותרה לבד, מנסה להשלים את הבגרויות, לפרנס את עצמה ולחשוב איך היא מתגייסת לצבא לאחר שנודע לה שאביה פעל על מנת לבטל לה את הצו הראשון שהיה אמור להגיע אליה. השירות הצבאי היה חלום ילדות של דניאל. מאז מותו של אחיה למחצה ידעה שתלך בעקבותיו ותתגייס לצבא. "אחי התגייס בניגוד למה שהיה מקובל ברהט בפרט ובחברה הבדואית בכלל", מספרת דניאל. "במקום ללכת הביתה בחופשות הוא הגיע אלינו, לבית באופקים".
איך אבא שלך קיבל את ההחלטה שלו להתגייס?
"אבא שלי קיבל את זה טוב. יש לו בן נוסף שהתגייס לגולני. אבל המשפחה שלו לא ראתה את זה בעין יפה. אי אפשר להיכנס לרהט על מדים. אחרי שאחי נהרג, רציתי להיות לוחמת. בנוסף, בתיכון שבו למדתי בקיבוץ היה חינוך מאוד ציוני וקרבי. כולם מתחילים להתכונן שם לצו ראשון בשלב מאוד מוקדם. רציתי להיות כמו כולם".
משבר זהות?
"לא, רק רצון להיות כמו כולם. לא היו לי את הקניונים, הבגדים, החברים והסרטים שלכולם היה. לא היה לי שום דבר שקשר אותי לבני נוער בגילי, ומאוד רציתי את זה. בשלב מסוים ידעתי שלא ייתנו לי להתגייס אם אשאר ברהט, וזה היה טריגר משמעותי לבריחה מהבית".
הרגשת כעס על המדינה כשראית את הקיפוח של החברה הבדואית?
"לבדואים, לפחות אלו שהיו בסביבתי, יש שאיפה להשתלב ולהיות חלק מהחברה הישראלית. אבל עדיין אי אפשר להתעלם מתחושת הקיפוח ומכך שצעיר בדואי צריך לעשות המון ולהתאמץ מאוד כדי להשוות את היכולות שלו לאלו של צעיר בן גילו שגר למשל בבאר שבע. מחסום השפה מקשה, ואם אין לו הורה בעל אמצעים שידחוף אותו ללכת ללמוד, לא תהיה לו יכולת להתקדם".
את מדברת על חוסר שייכות לקהילה, אבל בהגדרה השמרנית הממסדית את יהודייה. יש שיגידו בציניות שבחברה הישראלית כיום זו חצי נחמה.
"זו לא ציניות - זו האמת. הרבה יותר קל להיות יהודי במדינה הזאת. אני בטוחה שהעובדה שאני יהודייה שיודעת לדבר עברית ומכירה את הנורמות החברתיות עזרה לי בדרך והקלה על תחושת הבדידות. אחותי מצד האבא יודעת לדבר עברית, אבל זו לא שפת האם שלה. היא מוסלמית, והעובדה הזו מכניסה אותה למשבצת שקשה לצאת ממנה. אני קיבלתי הזדמנות לא להשתייך למסגרת קטנה אלא להיות מי שאני".
אנשים במצבך נוטים לעזוב את הארץ ולהגר למקום שבו לצבע ולדת אין חשיבות.
"אני לא אומרת שלא עלתה לי בעבר המחשבה הזו, רציתי להתחיל מחדש בלי דת ובלי כלום. אבל כל כך רציתי את השירות הצבאי, עד ששמתי את הרעיונות האלה בצד. כל העיסוק בעדה, בדת, בפוליטיקה - אלו דברים שאני לא יודעת איך הייתי מסתדרת איתם באזרחות".
מבצע קצינה
בגיל 20, אחרי שנתיים של בקשות חוזרות ונשנות הצליחה דניאל להגשים את חלומה ולהתגייס לצה"ל. התפקיד הראשון שלה היה סמלת מבצעים. "עבודה מאוד אינטנסיבית, שעות על שעות בחמ"ל, אירועים יומיומיים וטירוף מתמשך", היא אומרת. במקביל היא עבדה, פרנסה את עצמה ושכרה דירה ליד נהריה. אחר כך ביקשה להגשים חלום נוסף: להיות קצינה. אלא שהמעמד שבו הייתה בצבא באותה עת, מעמד של "חריגה", לא אפשר לה להגשים את חלומה, והיא נאלצה שוב להילחם במערכת. "היו תקופות שבהן הצבא לא ידע מה לעשות עם בנות כמוני", היא אומרת. "כל הזמן נאלצתי להיאבק ולהוכיח את עצמי".
