“חשוב לחגוג ולהזכיר כמה רחוק הגענו, אך עדיין יש לנו עוד הרבה סוגיות לטפל בהן”

פרופ’ אניטה היל הפכה במשך השנים לסמל של המאבק למען זכויות נשים ונגד הטרדות מיניות במקום העבודה, ונודעה כמי שסללה את הדרך לחוקים בנושא הטרדה מינית בכלל ובמקום העבודה בפרט. בשבוע שעבר הגיעה ארצה כדי להיות אורחת הכבוד בכנס של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לציון 30 שנה להקמתו.

היל, 65, ילידת אוקלהומה, עורכת דין במקצועה ומרצה למשפטים, למדיניות חברתית וללימודי נשים באוניברסיטת ברנדייס בניו יורק, עלתה לכותרות בשנת 1992 כאשר טענה נגד המועמד דאז לבית המשפט העליון האמריקאי, קלרנס תומאס, כי הטריד אותה מינית כאשר היה הממונה עליה בנציבות הפדרלית לשוויון הזדמנויות. על היל הופעלו אז לחצים רבים, והושמעו נגדה טענות קשות, אך היא עברה בדיקת פוליגרף ונמצאה דוברת אמת.

תומאס עצמו סירב להיבדק בפוליגרף. למרות עדותה של היל בפני ועדת החקירה של הסנאט, מועמדותו של תומאס אושרה והוא מונה כשופט בית המשפט העליון, אך עדותה עוררה תשומת לב ציבורית ומודעות לנושא של הטרדות במקום העבודה, שכמעט לא דובר אז, והובילה לשלל יוזמות חקיקה למניעת הטרדות מיניות.

“ב־1992, כשהעדתי על ההטרדה המינית שעברתי, לנשים לא היה מושג איזה שם לתת למה שהן חוות במקום העבודה ושאפשר לתייג את זה תחת הגדרה של הטרדה מינית”, היא אומרת כעת בראיון לרגל הגעתה ארצה לכנס. “העדות שלי נדחתה ונסתרה, אבל אני ניצחתי. היא שודרה בכל העולם, ואנשים רצו לדעת יותר על הנושא ואיך אפשר לשנות את המצב עבור הנשים שלהן והבנות שלהן. המקרה הפך אותי לאקטיביסטית בנושא הטרדות מיניות והפך את הסוגיה המגדרית למדוברת בעולם חוקי העבודה ובכלל”.

ספגת אז ביקורת, השמצות, ואפילו איומים. בראייה לאחור, האם זה היה שווה את זה?
“כן, בהחלט. זה היה הדבר הנכון לעשות. לא העדתי כדי לבנות קריירה בתחום, אלא זה היה משהו שהתפתח ונולד. הביקורת היא לא משהו שהיה אפשר להכין אותי אליו. היו איומים על חיי, איימו לפגוע בי מינית, הכפישו אותי, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד. הייתי חייבת להמשיך לעבוד, הייתי חייבת זאת לקולגות שלי, לתומכים ולמשפחתי. כל אלה עזרו לי להתמודד, ואני אסירת תודה, כי לא לכל הקורבנות יש מנגנון תמיכה כזה. אני התמודדתי בעזרתם ובעזרת אמונה והבנה שזה הדבר הנכון לעשות".

"אני זוכרת שקיבלתי טלפון ממישהו שאמר לי שפתחתי תיבת פנדורה, והוא התכוון בכלל לגילוי עריות שעבר. הוא הרגיש שעכשיו גם החוויה האיומה שהוא עבר קיבלה לגיטימציה להישמע. אנשים צעירים בתיכון שאלו אותי איך אני מרגישה עם הידיעה ששיניתי את העולם, ועבורי זו הייתה קריאה לפעולה למען הדור הבא. אני פוגשת המון ילדים והורים, שחלקם גם עברו התעללות מינית, ואני סבורה שעלינו לשנות את העולם. השינוי צריך להיות תרבותי, חוקתי, מערכתי, ואם הייתי צריכה לעשות דבר אחד בשביל למנוע הטרדה מינית, הייתי מתחילה במנהיגות ודורשת מאנשים בעמדות כוח, מארגונים וחברות, שייקחו אחריות ויפתחו אינטרס אמיתי ורצון לפתור את הבעיה”, הוסיפה.

העובדה שתומאס קיבל את המינוי בסופו של יום לא ריפתה את ידייך?
“לא. זה רק הבהיר לי שיש לנו עבודה רבה לעשות. לא נכנסתי לזה כדי לשנות את דעתם של התומכים בו, זה היה רק חלק מזה. המסר שלי עבר ונשמע היטב, ולכן העדות הייתה חשובה. אנשים, שהיו צריכים לדעת שיש אלטרנטיבה להטרדה מינית, שמעו אותי רם וברור. נשים שהיו צריכות לשמוע - הפנימו וידעו לתת לזה שם. הן הבינו שיש להן זכות לספר, לבטא את המצוקה ולהבין שאפשר לשנות. כי מה שקורה הוא לא תקין. הן החלו לשתף ובחרו לצאת ממעגלי ההטרדה, כי האמינו באמת שמגיע לנו משהו טוב יותר”.

