כמעט שנתיים בתוך הזוגיות המיוחדת הזאת, שלא האמנתי כלל שאני זכאית לה, גמלה החלטה בליבי, זה יהיה אחרת. הכוונה הייתה להיות יותר קרובה לעצמי ולתחושותיי, בלי הצורך לסנגר חדשות לבקרים למה נקוות הדמעות בעיניי.
ואז הם הגיעו. הצעת הנישואים, תכנון החתונה, שלא ידענו איך ומתי תתקיים בעקבות הקורונה, וההחלטה בסוף לעשותה ומי היה מאמין, אף בטקס דתי.
כן, כן. אני שמצטטת ללא חת את השורות מסצינת הפתיחה של אהבה קולומביאנית: "מהיום כל חניה שלך היא חניה של דבורה (יעל, מי זאת יעל? אני. אז איפה דבורה? כמה מתחתנים יש פה? בואנה, יעיפו אותי מהרבנות, מה קרה לך, תגיד לי, אני לא חוזר לירקות רפי)".
אני, עם מילון הציניות העכשווי לנהנתנות תל אביבית ליברלית, שלא חשבה שתתחתן "כדת משה וישראל", עושה זה את בענק. כי בא לי. כי בא לנו. כי זה נכון עבורנו.
ועם ההחלטה על חתונה, באו ההכנות, כמעין חוויה מתקנת לפעם ההיא לפני כעשור. וכל דבר שהיה בדרך, כולל תכנון חתונה ספונטנית, בפרק זמן קצר יחסית,- היה מהנה. כי הרי אם השנה האחרונה הוכיחה משהו, זה שאין למה לחכות ולמשוך זמן.
אז שמלה- בקטנה. וכך גם איפור ושיער. וסידור האורחים וארגון החברים וכל החגיגות וההילולות ואז מגיע הרגע המסקרן הזה של הדרכת כלות זוגית, לי ולחסון. וכל מה שחשבנו שאנו יודעים על זוגיות ויחסי ישות התגמד לעומת הפגישה ההיא עם הרבנית.
למדנו על מערכת הרבייה (מזל), איך גבר מענג אישה (חשנו שיש לנו טיפ אחד או שניים להוסיף), מה אישה עושה לגבר כדי שירגיש מדושן סיפוק (גם כאן חשתי שאני יכולה לחלוק את משנתי), ומה לעשות כדי שבן זוגי לא יחמוד נשים אחרות (מעניין, אך לא מוכח מדעית). האמת, שכל כך התרגשנו מהמעמד ושיתפנו אותה בסיפורי עבותות שקשרנו, שרק על כך היינו יכולים להעביר הדרכות חתן כלה בעצמנו.
ואז פגישה עם כבוד הרב המקסים, ששאל אותנו למה, כמה ואיך. ומתי הכרנו ומתי הפעם הראשונה שהענקתי את הורד לחסון. ללא ספק היה משעשע. כבוד הרב החביב נכנס לעובי הקורה, ובאמת היה במה להיכנס ומה לשאול. הוא פשוט לא ציפה לתשובות כה מפורטות ומעמיקות.
ובכלל ההרגשה שהכול זורם וקליל, נתנה לי בוסט אנרגיה וים של תקווה. אם לפני שנה היו שואלים אותי, אם זה היה המקום שהייתי רואה את עצמי, הייתי אומרת בוודאות שכן ונאחזת בכל זיק תקווה ותחינה. ללא ספק, המציאות עולה על כל דמיון.
איפסנתי את האגו בארון, איווררתי את הרגשות ועשיתי כביסה ללב. הייתה שם הרבה עבודה ולא מעט מזכרות מימי ההיסטוריה הלא רלוונטית. מוצגים שאבד עליהם הכלח במוזיאון הנשמות האבודות שאספתי בדרך.
כשהבטתי במראה שכנעתי את עצמי שאני אוהבת את מה שאני רואה, אבל עבדתי על השכנוע קשה מדיי, עד כדי כך שאגלי הזיעה שהצטברו מתחת לבית השחי, גרמו לי להחליף ללא הרף בגדים. אבל לא היו אלה הבגדים שלא אהבתי על עצמי. פשוט לא אהבתי את עצמי. כנראה אף פעם עד הסוף. וכל מבט בלירון במראה, ההשתקפות שלה והביקורת העצמית הקשה, הביאה אותי לתובנה שיש שם משהו שלא עובד, שזייפתי קצת והנה אני צריכה לשייף עוד קצת את נפשי ואת ליבי, כדי אולי סוף סוף אשכרה לקבל את עצמי.
שנים של שיחות על ספת הפסיכולוג, לא עשו את מה שעשו לי השנתיים האחרונות. החסון בא וניער מעליי את אבק הנדמה לי ופיזר מעליי אבק כוכבים. ואז בפעם הראשונה אולי בשלושים וחמש שנות קיומי דאז, הבנתי ששווה להיות אני.
מזל טוב לנו, יצאתי למסיבת טרום חתונה.