בוקר אחד נעה צבי, נעמי ליפין, תמר חושן, מיטל סאיסקי ואבישג קופמן־טורק עזבו את חיי הנוחות שלהן, והפכו לקבוצה הנשית הישראלית הראשונה שצולחת את תעלת למאנש ב עכשיו הן מדברות על חודשי ההכנה הארוכים ("הגענו למצב שהיינו מוכנות לכל"), על ההתרמה לעמותת רוח נשית ("נתן הרבה כוח במים"), על הידיעה שכישלון אינו אופציה ("אם מתחייבים לאתגר מתאבדים על זה"), וגם על המזל ששיחק להן ("יש אלוהים - והיא אישה!")
כשנעה צבי הרהרה ברעיון לצלוח את תעלת למאנש, היא ודאי לא שיערה בנפשה שתשיג את הזמן המהיר ביותר בנבחרת ישראלית כל־נשית. צבי פנתה לאבישג קופמן־טורק, שחיינית בעלת רשימת הישגים מפוארת בתחום השחייה, וביקשה ממנה לנהל את עניין הצליחה. אפילו היא לא דמיינה מה יקרה בחודשים הבאים.
"כשנעה ואני נפגשנו בפעם הראשונה היא רצתה שאני אהיה המנהלת המקצועית, כי היא חשבה שאני יודעת איך מארגנים את כל זה", צוחקת קופמן־טורק. "כשאני שחיתי את הלמאנש צוות של גברים ארגן את זה. חוץ מזה, אמרתי לנעה שאני לא רוצה להיות רק הצד המקצועי אלא חלק מהקבוצה".
צבי ידעה מדוע היא פונה לקופמן־טורק. היא הישראלית הראשונה שהשלימה את אתגר "שלושת הכתרים" בשחייה במים פתוחים, שכולל את חציית תעלת למאנש, תעלת קטלינה והקפת האי מנהטן, מחזיקה בזמן הטוב ביותר לצליחת הכנרת (20.5 ק"מ ב־5:34 שעות), והראשונה שביצעה חצייה כפולה של אורכה (41 ק"מ).
עד מהרה נוצרה קבוצה של חמש בנות, ואל השתיים הצטרפו גם תמר חושן (51), נעמי ליפין (61) ומיטל סאיסקי (43). כולן נשות קריירה ואמהות, וכולן הציבו לעצמן אתגר לצלוח את תעלת למאנש ולהיות הנבחרת הכל־ישראלית הראשונה שמתמודדת עם האתגר המורכב הזה.
אנחנו נפגשות חודש אחרי שהן חזרו מהצליחה, שנחשבת להישג הישראלי המהיר ביותר בכל הזמנים: צליחת שליחים של קבוצה כל־נשית בזמן של 10:52 שעות. האתגר, כך נראה, גיבש אותן ליחידה הומוגנית ומאושרת. הן שמחות על הפגישה, יש להן שפה משותפת והן לא מפסיקות להחליף חוויות (ליפין מעירה: "כל הזמן יש תקשורת, אנחנו כל הזמן מקשקשות").
כולן מתעניינות ומתעדכנות על השבר שממנו סובלת ליפין, ומבינות שצפויה לה החלמה של כשלושה חודשים. "אני ארקוד עם הקביים, אנפנף בהם בחתונה של הבן שלי", היא צוחקת, והשאר איתה.
"חשבתי על הנשים בעמותה"
החמש התאמנו בשנה האחרונה למשחה במסגרת אימונים אינטנסיביים, שכללו שחייה של לפחות 15 ק"מ בשבוע ושחיית נפח של 6 ק"מ ומעלה פעם בשבועיים, אימון לילה ואימוני טכניקה ללא חליפות שחייה, כיאה לדרישת המשחה.
במרץ האחרון השלימו את העמידה בקריטריון הנדרש במשחה שליחים של חציית התעלה: שחייה בטמפרטורה של 16 מעלות ומטה במשך שעה וחצי, הפסקה של שעה וחזרה לשחייה של שעה נוספת.