אבל דווקא אחרי שעשתה את הבלתי ייאמן, היא נשברה. "אחרי שהצלחתי להתקבל לקורס הרגשתי שעשיתי טעות, שההתעקשות שלי לא הייתה נכונה", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת התעמתי עם הקושי של להיות לבד כל הזמן, לשכור דירה, לשלם חשבונות בלי לקבל עזרה. ממש עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אם אני אצליח להיות קצינה".
בצבא היו מודעים לסיפור האישי שלך?
"רק המפקדים ידעו. העמיתים שלי תהו מה הסיפור שלי בגלל צבע העור שלי והמראה המיוחד, שתמיד גרר המון שאלות. כשהייתי ילדה היו צועקים לי בגנאי 'מה את, ערבייה?', אבל בצבא זה היה אחרת. אנשים הרגישו אליי קרבה גדולה. תמיד פתחתי את הכל, ולא היה שום דבר בסיפור חיי שהתביישתי בו או חשתי לא בנוח לשתף".
אחרי שסיימה קורס קצינים עברה דניאל לשמש שוב בתפקיד מבצעי. "לא ראיתי את עצמי עוברת לתפקיד שאינו מבצעי, וכך היה", היא מסבירה. "לאורך כל הדרך עבדתי באין ספור תפקידים מבצעיים מרתקים ומטורפים". כקמב״צית בבקעה התפקיד שלה היה להיות חלק מהצוות שהקים את הגדודים המעורבים. "בניתי את השטח", היא אומרת. "עיקר העבודה היה לדאוג לביטחון השוטף ולטפל באירועים היומיומיים. התפקיד כלל המון סיורי שטח. אחרי הבקעה עברתי לגזרת הבשן בצפון, שגם היא גזרה מבצעית, ומשם המשכתי לעוד כמה תפקידים מבצעיים".
מה זה אומר להיות בתפקיד מבצעי?
"אני זמינה 24/7, לאורך כל היום אני בכוננות מתמדת ובזמינות מלאה. הבסיס שלי הוא בקריה, שם אני עוסקת באירועים מבצעיים שמתרחשים ברחבי הארץ, גם כאלה שלא מתפרסמים בכלי התקשורת. אני נחשפת בכל יום לאירועים שונים, לומדת בכל יום פרטים חדשים ועובדת באינטנסיביות גבוהה. אני הולכת לישון עם העבודה המבצעית וקמה איתה בבוקר. היא מלווה אותי בכל רגע, כל הזמן. אני מאוד נהנית מהפיקוד וחושבת שזו זכות. יש משהו מטורף בתפקיד הזה, בדרישות הגבוהות, בלחץ ובאינטנסיביות, בקשר שתמיד נשמע ברקע בחמ"ל, בריבוי המשימות, בעיסוק התמידי באירועים ובאנשים מסביב".
על תחושת השייכות שהעניק לה השירות הצבאי בחרה דניאל להתייחס בנאום שנשאה בטקס החיילים המצטיינים לרמטכ"ל. "זה קטע של אנשים לבדוק תמיד אם יש לי משבר זהות, ושאלו אותי את זה כל כך הרבה במהלך החיים, בדיוק כפי ששאלת אותי היום", היא אומרת. "לא היה לי משבר זהות, אבל לא הרגשתי שייכת לשום מקום בצורה מובהקת. הצבא אפשר לי להתחיל מחדש, להכיר שפה חדשה, חברים חדשים, ללבוש מדים. זה מקום שבו לכולם יש את אותם החוקים, בלי יותר מדי זכות בחירה או מחשבה. חיפשתי את המסגרת הזו שבה לא אצטרך להסביר את עצמי כל הזמן".
אבל כשאת קצינה, זה בוודאי קצת אחרת.