מי שעמד אז בראש ועדת החקירה של הסנאט היה הסנאטור הדמוקרט הצעיר ג'ו ביידן, כיום נשיא ארצות הברית. כעבור שנים הוא התקשר לבקש את סליחתה של היל על אופן התנהלות הדיון ההוא ולהביע את תודתו על מאבקה. סלחת לו?
"ודאי. סלחתי לו, ואני מצפה מכל מנהיגי העולם שיפעלו בנושא".

אין פורמולה אחת

על פי הנתונים, כ־50% מהנשים בעולם חוות הטרדה על רקע מגדרי במקום עבודתן. “השיח סביב הרצון לפתור את הבעיה גדל, וזה כיוון חיובי, אבל עדיין יש עוד הרבה מה לעשות”, אומרת פרופ’ היל. “אין נוסחה אחת שתעצור את זה. הפתרונות שונים ממקום למקום, וזה תלוי בהתייחסות של הקורבנות, ואיזה פתרון יעמוד לרשותן".

"יש להשקיע בחוקים ובמנגנונים, וגם בלמידת הבעיה לעומק. כרגע רוב מקומות העבודה נוגעים בזה כי הם חוששים מסקנדל ומתביעות, אז הם עושים מאמץ להיות בצד הנכון של החוק, אבל אין באמת רצון לפתור את סוגיית ההטרדות. צריך לשנות את זה ולהבין שיש לתת גב לקורבנות ולתמוך בהן, כך שלא יחששו להיפגע ולאבד את עבודתן אם יתלוננו. אנחנו עוד לא שם לצערי, אבל זה מתחיל להשתנות. חברות מבינות שזה אינטרס שלהן לוודא שלא תתבצע הטרדה ושנשים עובדות ירגישו בטוחות. זה מאפשר אקלים תרבותי טוב יותר בארגון. העולם העסקי צריך להבין שמניעת הטרדה מינית היא אינטרס שלו לצורך צמיחה ופרודוקטיביות".

“הבעיה כיום היא לא שנשים לא מתלוננות, אלא שהמערכת לא מאפשרת להן להתלונן”, מוסיפה פרופ’ היל. “60%־70% מהמתלוננות - סופגות יחס מזלזל ו’נענשות’ או נדחות בביטול. כשאני העדתי, ניתנה לי פלטפורמה על ידי הסנאט והשתמשתי בה. אם היא לא הייתה, לא הייתי מתלוננת כי לא היה לי קהל. השאלה לא צריכה להיות למה לא התלוננת, אלא איזו מסגרת תאפשר לך להתלונן? מה צריך לקרות כדי לאפשר לנשים להתלונן? עלינו לוודא שיש להן פלטפורמה”.

מה צריך להיות בפלטפורמה שתאפשר לנשים להתלונן ולדווח?
“נשים זקוקות למערכות גיבוי, מנהיגות ותהליך של הקשבה. בראש ובראשונה, זה צריך לבוא מלמעלה ומארגונים שיכריזו על מחויבותם למאבק ולמיגור התופעה של הטרדה מינית בעבודה. הם צריכים לוודא שנשים ירגישו בטוחות. הם צריכים לוודא שאת לא תיענשי ולא יהיו השלכות לאחר התלונה. שלא תאבדי את מקום עבודתך ולא תחווי פגיעה בתנאי השכר שלך או שיורידו אותך למשרה נחותה. המסר צריך להיות חד וברור: נשים שיתלוננו - לא ייענשו על עצם הדיווח, אלא יקבלו תמיכה, ובמקביל, יינקטו צעדים נגד המטרידים".

"אלא שהטיפול לא יכול להיות רק בקורבנות, אלא גם במי שעלול להפוך למטריד ומתעלל. עלינו לאתר אנשים כאלה כשהם צעירים ולהקנות להם נורמות אחרות בנוגע לתפיסת המגדר, לטפל בפוגעים פוטנציאליים ולגרום להם לשנות את התפיסה הגברית המאצ’ואיסטית הכוחנית. שם יתרחש השינוי של עצירת האלימות. כשהם יפנימו שתוקפנות פיזית אינה סימן לגבריות, ואין להם זכות לתת לה המשכיות. צריך להעניק כלים לילדים ובני נוער ליצירת אינטראקציות שמתעלות מעל מגדריות”.

