"אמא אני כבר בכיתה ג'", אמר לי הינוקא. "נכון מתוק שלי" אמרתי, "אתה כבר גדול". הבן הקטן-גדול שלי השיב: "ילדים גדולים צריכים פלאפון וגם יכולים להיות עם חברים שלהם למטה לבד אחר הצהריים".

נחנקתי לשנייה. "מה קורה פה? מתי הוא הספיק לגדול לי ככה, רק אתמול הייתי איתו בחדר לידה".

ברייקינג ניוז: אני אמא חרדתית. יכול להיות שבדקות הראשונות לא יבחינו בכך אנשים חדשים בסביבתי, כי אראה קלילה ומגניבה, אבל איך אמרו חכמים? "אל תסתכל בקנקן".

החרדות שלי החלו טרום הלידה, לפני למעלה משמונה שנים, התחזקו כמובן אחריה, ועם השנים, למדתי לנהל אותן, כך לפחות אני רוצה להאמין. במרוצת הזמן, לחרדות הצטרפו חברים נוספים למסע בדמות "רגשות האשם". התוצאה היא לעתים קשה מנשוא - אף פעם לא אהיה מרוצה עד הסוף מתפקודי ההורי (כמו יחסי האמביוולנטי עם משקל גופי).

נוסיף לכך את תבלין הרצוי מול המצוי בליווי הרשתות החברתיות, שם כל האמהות מתוקתקות ובלייניות, והרי לי מרשם בטוח לאי שביעות רצון תמידית. עם הזמן ושיחות עם אנשי מקצוע מומחים בתחום ההורות, הבנתי שאני נורמלית לחלוטין ואני פשוט צריכה לנהל את חששותיי.

בשנתיים פלוס האחרונות, כשהחסון הוא הפרטנר ההורי שלי לכל עניין וקושייה, למדתי להקשיב לו. הוא בהחלט הצד המאזן, המבין והמרכך. בעיקר את עצמי עם עצמי.

לאורך שנותיי כגרושה, למדתי להסתדר לבד. בני היה קשור אליי בעבותות של חבל טבור וחשתי שאני מגוננת עליו מכל פגע - נתתי לו כלים לחיים, חיבקתי וגוננתי עליו בלי סוף. עם הימים, וככל שהוא התבגר עם סביבתו החברתית והלימודית, ראיתי שהוא מבקש קצת להיות עצמאי: אם זה בעניין הפלאפון או היכולת להיות עם חבריו בלעדיי בגינה.

לא אשקר, הפעם הראשונה התרחשה לפני מספר ימים והייתה מלאת חששות. ביקשתי ממנו שאוכל לראותו מהמרפסת והגבלתי את תחום השיפוט, ללא חציית כביש. הבן הבוגר שלי התקשר פעמיים לעדכן שהכל בסדר, וחשתי שהאמון והאחריות הינן אבני יסוד בהתנהגותו. כשהוא אמר לי:" אמא, את צריכה לסמוך עליי, אני ילד אחראי", הבנתי שהוא מתבגר לי מהר יותר משצפיתי. 

כנראה שהפחד המקונן והמגונן יהיה מנת חלקי כל הימים. כנראה שחרדתיות היא משהו שעובר ב-DNA, וקיבלתי זאת (גם) מאימי האהובה. יש משהו מאוד מלחיץ בלשחרר, מאוד מפחיד בלאוורר. החרדה הזו שבדיוק יקרה לו משהו רק כי נתתי לו את העצמאות שלו לכמה רגעים, יכולה להעביר אותי על דעתי. העולם הזה בחוץ, שאי אפשר לסמוך על אף אחד והמחשבה שבדיוק מישהו יגיע בדקות שהוא עם חבריו וינסה לפגוע בו, יכולה להיות נוראית. אבל עדיין צריך להבין שהחיים קורים וחייבים לחוות, כדי לצמוח ולהתבגר.

אין ספק שיש לי עוד כברת דרך לעבור.

אני פחות אמיצה ומשוחררת ממה שחשבתי שאהיה לפני עשר שנים, כשחשבתי על האמא שאהיה, ועדיין, כשאני מסתכלת לבן שלי בעיניים אני נרגעת. וכשהוא מוסיף: "את האמא הכי טובה בעולם", אני מבינה שבעצם אני באמת האמא הכי טובה בעולם. בשבילו. ומה זה בעצם משנה כל השאר.