את המשחה הן ערכו לכבוד עמותת רוח נשית, המסייעת לנשים נפגעות אלימות להשתלב במעגל התעסוקתי בישראל. בכל שנה מדווחות יותר מ־200 אלף נשים על פגיעות אלימות (פיזית, נפשית, מינית וכלכלית), והערכת ארגון הבריאות העולמי היא שהמספר האמיתי גבוה פי ארבעה.
האלימות כלפי נשים חוצה מגזרים, מעמדות ורמות השכלה, ונפוצה בכל חלקי החברה הישראלית. המודל הייחודי שפיתחה רוח נשית מבוסס על העצמה אישית וכלכלית והחזרת הביטחון והשליטה של האישה על חייה דרך תעסוקה ועצמאות כלכלית.
על ידי ליווי אישי, תמיכה והעצמה מכוונת תעסוקה זוכות המשתתפות בהזדמנות לעתיד חדש להן ולילדיהן. הליווי האישי נמשך עד שנתיים וחצי ומותאם לצרכיה של כל אישה.
"ההתרמה לרוח נשית הייתה רק נדבך בתוך הסיפור", אומרת ליפין. "כשאת עושה מאמץ רק עבור עצמך, זה שונה מאשר כשאת עושה את זה לקבוצה ולמטרה גבוהה וגדולה יותר. היה חשוב שנצליח, שזה יהיה טוב ושיהיו כמה שיותר תרומות. זה היה חלק חשוב בחוויה ובמחשבות".
חושן: "החיבור לעמותת רוח נשית וההתרמה היו חלק בלתי נפרד מהחוויה שבאתגר הזה. נדלקנו מאתגר ההתרמה לא פחות מאתגר השחייה. המשמעות מאוד ריגשה אותי".
צבי: "היו רגעים שהיה לי קשה במים וחשבתי על הנשים ברוח נשית. זה נתן לי הרבה כוח במהלך המשימה. הפכתי רגישה לאלימות, לאו דווקא פיזית. כשהגענו לאנגליה ודיברנו עם אנשים, השאלה הראשונה ששאלו אותנו תמיד הייתה 'אתן עושות את זה לצדקה?'. הפתיע אותי שמקדישים אתגרים ספורטיביים לתרומות ולצדקה, ומסתבר שזה דבר מאוד מקובל בעולם. שמחתי מאוד שהגשמנו את זה ויכולנו לענות 'כן'. זה היה חלק מאוד חשוב במסע שלנו".
קופמן־טורק: "מבחינתי זאת סגירת מעגל, כי זה גרם לי יותר לדבר על המקום הנשי בשיח הציבורי ולבקש מעצמי ומהסובבים אותי להיות יותר מודעים לקולות של האחר, לא רק לגבר הלבן הפטריארכלי, אלא לנשים ולעוד הרבה מקומות בציבור שהקול שלהם פחות נשמע. אני רוצה שייתנו מקום לי ולנשים האלה במעגלי האלימות, ושהן ייתנו קודם כל מקום לעצמן, כמו שאנחנו נתנו מקום לעצמנו להיות בתעלה ולעשות את האתגר הזה".
14.4 מעלות צלזיוס
החמש קיבלו תמיכה מתנובה ומהמותג ספידו, שהפיק עבורן קולקציית קפסולה בלעדית של בגדי ים, כובעי ים ובגדי אימון, שמהכנסותיה ייתרמו כספים לעמותה.
מה דורשת צליחה כזאת מאישה ומקבוצה?
צבי: "מאישה צליחה כזאת דורשת חוסן פיזי ומנטלי. ומקבוצת נשים? זאת פעם ראשונה שיוצאת קבוצת נשים. מתי יצאה המשלחת של הגברים?".
ליפין: "לפני 12 שנים".
צבי: "כשפגשתי את אבישג והצגתי בפניה את מה שיש לי בראש ואת המחשבה שאני רוצה שנצא כקבוצת נשים, ישר חשבתי איך נארגן את זה. זה לא קרה עד עכשיו, כי למשחה בלמאנש יש שם מאוד מאוד קשה שדורש אומץ, מחויבות, יכולות מאוד גבוהות - אבל כל אלה רלוונטיים למשחה, לא למגדר".