ב־2017, בהשפעת MeToo, מונתה פרופ’ היל לעמוד בראש ועדה נגד הטרדות מיניות בתעשיית הקולנוע בהוליווד. “ידענו שהטרדה מינית משגשגת במקומות שבהם המערכת לא מטפלת ואין תשתית לטיפול, והתחלנו בבדיקת התשתיות בהוליווד”, היא מספרת. “ביצענו סקר ושאלנו את העובדים לתחושותיהם. למדנו שרבים מהעובדים לא נותנים אמון במערכת ובתהליך. אנשים הביעו חוסר ביטחון במערכת ובכך שיהיה מי שייקח אחריות על הנושא. הם לא סמכו שיהיה מי שיטפל בתלונה ויפעל נגד ההטרדה והמטריד, במיוחד כשמדובר במטריד בעל עוצמה ומעמד".

"אז בדקנו איך לגרום לאנשים בעלי עוצמה וכוח לתת דין וחשבון ולקחת אחריות על ההתנהגות המטרידה, ואיך נדע שהחברה זיהתה את הבעיה ויש לה מחויבות לטפל בעובד ולהקשיב לו. הבנו שאין נוסחה אחת. זה חלק מהבעיה. כשמדובר בתרבות של הטרדה מינית, זה נמשך שנים אחורה מבחינה היסטורית והפך לתופעה תרבותית בתעשיית הקולנוע. בתעשייה הזו יש תחלופה רבה של עובדים זמניים בהפקות, מה שאומר שהקורבנות עוברים ממקום למקום, וגם המטרידים עוברים ממקום למקום. הגענו למסקנה שעלינו ליצור מנגנון שעוקב אחר המטרידים בין הפקות. בנינו פלטפורמה שדרשה מכולם לשתף פעולה - מהסטודיו, חברות ההפקה והאיגודים, דרך מנהלי השחקנים, האקדמיה לקולנוע וסוכני הטאלנטים, ועד גופי השידור. כך כולם לוקחים חלק בפלטפורמה, וקל לעקוב אחר המתרחש” .

דינמיקות דומות

על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, כ־50 אלף פניות התקבלו במרכזי הסיוע בישראל בשנת 2020, עלייה של כ־10% מהשנה שקדמה לה. 72% מהפניות על הטרדות מיניות במקום העבודה התקבלו בבית הדין לעבודה, ורק 15% נדחו. “אני מודה לארגוני הסיוע על ההזדמנות לפרוש את משנתי”, אומרת פרופ’ היל שנשאה דברים בכנס.

“חשוב לחגוג ולהזכיר כמה רחוק הגענו, אך עדיין יש לנו עוד הרבה סוגיות לטפל בהן. אני רוצה להקל על נשים בנתיב הזה. הסטטיסטיקות בישראל לא שונות מאלו בארצות הברית - באחוזים, בהבדלים האתניים והדתיים, בהבדלים הגיאוגרפיים וכו’. הדינמיקות דומות. לתפיסתי, המוקד שלנו לא יכול להיות האדם, האינדיבידואל, אלא צריך לבחון איך התרבות מטפלת ומתייחסת להטרדה מינית. זה לא עניין אישי, זה תרבותי, וחייבים לתקנו ברמה של תרבות. המערכת כיום לא בנויה לטפל בקורבנות, והיא פונה לפעמים נגדם ומונעת מהם מידע שנחוץ למאבק. במקביל, עלינו ללמוד לנטר ולזהות מראש התנהגות אלימה אצל צעירים ולמנוע אותה לפני שהפרי נובט לכדי אלימות”.

מה לדעתך העולם לא מבין עדיין בסוגיה הזו, ואיך את רואה את העתיד?
“מאחר שמדובר בסוגיה תרבותית והיסטורית, שמענו במשך שנים מסרים מבטלים ומכחישים כמו ‘בנים יתנהגו כמו בנים’ ו’אל תעשו מזה עניין’. אני סבורה שעלינו לשנות את התפיסות וההנחות הללו בעולם התעסוקה של נשים ובתחום האלימות המינית בכלל. כיום השיח גדל, התפתח והתעצם. מה שהחל כשיח על הטרדה מינית בעבודה - התפשט לממדים רחבים של אלימות מינית נגד נשים בכלל. העדות שלי נתנה לנשים אומץ להשמיע את קולן ולהתלונן. אני פוגשת אותן כל הזמן, והן מספרות לי איך בזכות העדות הן הרגישו לא רק שיש להן כוח ויכולת להתלונן, אלא שזו מחויבות שלהן לדווח ולהתלונן.

“לגבי תנועת MeToo, היא זעזעה את התפיסות הקיימות, העניקה פנים וקול לנשים והוכיחה לעולם שהבעיה עדיין קיימת, שיש לה צורות רבות ושאסור לנו לנוח על זרי הדפנה. עלינו להצמיח ולחזק את התנועה ואת פועלה. נשים בישראל הן בנות מזל שיש להן ארגוני סיוע שעושים עבודה נהדרת ומלווים אותן בכל צעד - מליווי בבית המשפט, דרך יוזמות חקיקה ועד שילוב בקהילה - ומספקים להן משאבים עוטפים. כי בעצם אף אחת מאיתנו אינה בטוחה באמת, עד שכולנו בטוחות”.