גן פרטי. הילדה בכלל לא ילדה, היא תינוקת שלא יודעת לדבר ומתקשרת בהמיות מתוקות וכל כך חסרת אונים. כאן הכל מתחיל ועל כך עומד הכל. היא חסרת ישע, ולכן כל כך קשה לשחרר. אני והחסון התלבטנו רבות לגבי גן פרטי. בחנו, שאלנו ועשינו סקר שוק. דגימות מעבדה של חול, המלצות, שיחות, תחקירים, שאלונים וביקורי פתע - שלא היו מביישים חוקרים בשב"כ וביחידה לאבטחת אישים.
והנה, מסתבר שעד כמה שתפסנו מעצמנו הורים מעורבים ומביני עניין - אנחנו לא יודעים מה קורה כשדלתות הגן נסגרות. וזה קטע, התפקיד ההורי שלנו מצטמצם לכדי כלום ושום דבר בשעות שהתינוקות נמצאים בגן. שמתי לב שאנחנו, כמו רבים מחברינו, פשוט הופכים לחסרי ישע בעצמנו: מפחדים לשאול את הגננת שאלות ומפחדים להביע מחאה על התנהלות כזו או אחרת - כי אז אנו מקבלים שיחת נזיפה, על למה אנחנו בכלל מביעים ספקות והולכים למנהלת הגן.
אנחנו ההורים בעצם קהל שבוי בהצגה היום יומית של חיינו שבכלל לא ביקשנו להיות בה שחקנים ראשיים.
הכצעקתה?
אם הערנו על מוצצים של הקטנה שנמצאים בפיות של ילדים אחרים קיבלנו הבהרה שהתפקיד שלהם קשה ואנחנו צריכים להבין זאת, אם הילדה לא מרגישה טוב אז היא "לא תקינה". לא הבנתי הילדה היא מנורה? מכונית? חפץ? פשוט לא כל כך התחברתי למינוח.
שיא השיאים היה שהסייעת, שיודעת שאני כותבת להנאתי ולמחייתי, דרשה ממני לכתוב עליה מכתב המלצה פלוס רשימת המכותבים הענפה, כשכלל לא הבעתי עניין בכך.
וכאן שוב מצאתי את עצמי במלכוד 22; לכתוב או לא לכתוב זו השאלה? הילדה היא קלף מיקוח, כמו עסקת חילופי שבויים. שהרי אם לא אכתוב, הילדה נמצאת בידיהן המסורות של המטפלות במשך שעות ממושכות. אז כמובן שהן יטפלו בה, השאלה עם כמה חשק וחיבה ועניין. ואם אכתוב - אז עשיתי זאת לא ברצון ולא בעניין, שלא נאמר באינוס הדעת- וככה גם ייראה המכתב.
ואולי זו הנקודה בכלל. אנו שמים את ליבינו הפועם בידיהן של המטפלות, שעובדות בעבודה לא פשוטה כלל (לדבריהן הן התחליף שלנו ההורים אפילו). ולא ברור עד כמה בא להן על העבודה השוחקת הזו. עד כמה הן קמות עם שיר בלב לגן. יכול להיות שבמקום שירי ילדים מקפיצים בנשמה, יש להם שירי עצב ומלנכוליה. וזה נראה ומורגש לצערי. הגבול הדק הוא בין להיות ביחסים תקינים ידידותיים עם צוות הגן, לבין לדעת להעיר כשצריך אם צריך, בלי לקבל פרצופים, הערות עוקצניות ועונשים לעמוד בפינה של הבושה.
זה העניין: אני רוצה למקסם את האושר של הבת שלי, שתצליח לקבל את מירב החום והאהבה בגיל שהיא כל כך זקוקה לו בגן פרטי.
לא בטוח שאני מצליחה לעמוד במשימה של חיי.
כנראה שאהיה חייבת לשנות משהו. ברגשות אשם, בגן עצמו או בבחירות החדשות שאני והחסון ניקח על עתידה.