"כקצינה הייתי צריכה להתחיל לייצר לעצמי זהות, זהות אישית וזהות מקצועית. קיבלתי בסיס מאוד טוב לגלות את עצמי ואת מי שאני. אין ספק שלצבא יש חלק משמעותי בצורת המחשבה שלי היום ובמי שאני. כשאני מנסה לחשוב מה הייתי עושה אם לא הייתי מתגייסת, אני לא מצליחה לדמיין את זה. אני פייטרית ובטוחה שהייתי מסתדרת לא משנה איפה הייתי, אבל אני חושבת שהיו נשארות לי המון שאלות פתוחות לגבי עצמי".
כשאמרתי לך שאת פורצת דרך, הרגשת לא בנוח.
"אני לא פורצת דרך, מכיוון שלא הרגשתי אף פעם שייכת לקהילה מסוימת, גם לא לצד האתיופי שלי. אף פעם לא היינו חלק מהקהילה האתיופית, אולי כי גרנו רחוק מהמשפחה של אמא שלי ולא הייתה לנו אינטראקציה איתם. מצד שני, לא הרגשתי אף פעם בדואית, אז אני לא יכולה לומר שאני פורצת דרך בחברה הבדואית. מצד אחד זו החמצה גדולה, כי הייתי רוצה את השייכות למסגרת, לקהילה, כי זה היה מקל על גיבוש הזהות שלי, ומצד שני זה דווקא לטובתי לא לשייך את עצמי לשום דבר ולהתאים את עצמי לחברה או לקהילה שאני לא לוקחת בה באמת חלק".
מכורה לאקשן
כמעט תשע שנים חלפו מאז הבריחה. דניאל כבר לא חיה בפחד. גם לא בני משפחתה. קצת אחרי שהתגייסה לצבא היא גילתה שאמה ואחיה נמלטו מרהט בסיוע הארגונים להבה ויד לאחים, אחרי מבצע סמי־צבאי. "הבנתי שהם היו במצוקה קשה מאז העזיבה שלנו, וברור לכולם שהחיים לפני שעזבנו והחיים אחרי שעזבנו לא היו אותו הדבר", היא אומרת. מאז חודש הקשר איתם. עם אביה ובני משפחתו היא לא בקשר. "אני מקווה שהם ממשיכים בחיים שלהם ולא מתעסקים במי שלא רוצה להיות שם",
היא אומרת. מדי פעם, כשהיא בדרך לדיונים בדרום או נוסעת לביתו של בן זוגה שגר בכפר עזה, היא עוברת ליד המפעל בנתיבות שבו הכירו הוריה, לפעמים היא רואה מהכביש הראשי את בית הקברות של רהט, שם קבור אחיה. "אף פעם לא פקדתי את הקבר שלו", היא מודה. "זה עובר לי בראש, להגיע לשם. אבל לא עשיתי את זה עדיין".
את מתגעגעת לאביך לפעמים?
"אני לא יודעת אם אני מתגעגעת. כיום אני יכולה לומר שהיו בילדות שלי הרבה רגעים יפים, רובם היו קשורים לאמא ולאחים שלי. היינו מאוד מחוברים, ישנים יחד. אמא שלי הייתה מדהימה, מחבקת ומלאת נתינה. לכן לעזוב את המשפחה ולברוח היה עבורי משבר גדול".
את חושבת שהיום קל יותר לילדות שנמצאות במצב שבו היית?
"אני מניחה שקל קצת יותר. אם הייתה לי יכולת להתחבר לאינטרנט ולרשתות החברתיות, הייתי רואה שאני לא היחידה שהחיים שלה קשים ולא הייתי מרגישה כל כך לבד. כיום יש המון אמצעים ועזרה למי שזקוק לה".
ומה התוכניות שלך לשנים הקרובות, את מתכננת להמשיך בצבא?
"בהחלט. אני אוהבת את הצבא, אוהבת את האקשן, אולי אפילו מכורה לו קצת. בן זוגי מעיר לי מדי פעם שאני צריכה ללמוד לעשות הפרדה. אבל בסופו של דבר אני מרגישה שאני מגינה על הבית, גם אם זה נשמע קלישאה. לפעמים אני מתפעלת מהדברים המדהימים שאנחנו עושים בצבא, חבל שאי אפשר לספר".