"אמא, ענבל לוקחת לי את הבגדים מהארון, תפסתי אותה". אמי הסתכלה עליי במבט מחויך, כמי שרגילה כבר שנים להאשמות הדדיות בעניין "גניבת הבגדים". "החולצה הלבנה לא מיושרת על הגופייה הוורודה והרי הכל אצלי מסודר לפי צבעים וגזרות". היו זמנים. קרית מוצקין, שנת 1997 ואילך, אלו היו הצעקות שהיו נשמעות בשבתות וחגים ואולי גם באמצע שבוע אם איתרע מזלנו. גם זה חלף והצעקות על בגדים הוחלפו בשיחות על גברים ועוד נושאים ברומו של עולם.
עם אחות גדולה, ובייחוד כזו שגדולה ממך בפחות משנתיים, היחסים עוברים מטמורפוזות שונות לאורך השנים.
בולי ואני היינו די חתול ועכבר בתחילת יחסינו. חוסר חיבה הדדית שהתבטא בהצקות סתמיות על בגדים וצעצועים, שהתחלף מהר מאוד בכך שהיא הייתה הגזע התומך והענפים המחבקים שלי בבית הספר היסודי, כשלראשונה בחיי עשו עליי חרם. ילדה בכיתה ז' שהגיעה כל הפסקה לראות שאכלתי (ברוך השם אז עוד היה צריך לבדוק שהייתי אוכלת) ולבדוק אם אני משחקת ועם מי. ואם זה לא מספיק, למרות שהכיתות שלנו היו בשני קצוות שונים של בית הספר, שנראה לנו ענק דיו להסתיר סודות וסתרים - בולי ידעה לבוא מצוידת בחברותיה המקושרות חברתית והמאיימות למראית עין. כלומר: הייתי מרגישה חזקה לפחות בהפסקות.
עם הזמן, וכשעברנו דירה, החלטנו שזה הזמן להתחלות חדשות. בולי כבר הייתה בתיכון, כשאני התחלתי את החטיבה. היא הסבירה לי שיש כמה דברים בענייני דה יומה של בינו לבינה שכדאי שאדע. ואחות גדולה, כמו אחות גדולה, לא הסתפקה רק בהסברים, אם כי בדוגמה אישית.
כשהלכנו לרבמ"ד (מיני מיני קניון שכונתי) או לקריון (המקום של לראות ולהיראות) בולי הייתה עושה לי תדריך צבאי. מה ללבוש, איך להתנהג וכיצד "לעשות עיניים" לגברים.
מבחינתי היא לא הייתה רק מופת כיצד להיות תלמידה מצטיינת ולהצליח בלימודים, כי בין לבין יש את החיים עצמם. ואני, הילדה הביישנית שלא יודעת איך להסתכל בעיניים, למדה איך לעשות עיניים ואיך לבנות שלב אחר שלב את ביטחוני העצמי בקומות הבניין של החיים.
אחותי היא בעצם אני. ולפעמים אני מרגישה שאינני צועקת את התודה בקול רם דיו כדי שתשמע ואני עסוקה בסיפורים משמימים על השגרה המושחזת, כשאני מרוכזת בשיא חוסר הצניעות בעצמי ובקיטוריי.
בולי תדע להצחיק אותי עד שתכאב לי הבטן, ליטרלי. אני תמיד אומרת לה שהיא צריכה להחליף את אדיר מילר, כקריירה שנייה. אני אומנם לא אובייקטיבית, אבל גם ההומור שלה. הוא לא פוסח על אף נקודה בשרטוט האדם ונפשו. וככה, בשיא הפשטות, אני בוכה ממנה. מהשנינות, מהתחכום, מהיכולת לחבר קו לנקודה לצחוק מתגלגל.
בזכות בולי גם הפכתי לדודה לראשונה, וככה בלי שהיא שמה לב, היא לימדה אותי להיות אימא.
אז נכון שהייתי חרדתית בטירוף וקצת מודאגת יתר על המידה, אבל בשקט היא ניסתה ליישר אותי לקו השפיות בחזרה.
בולי תדע להרגיע אותי כשאני כועסת ואולי אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלה הוא שהיא יודעת לבקש סליחה. בכלל זוהי גדולתו של אדם. אני תמיד חשבתי שאני נטולת אגו, אבל לעתים מול המשפחה, אני חייבת משום מה לחדד אותו. להשביחו. לא יודעת אם זה משום היותי בת אמצעית, אולי אצטרך לפתור זאת בשיחות ספה שיעלו לי כמו מנוי חודשי לספא של הנפש.
בולי תסמיק כשתקרא את הטור הזה ואולי אף תזיל דמעה. לא נורא. מגיע לה לדעת כמה היא מיוחדת ושבלעדיה חיי היו נראים לגמרי אחרת.
ואני רוצה להגיד לה שגם כאחות גדולה מותר לה לפעמים לשחרר ולהיות קצת אחות קטנה ולא תמיד לשאת בכובד המשקל של האחריות להיות כזאת מחבקת ועוטפת.
בטוח יש הרבה אחיות גדולות ואולי גם בוליות, אבל בולי שלי, שאני מכירה אותה על פי ה"מה העניינים" והמבט על הפנים יש רק אחת. אז אימא, אבא - תודה. הצליח לכם.