קופמן־טורק: "בסוף יצא שנעה המדהימה היא זאת שארגנה הכל".
פחדתן לפני?
חושן: "אני חששתי מהקור, אבל השקענו הרבה באימונים ובהסתגלות לקור. יש קריטריון שצריך לעמוד בו, והוא שצריך לשחות שעה וחצי בטמפרטורה של 16 מעלות, לצאת לשעה ולחזור לעוד שעה שחייה. מצאנו בריכה בפרדסיה בחורף, בריכה סגורה ולא מחוממת, והטמפרטורה בה היתה 14.4 מעלות. אחרי שעשינו את הקריטריון כבר לא פחדתי מהקור".
ליפין: "מעבר לקור לא פחדנו מכלום".
קופמן־טורק: "אנחנו בנות מאוד חזקות מנטלית. כל אחת יכולה להצליח באתגר לבד, וזה המקום שנתן לי להבין את זה. באימון הסיכום בלילה, כשראינו אחת את השנייה שוחות, אמרנו 'וואו'. נעה קיבלה חלון מהיר בשבילנו. זה לא קורה בדרך כלל. את צריכה לחכות שנים בשביל סלוט, אבל יש אלוהים - והיא אישה! ידענו שיש חמישה חודשים להתארגן על ההתאקלמות".
צבי: "מה שמאפיין את הנשים בקבוצה הזאת זה חוסן מנטלי ופיזי. פנינו להרבה מאוד נשים וקיבלנו הרבה 'לא', שנפל על קור ועל לקחת אחריות בתוך קבוצה ולא להיות זאת שמכשילה את הקבוצה. יש משתתפות שהנושא של האחריות בתוך הקבוצה קשה להן, העובדה שאם את לא עושה את החלק שלך את מפילה את כל הקבוצה. זה כולל גם את עניין הקור וגם את התנאים של התעלה. אבל כיוון שפנינו לנשים מאוד מהירות וחזקות בשחיית מים פתוחים וקיבלנו 'לא' מהרבה מהן, אני יודעת שאלה שצלחו לבסוף הן בעלות חוסן מאוד גבוה".
אתן מרגישות שהתחשלתן עוד יותר?
חושן: "התאמַנו יותר קשה מהתנאים שהיו לנו בסופו של דבר בתעלה. התאמנו ללילה, ולא היה לנו לילה. התאמנו שנצטרך להיכנס לשלושה־ארבעה סבבים, ונכנסנו פעמיים. התאמנו לים גבוה, והיה לנו ים פנטסטי. התאמנו למצב שבו אנחנו מסוגלות לכל".
צבי: "הייתה חשיבות מאוד גדולה לתהליך. הגענו מאוד מגובשות, מאוד תומכות אחת בשנייה. אני יוצאת מהמשימה הזאת אחרת. אני שונה גם בתודעה הנשית".
זה עורר את התיאבון לעוד?
צבי: "אני מצטרפת לקבוצת גברים שעומדת לחצות את התעלה הצפונית".
קופמן־טורק: "כל הדבר הזה קרה מפני ששמו את נעה בממתינה, והיא לא יודעת להמתין. היא באה לומר: אני חזקה, כדאי לכם'".
אפשר הסבר?
"היא רצתה לשחות ולא ידעה לאיזו תעלה ללכת. היא רצתה לתעלה הצפונית בין סקוטלנד לאירלנד, שם המים בין 10 ל־14 מעלות והמדוזות יותר גדולות. זה מסוכן ממש. שמו אותה ברשימה ואמרו לה שהם לא יודעים אם היא תיסע איתם. נעה החליטה שהיא רוצה לשחות בכל מקרה ולא רוצה לחכות. עכשיו, אחרי ששחתה איתנו, היא תשחה בקבוצה של חמישה גברים בתעלה הצפונית".
לאחר שהחמש משתתקות, הן מסבירות שאסור לדבר על אתגר לפני שהוא מתקיים. ספק כבוד לאתגר ולים, ספק אמונה טפלה.
