היומיום שלי ושלנו, העובדים/ות והמתנדבים/ות בעמותת עלם, רצוף בעדויות לאלימות הבלתי פוסקת שמופנית כלפי נערות וצעירות, בבתיהן, במוסדות החינוך והתעסוקה, ברחובות, במקומות הבילוי וברשת האינטרנט. מדי יום אני נתקלת בכאבן ובסבלן של נערות ונשים, שחלקן קורבנות למעשי אלימות במשך שנים. אנחנו בעלם מנסים להימצא בכל המרחבים הללו, על מנת למנוע, להתריע ולאסוף את השברים ולאחר מכן לנסות לאחות אותם.
לשמחתי, אנחנו מצליחים לעזור לנערות ולצעירות רבות להיחלץ ממעגלי האלימות, להעניק להן סיוע חירומי ושיקומי, ולאפשר להן למצוא בנפשן כוחות לריפוי עצמי ולחזרה לחיים. עם זאת, לעתים אני מרגישה שהעזרה שלנו היא רק טיפה בים רחב ואדום של מצוקות, ולכן לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע בזמן, או להתגבר על השלכות הטראומות ופוסט־הטראומות, החרדות, הדיכאון, הפגיעה העצמית והאובדנות.
אלימות נגד נשים זוכה לרוח גבית מתרבות האונס המתקיימת במחוזותינו והמכתיבה את הטון ביחס לנשים, בחפצון של גופן, תוך מחיקת נפשותיהן. אלימות הבאה לביטוי בתחושת הבעלות על חייהן של נשים מצד אבות, אחים ובני זוג. אנחנו מזדעזעים, מזדעקים, אבל ממשיכים הלאה.
אז ביום המאבק באלימות נגד נשים אני קוראת לנו לעצור רק לרגע מהמאבק הבלתי פוסק שלנו במגיפת הקורונה, ולו רק כדי להביט באומץ על מגיפה אחרת, שקטה וממושכת, המתרחשת בחיינו מאז ומתמיד. זוהי מגיפה קטלנית, שאין לה חיסון, המטילה מומים שאין להם מרפא בגופן ובנפשן של ילדות, נערות ונשים.
אל מול המגיפה הזאת עלינו לעמוד יחד, גברים ונשים כאחד. להכריז עליה מלחמת חורמה, נגד תרבות האונס שהילדים שלנו סופגים מהמרחב הציבורי והאינטרנטי, ולדרוש הקצאת משאבים ציבוריים ראויה, חינוך, הסברה, ענישה ואכיפה בלתי מתפשרים. עד לאותו יום אנחנו בעלם נמשיך להיות שם בשבילן, לבקש עבורן את המובן מאליו - לחיות ולפרוח, להגשים חלומות תוך שמירה על שלמות כבודן, נפשן וגופן.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת עלם (הביא לדפוס: יובל בגנו)