קופמן־טורק: "עדיף לשמור על פרופיל נמוך באופן כללי, כי במים פתוחים את לא יודעת איך זה ייגמר - ובתעלה הצפונית בכלל".
צבי: "זה קודם כל צניעות כלפי הים. לא אומרים שעושים את זה, אלא שותקים את זה".
קופמן־טורק: "בדרך כלל אומרים 'אני אנסה', אבל אני לא אומרת 'אני אנסה', כי ב'אנסה' יש גם אפשרות לכישלון. אני הולכת לשחות את זה. אני לא יכולה לחשוב שלא אצליח. אם הייתי חושבת שלא נצליח לא הייתי מצטרפת לקבוצה".
חושן: "זה נקרא להתחייב לאתגר. אם את מתחייבת לאתגר את תתאבדי על זה".
"כמו נס שנפל עליי"
אל השיחה מצטרפות גם ליאור, בתה של קופמן־טורק, ורוני, בתה של חושן. כשאני שואלת אם המשפחות תמכו השתיים קופצות.
ליאור: "אני גאה באמא. אני גאה בכולן. הן הוכיחו שאם מישהו חולם על משהו הוא יכול להשיג את זה. אם מנסים כל יום, בטוח שיצליחו. הקבוצה הזאת הוכיחה שכל הבנות יכולות לעשות את מה שהן רוצות".
קופמן־טורק: "המשפחה של תמר הייתה מאוד מעורבת. זה היה מרשים. הם באו לקבל אותנו ולצלם בסוף אימוני הלילה, ורוני, הבת של תמר, נכנסה איתנו לאמבטיית קרח".
רוני: "מה שהן עשו זה ממש מדהים ולא מובן מאליו. לא כולן יכולות לעשות כזה דבר מדהים בכזה קור עם כל כך הרבה אומץ. אני גאה בכן. אל תפסיקו ליהנות מלשחות".
ליפין: "למדתי לשחות חתירה בגיל 40 פלוס. עוד כמה ימים אני בת 62 והנכד שלי היה בן 4 יום לפני שנסענו. בשבילי זה היה כמו נס שנפל עליי. המשפחה שלי כל כך התלהבה וכל כך ליוותה ותמכה כל הדרך, כי זה אירוע כל כך חריג מכל הבחינות. כולנו סוליסטיות וכל אחת חזקה בתחומה.
"החבורה שנוצרה הייתה מאוד מיוחדת מבחינת היחסים והקשר. במובן הזה אני יכולה להעיד על עצמי שזה נתן לי המון כוח ומוטיבציה לעשות את הדבר הזה, כי היה לזה רווח משני מעבר לשחייה עצמה. כסוליסטיות אנחנו יודעות שיותר נעים וקל ומצליח לבד, כשאת לא בקבוצה, והחוויה הזאת השאירה בי טעם נפלא. זו חוויה מאוד לא מובנת מאליה".
את גם שברת את הרגל עשר דקות לפני שנכנסתן למים.
ליפין: "באותו רגע חשבו שזה נקע. באותו רגע לא חשבתי יותר מדי, כי כבר הייתי בתוך ההלם והכאב, ועברתי את היום הזה באאוט. לא הייתי שם. זאת הייתה התמודדות פנימית עם עצמי, אבל אני כל כך שמחה שעשיתי את זה. לא חשבתי לשנייה לוותר.
"לא ידעתי מה מצפה לי, אם אצליח לשחות בקצב שלי, אם אצליח לקדם את עצמי בים ולא להיתקע ולגרום לעיכוב גדול. כל זה רץ לי בראש. גם בחוויה הזאת היה משהו מאוד חזק, כי היינו כל כך קרובות והייתה הרבה שמחה ואהבה בעניין הזה, ולא רק סבל. זה היה אתגר כפול בשבילי, ויצאתי ממנו בהתרוממות נפש שקשה לתאר".
אתן עוד תשחו ביחד?
ליפין: "אני מאוד מקווה שנצליח לעשות עוד אתגרים ביחד".
וחושן מסכמת: "אם תהיה הזדמנות אני באה".